ימי טרום בחירות הם בדרך כלל הימים הרדודים ביותר בתקשורת הישראלית. השאלה המיותרת "עם מי לא תשב?" נשאלת ברצינות תהומית מפי כל מראיין כאילו תהיה לה משמעות גם אחרי ה-23 במרץ. מתוך הביצה הזו בוקע לעיתים נרקיס רב תפארת: מאמר בודד המציב סטנדרטים עניניים. התמזל מזלו של ציבור הקוראים בישראל וזכינו, לא באחד, אפילו לא בצמד מאמרים נדירים כאלו אלא בטרילוגיה שלמה העוסקת בנושא העומד ברומו של עולם: שטייניץ.

לא מדובר כמובן באיש עצמו אלא בפועלו הבלתי מתפשר להצלת כדור הארץ. כל קורא בר מזל אשר מצליח לשים את ידיו על שני החלקים הראשונים בטרילוגיה, שפורסמו ב"דה מרקר" בידי מירב ארלוזורוב, יהנה מהנופך הפיוטי (שטייניץ הוא "אביר הכלכלה דלת הפחמן") אך העשיר בנתונים (עוד נצלול לתוכם), ויוכל לקנח אחר כך בחלק השלישי, שפירסם אלי ציפורי ב"מעריב".

בשני הפרקים הראשונים המתח נבנה במשורה, שני הגלדיאטורים עולים ממחילות האבן אל רחבת הקולוסיאום שם מתרחש הקרב: האביר שטייניץ מתרגז ("חלוקת המטלות הזו הרתיחה את שטייניץ"), מתכעס ("כל זה הרתיח את שטייניץ"), מביס את נסיכת האופל גילה ("גמליאל, שכשלה בחלק שלה, מתנערת מאחריות") - ובנצחונו מציל את המדינה: "שטייניץ השר היחיד שבזכותו בלבד הצליחה ישראל לעמוד ביעדי הסכם האקלים".

מתוך סרטון הפרסום העצמי של שר האנרגיה יובל שטייניץ (צילום מסך)

כעת לאחר סיום הדו-קרב, מוכן הקורא לגראנד פינאלה, במאמרו של ציפורי, שם נלחם גיבורנו באויב הנורא מכל: "נאבקתי בשמאל הפופוליסטי" - ויכול גם לו: "הטהרנים מחו, השיירה עברה, והיום כבר ברור שיובל שטייניץ ניווט את הספינה הכלכלית בין מאגרי הגז באופן המוצלח ביותר".

קוראינו חדי העיין וודאי ישימו לב למוטיבים החוזרים השזורים בעדינות בכל פרקי הטרילוגיה: בעוד אצל ארלזורוב "שטייניץ הואשם במיזוגניה" ו"ארגוני הסביבה האשימו את שטייניץ" אצל ציפורי הרף עולה: "קמפיין אגרסיבי, מניפולטיבי ושקרי הפך את שטייניץ לבוגד ומושחת".

אין ספק שציפורי ושטייניץ למדו היטב את השיטה של הפרשנית הבכירה של "דה מרקר" להתמודדות עם ביקורת. שיטה שהוצגה בטקסט המכונן שכתבה על עצמה, "איך נהפכתי למושחתת".

לאחר שספגה אז ביקורת חריפה משום שקבעה בביטחון כי חל "שיפור ניכר בזיהום האוויר מתעשייה במפרץ", ערכה ארלוזורוב חשבון נפש עמוק בסופו הבינה שהיא אחלה ורק הציבור הוא זה שטועה. "המשרד להגנת הסביבה, נקלע לאותה משבצת שאליה נקלעה המדינה במתווה הגז", היא כתבה, "חוסר אמון ציבורי מוחלט בעבודת הממשלה [...] למעשה, כמו במתווה הגז, גם במקרה של המשרד להגנת הסביבה כל נתון עובדתי הופך לקרדום לחפור בו ולעוד הוכחה שהממשלה היא שקרנית ומושחתת", הזדעזעה ארלוזורוב, ושטייניץ מזדעזע כעת בעקבותיה.

