"על מה התיק", שאלה ראש צוות התביעה במשפטי האלפים, הפרקליטה ליאת בן-ארי, בנאום הפתיחה שלה בבית-המשפט המחוזי בירושלים, והשיבה: התיק לא עוסק בשאלות עקרוניות של חופש העיתונאי והעיתונות או מערכת היחסים בין עיתונאי לפוליטיקאי. "ענייננו אינו בשאלה האם מדובר בתקשורת אובייקטיבית אם לאו, אלא בשאלה של גישה, שליטה והשפעה על תכנים".
אם הדיון החשוב והראוי בסוגיות של חופש העיתונאי והעיתונות ומערכת היחסים שבין עיתונות ופוליטיקה כן היה עומד בבסיס כתב התביעה, מנדבליט לא היה מתחבט כל-כך אם לפתוח בחקירה פלילית, האישום בשוחד ב"תיק 2000" לא היה מופחת לאישום בהפרת אמונים, ואנחנו לא היינו מחכים כל-כך הרבה זמן עד ליום הזה, שבו נפתח שלב ההוכחות בתיקי נתניהו. אם התיק כן היה על שאלת התקשורת החופשית וההגנה עליה מפני טייקונים, הרי שבנימין נתניהו, בני הזוג שאול ואיריס אלוביץ' ונוני מוזס היו נשלחים למאסר ממושך כבר מזמן.
אבל למזלם של נתניהו, מוזס והאלוביצ'ים, המשפט לא עוסק במישרין בשאלות הערכיות החשובות הללו. למען האמת, לא מדובר במזל בלבד. כי בניגוד לטענות החוזרות ונשנות של נתניהו, בישראל מערכת אכיפת חוק לא רק שלא תופרת תיקים ולא מגרדת אישומים, היא מקפידה הקפדה יתרה על זכויות של נאשמים בכירים כמו נתניהו ועל עקרונות היסוד של המשפט הפלילי.
לכן, בישראל לא משתמשים במשפט הפלילי כדי ללבן את מצבה העגום של העיתונות, ואפילו לא מנסים להציל את התקשורת, ולו מהטעם הפשוט שהמחוקק לא הסמיך את התביעה לעשות זאת.
היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט עם ראש הממשלה בנימין נתניהו (צילום: אוהד צויגנברג)
במשפט פלילי מתוקן, כמו בישראל, בוחנים משהו נקודתי בהרבה – האם הנאשם עבר עבירה ספציפית – סביב מקטעים בלבד של ערכים מוגנים. במקרה של עבירת הפרת אמונים ועבירת השוחד, שבהן מואשם נתניהו, הערך המוגן הוא היושרה הציבורית של עובדי הציבור כנגזרת של חובת הנאמנות שהוא חב לכולנו. או כפי שניסח את הערך המוגן בית-המשפט, טוהר המידות של עובדי הציבור ותקינות הפעילות השלטונית.
לפיכך, המשפט הדרמטי הזה טרוד פחות בשאלה מהי עיתונות חופשית ומהן חובותיו של מוציא לאור כלפי הציבור, אלא בשאלה מתי התנהגות פסולה של נבחר ציבור, בנסיבות מושחתות כמו אלה שקיימות בתקשורת הישראלית, הופכת להתנהגות אנטי-חברתית מובהקת. אל השאלה הזאת כיוונה התובעת בן-ארי את דבריה החשובים שפתחו את שלב שמיעת ההוכחות במשפטם של נתניהו, מוזס ובני הזוג אלוביץ'.
ממילא, מודל אידיאלי של תקשורת, של אינטרסים של מו"ל או "שורה" דמיונית, פחות רלבנטיים כאן. רבים סוטים מן השורה, ורבים חורגים מהאידיאלים ללא הרף, ודאי כשמדובר בתקשורת בישראל, עד כדי כך שנראה שמי שינהג כשורה ישים עצמו בעמדת נחיתות מובהקת.
ארנון (נוני) מוזס וברקע שאול אלוביץ', בית-המשפט המחוזי ירושלים, 8.2.2021 (צילום: ראובן קסטרו)
העובדה שהתנהלות מושחתת הופכת לטבע שני עלולה באופן אמיתי להביא את הפוליטיקאי והמו"ל הכורתים עסקאות מושחתות לדעה המוטעית שאין פסול של ממש בהתנהגותם. היא עלולה לגרום להם לחשוב שהם לא מקבלים מתת בעבור ניצול תפקידם באופן המגיע לכדי שוחד, אלא עושים משהו יומיומי כמעט. מהסיבות הללו, המשימה של התביעה קשה בהרבה.