כמו מירב - "חוויתי מתקפה שכמותה לא ידעתי" - ארלוזורוב, גם שטייניץ נשבע אצל ציפורי אמונים למתווה הגז ומספר שהוא קורבן למתקפה: "התחושות שלי היו קשות מאוד בעקבות הקמפיין נגדי. כואב מאוד". אך בעוד אצל ארלוזורוב במשך שני מאמרים מתעמת גיבור העל עם נסיכת אופל בודדת אחת, אזי אצל ציפורי המסר קומפקטי בהרבה - הגיבור נאבק בבת אחת בשתי "נציגות של השמאל הסוציאליסטי והפופוליסטי", ח"כ שלי יחימוביץ ועיתונאית קול ישראל קרן נויבך.

לאורך הטרילוגיה שזורים קטעי סאטירה דקיקה, אשר רק יודעי ח"ן יזהו וייאלצו להחזיק את בטנם המקרטעת כאשר פרצי צחוק בלתי נשלט פורצים מגרונם: שטייניץ, האיש שהמציא את השוואות מחירי מונופול הגז הישראלי לטבלאות הלמ"ס הארופאי - וזאת מבלי להזכיר לשומעים שבניגוד לישראל המספקת לעצמה את מלוא תצרוכתה מבארות גז מקומיות הרי באירופה מדובר במחירי יבוא מסיביר, פערי תיווך ועלויות הולכה וחלוקה פנים אירופאית - דווקא הוא זה שמפציץ אותנו עם שורת המחץ: "חצי אמת גרועה משקר"; ואילו אצל ארלוזורוב זולגות דמעות צחוק מעיני הקורא הלמד כי "הסכסוך בין שני השרים הנכבדים (גמליאל ושטייניץ) פרץ על רקע מקצועי לחלוטין".  סיטקום.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האנרגיה יובל שטייניץ מבקרים באסדת הגז לוויתן (צילום: מארק ישראל סלם)

לעומת ההומור הדקיק בתוך הטקסט, ככותרת בחרה ארלזורוב ניסוח הלקוח מהטרגדיה היוונית הקלאסית, על מדינה הצועדת לגורל בלתי נמנע: "באנרגיות מתחדשות, ישראל מדינה מפגרת - ותישאר כזו". ארלוזורוב צועדת במשעול סלול ומוכח. חיפוש קצר בגוגל על המילים "ישראל", "מפגרת", "מתחדשות", מראה כי החל מלפחות 2010 מופיעות כותרות אלו ב"גלובס", ב"פורבס", בדוח"ות מבקר המדינה ובנק ישראל כמו גם בבלוגים על אנרגיה ולאחרונה גם ב"כלכליסט". יאמר לשבחה של ארלוזורוב שהיא מוסיפה סוף סוף את עיתון "דה מרקר" לרשימה מכובדת זו.

אבל האם אנחנו מפגרים במתחדשות או דווקא מצטיינים? ציפורי וארלוזורוב מפזרים רמזים סותרים. "בשמש אנחנו כבר מקום ראשון ב־OECD", מצהיר שטייניץ אצל ציפורי, "כיום אנחנו עם שיעור של 10% בייצור חשמל מהשמש, פי חמישה מהשיעור לפני חמש שנים, וזו התקדמות עצומה". "חל גידול מסחרר בשימוש באנרגיות מתחדשות מ-2% ב-2014 ל-10% ב-2021. אנחנו כבר מקום ראשון ב-OECD", כותבת גם ארלוזורוב, שגם קובעת כי "ישראל אחת המדינות המפגרות בשימוש באנרגיה מתחדשת - רק 10% מיצור החשמל", בעוד  מדינות אחרות, "חלקן אינן מפותחות", כבר הגיעו ל 100%. "ועדיין, ההתקדמות של ישראל בתחום היא מרשימה", היא מוסיפה.

בשלב הזה הקוראים כבר מבולבלים לגמרי: הקוהרנטיות הפנימית נשמרת כאשר שטייניץ מחלק לעצמו או מקבל שבחים זהים בכל פרקי הסדרה, אבל מה עם המדינה? היא מפגרת ותישאר כזו או מתקדמת באופן מרשים? האם העולם כבר ב-100% או שעם 10% אנו המובילים ב-OECD? למזלנו, בפרק השלישי של הטרילוגיה שטייניץ מפזר עבורנו את הערפל בדברי שירה שלא היו מביישים את הומרוס בבואו לכתוב על חצי האי הפלפונזי: "אנחנו לא יכולים להתחרות באלבניה, שם יש 99% אנרגיות מתחדשות והכל סכרים - גם ביום וגם בלילה, גם בחורף וגם בקיץ. שמש עובדת רק בצהרי היום ולא עובדת בערב ובלילה". הפתרונות המתפתחים כל העת של אגירה, המאפשרים ליהנות מאנרגיה סולארית גם בלילה, כלל אינם מוזכרים אצל שטייניץ. אחרי ספרו על הגז נצטרך כעת להמתין לספרו הבא על הבטריות.

שר האנרגיה, יובל שטייניץ, בוחן עניבה. מליאת הכנסת, 2011 (צילום: מרים אלסטר)

אם כבר הגענו לספרו של שטייניץ במאמר של אלי ציפורי - יש לנו בעיה, ואנו רוצים להקדיש את הקטע הבא לעיתונאי עמית סגל: לרוע מזלם, ציפורי ושטייניץ שכחו להפעיל עלינו את הבזק האור מוחק הזיכרון מהסרט "גברים בשחור". בעוד במאמר הנוכחי הם מספרים לנו כי "השמאל הסוציאליסטי והפופוליסטי" ועיתון "דה מרקר", "טענו שלוויתן לא יפותח" - ב-2014 הבהיר ציפורי במדויק מי היו אלו שאיימו שלוויתן לא יפותח. הנה, ציפורי מזוקק: "קבוצת דלק ונובל עשו מה שכל מונופול אוהב לעשות - להפעיל כוח. כלומר, החליטו לאיים: נגרום למחסור בגז במשק ('הגז בלוויתן יישאר עמוק באדמה')". סוף ציטוט.

המאמר הזה מתארך, ועוד לא הזכרנו את התופעה המשונה, כיצד כשארלוזורוב כותבת על זיהום האוויר היא משבחת את המשרד להגנת הסביבה וכאשר היא כותבת על פליטת גזי חממה היא צולבת אותו. ואיך זה שמי שזוכה לשבחים הוא דווקא משרד האנרגיה של שטייניץ, מי שמוביל את ההגנה הממשלתית על המשך השימוש, הזיקוק, היבוא והיצוא של דלקים מזהמים במדינה. זה מה שיפה בנושא גזי החממה: פעם הצדיק רשע ופעם הרשע צדיק. צריך רק את ארלוזורוב שתבהיר לנו מי הוא מה ומתי.

אך בטרם נסיים חייבים לטפל בפיל שבחדר: נושא הטרור הסביבתי, שגילה גמליאל הכירה לתקשורת הישראלית ושעובר כחוט השני אצל שני הכותבים לכל אורכה של הטרילוגיה. בעוד אצל ציפורי הכל בענק אך ללא מספרים מדויקים : "הרעיון שלי [אומר שטייניץ] [...] שבתוך כמה שנים תופסק הספנות שמונעת במזוט וכל ספינות המסחר [...] ינועו רק בגז טבעי [...] כך נקטין את זיהום האוויר וגם את זיהום הסביבה הימית כתוצאה מתאונות וכמובן מטרור סביבתי מכוון". האמת. רעיון גאוני. אני בעד. עוד יותר טוב יהיה להניע את התעבורה הימית רק בעזרת מפרשים ורוח - וכך אפילו גזי חממה לא יפלטו.