מעבר לכך, הסוגיות החשובות הנוגעות לעתידה של התקשורת החופשית והתנאים למימושה, שאותן יש לברר, ללבן ולעצב פה ובמקומות אחרים, לא בהכרח יסייעו לנו כדי לקבוע, למשל, מה ניתן וראוי לצפות מנבחר ציבור שמקבל הצעה מאיימת מ"הגדול הקטן", כפי שכונה נוני מוזס, בפרט כאשר אותו "גדול קטן" הוא אדם רב עוצמה שאינו ידוע כבעל עכבות רבות מדי.
משטר ישן עדי יסוד נחריבה
לכאורה, אם זה המצב, התביעה היתה צריכה למשוך ידה משדה המוקשים של מה נכון לעשות בעולם עיתונות עקום ומעוות, ומתי התנהגות נכלולית בעולם התקשורת המושחת נעשית פלילית. לכאורה, היה צריך להמשיך ולהסתיר מאיתנו איך עושים נקניקים, כפי שטען נתניהו בהרחבה בכתב התשובה שלו לכתב האישום.
אבל נתניהו הפך את ההתמודדות עם השאלות הקשות והסבוכות לחובה שניתן וחשוב לקיימה גם במישור הפלילי. שוב, לא מדובר במזלה של התביעה, אלא באסוננו שלנו: ההתנהלות הקיצונית של נתניהו. משום שמה ששרטטה התביעה בכתב האישום בהרחבה ובתמצית בנאום הפתיחה הוא דיוקן של אדם כוחני שבז לחלוטין לנורמות ולמוסדות באשר הם. אדם שרואה עצמו כמין קדוש מעונה שזכותו ואף חובתו להרוס את "המשטר הישן" – אותו סדר פוליטי שקם בימי מפא"י, שרד את המהפך השלטוני של 1977 והגיע עד ימי אוסלו – והתקשורת הממוסדת בכלל זה.
היועמ"ש אביחי מנדלבליט ופרקליט המדינה לשעבר שי ניצן מתנוססים על כרזות בהפגנת תמיכה בראש הממשלה נתניהו, מאי 2020 (צילום: יונתן זינדל)
לא רק שאצל נתניהו כל האמצעים כשרים להשגת המטרה, אלא שנדמה שבתפיסתו פסלות האמצעים מקדשת אותם; העיקר שהתקשורת הקיימת תיהרס, ובמקביל הוא ייהנה מסיקור אוהד, אשתו תיהנה מסיקור מחניף ויריביו, בעיקר מימין, יוכפשו. אם כמעט כולם סוטים מן השורה אך מנסים לא להתרחק ממנה יתר על המידה, או לפחות לשמור אותה בקו האופק, נתניהו ניסה למחוק אותה ולבטלה כליל.
את פעולותיו של נתניהו לא ניתן להסביר רק בפרנויית מוזס גרידא, יחס פתולוגי לעיתונות או תאוות עוצמה, למרות שהסיבות הללו עולות מהטיעונים שהוא עצמו הציג. מדובר באדם שמאמין שאת דמות המדינה הנוכחית יש להרוס מן היסוד, ובמקומה להעמיד משטר שמבוסס על עקרון הכוח.
מהטעם הזה, אם כמעט כל הפוליטיקאים הבכירים בישראל סוטים מן השורה, אך מנסים לא להתרחק ממנה יתר על המידה – נתניהו התכחש לקיומה של שורה, ופעל ללא לאות לחסלה. במקרה או לא, הוא מאמין שטוב יעשה הציבור אם יבחר בו לעמוד בראש המשטר הזה.
יכול להיות שנתניהו מאמין שהתקשורת הישראלית הממוסדת מקשה על הציבור לבחור בו. יכול להיות שהוא מאמין שבנסיבות האלה מוצדק לנקוט אמצעים פסולים – להרוס למעשה את "וואלה", לנסות להשחית עוד יותר את "ידיעות אחרונות", לחבר בין מילצ'ן לערוץ 10 בנסיבות תמוהות, ועוד ועוד.
אבל כדי לזכות במשפטו הפלילי יהיה עליו לשכנע שהוא האמין שגם מוזס ואלוביץ' חשבו שהם ממלאים משימה לאומית, ומנסים להראות לציבור את האור בעזרת רמיסת כל נורמה עיתונאית באתר "וואלה" והזזת הספינה של "ידיעות אחרונות". יהיה עליו לשכנע שהוא לא קלט שהם מנסים לשחד אותו, כדי שיספק להם הטבות שלטוניות ששוות הון עתק. על שאלות כאלה, שבעקיפין נוגעות לשאלת התקשורת החופשית ולתנאים הריאליים לעתידה של ישראל כמדינה פחות או יותר מתוקנת, יהיה המשפט.