שר האנרגיה יובל שטייניץ בדיון במליאת הכנסת לקראת הצבעה על מתווה הגז, 7.9.15 (צילום: יונתן זינדל)

לעומת הגרנדיוזיות אצל ציפורי, נושא הטרור הסביבתי המכוון זוכה לאיזכור נרחב אצל ארלזורוב - אך שם החיסכון בזיהום מצומצם בהרבה: "חישוב שפירסם משרד האנרגיה בראשותו של שטייניץ, הגוף הלוחם באיום האקולוגי האיראני הוא דווקא משרד האנרגיה [איזה מזל שזה מודגש פעמיים אחרת היינו עלולים להתבלבל ולייחס את ההישג רחמנא ליצנן לגילה גמליאל], המעבר לשימוש בגז טבעי ליצור חשמל במקום בפחם ומזוט חסך לישראל הגעה של 225 מיכליות מזוט ועוד 35 מיכליות פחם בשנה - כך הפוטנציאל לתאונה, או ארוע טרור מכוון של שפיכת נפט לים מתוך מיכלית, פחת בהתאם".

ארלזורוב היא חובבת גדולה של פירסומים רשמיים. בעבר היא סנטה בפעילי סביבה שהעזו להטיל ספק בנתוני המשרד להגנת הסביבה. כאשר עיתונאי מצטט פרסום רשמי של משרד ממשלתי זהו הכסת"ח המושלם, אין צורך לבדוק עובדות. אז אין לנו ברירה אלא בכל זאת לעשות מה שארלזורוב דילגה מעליו בחינניות של רקדנית בלט מיומנת ולצלול לעובדות:

הפעם האחרונה שישראל השתמשה משמעותית במזוט ליצור חשמל הייתה ב-2012. בשנים 2009-2012, מזוט היה אחראי לכ-2.75% מיצור החשמל השנתי בממוצע. כמות המיכליות הדרושה לשם כך קרובה יותר לארבע (בין 2 ל-6, תלוי בגודל המיכלית) מאשר ל-225, כפי שמשרד האנרגיה מצהיר וארלוזורוב מצטטת בלי לבדוק.

אבל ארלזורוב לא עוצרת ומפליגה הלאה להאשים עוד נבל - משרד התחבורה: "אגב, החסכון בתנועת המיכליות לישראל קטן משום שנמשך יבוא תזקיקי נפט לצרכי תחבורה [...] ההיערכות [...] למעבר למכוניות חשמליות צריכה להיות בעיצומה אך משרד התחבורה [...] לא נראה כלל בכיוון היעד". וכאן אנו נזכרים במילותיו של שטייניץ על עיתונאים שמספרים לנו רק חצי אמת, ולמען קוראינו ששרדו עד הלום נעשה סדר:

לא משרד התחבורה לבדו כשל. אכן, כפי שכתבתי מזמן, הכשלון הסביבתי הגדול בישראל הוא השימוש הדל במכוניות חשמליות. אך ישנם שלושה גורמים שלהם אינטרס ענק במניעת המעבר לרכב חשמלי:

1) משרד האוצר המטיל כיום מיסוי מצטבר של מעל 20 מיליארד שקל בשנה על דלקים - במקום לאסוף מס ממוקד מהאלפיון העליון נוח לו לגבות מכולם על הדלק.

2) חברות התידלוק כמו דלק של תשובה.

3) בתי הזיקוק שלא רק מזקקים עבור ישראל אלא מייבאים לצרכי יצוא כמות נפט גולמי ומייצאים תזקיקי נפט בהיקף כולל של פי שתיים מכמות מיכליות הדלק שמייבאות דלקים לתחבורה ארצה. מדובר במאות רבות של מיכליות בשנה.

קוראינו מתבקשים לנחש מיהו המשרד אשר לא פועל מספיק למען המעבר למכוניות חשמליות, שותק בקשר לזיהום האוויר שנשאר בארץ כאשר תוצרי הזיקוק מיוצאים לחו"ל ומקדם במרץ תשתיות חדשות למעבר דלקים ממדינות המפרץ דרך צנרת חדשה לקצא"א .

אם מצאתם כיצד הצליח שר "סביבתי" זה להסתתר במאמר ציבעו אותו ושילחו למערכת. בין הפותרים נכונה יוגרל ספרו של שטייניץ.