ביום רביעי האחרון אחר הצהריים, בחסות הסופה, החלה מתקפת זפת על חופי ישראל. אלפי טונות של זפת שחורה ורכה נפלטו מהים אל החופים, מראש הנקרה בצפון ועד לניצנים בדרום. מאז, שעה אחר שעה, התברר גודל האסון, מהאסונות הסביבתיים הגדולים ביותר שידענו, אסון שייקח עוד שנים להתגבר עליו.
אז איך זה שלא שמעתם על כך בתוכניות האקטואליה ולא ראיתם דבר או חצי דבר בחדשות בערוצי הטלוויזיה? עשרים וארבע שעות של זיהום, של פגיעה בסביבה הימית והחופית, של בעלי חיים משוחים בזפת שחורה ומתים, לא משהו שלא מצטלם, חס וחלילה, או שלא מעניין את הציבור, וכלום, דממת שידור!
יכול להיות שהעיתונאים היו טרודים באותה עת בעניינים הרי גורל, שמהדורות החדשות היו מלאות עד אפס מקום בדיווחים קריטיים, חשובים יותר מאסון סביבתי, גדול ככל שיהיה? ובכן - ממש לא. למעשה, עורכי החדשות בחרו להעלות לראש סדר היום אירוע סביבתי, שונה בתכלית.
באותו היום ירד שלג בגולן ובגליל, ובערב הוא הגיע גם לירושלים. כל תוכניות האקטואליה בטלוויזיה, בבוקר, בצהרים ובערב, לקחו אתנחתא מהקורונה וממערכת הבחירות, ודיווחו על הלבן הרך והמהפנט שנחת עלינו. מגישי חדשות במהדורות המרכזיות פתחו את המהדורה עם עדכונים על המצב, חזאים ושדרים עמדו בקור ושידרו מכל פינה, תמונות מרהיבות מרחפנים מילאו את המסך. ואף אחד לא חשב ללכלך את התמונות האידיאליות עם המציאות העגומה שהתגלתה בו בזמן על החופים.
המספרים היבשים מספרים את הסיפור כולו, ומציגים את הפער האבסורדי בין שחור ללבן בצורה הטובה ביותר: לפי נתוני יפעת מחקרי מדיה, ב-24 השעות שבין רביעי לחמישי, השלג זכה ליותר מ-1,100 אזכורים בתקשורת, מהם כמחצית בתקשורת הארצית, וכאמור - בכל התוכניות בטלוויזיה ובפתח המהדורות. בזיהום הזפת, לעומת זאת, עסקו רק כ-40 אייטמים, ומתוכם כ-10 במדיה הארצית, ואף לא אחד בטלוויזיה, לא בתוכניות הבוקר, לא בתוכניות האקטואליה שקודמות לחדשות ולא במהדורות המרכזיות או המהדורות המסכמות בלילה. כלום.
גופת לוויתן בחוף ניצנים, 19.2.21 (צילום: יוסי אלוני)
כאילו כדי להמחיש את אופן החשיבה של עורכי החדשות ואת סולם הערכים העיתונאי שלהם, כשהם כבר טרחו להתייחס לאסון הסביבתי, היה זה רק בשל האפשרות לקשור אותו לקוריוז לא קשור: כ-24 שעות לאחר שהזפת עלה על החופים, נפלט אל חוף ניצנים לוויתן מת בגודל של כ-17 מטרים. הלוויתן כלל לא מת בגלל הזפת, אבל הוא היה היחיד שהצליח לשכנע את העורכים במהדורות החדשות להתייחס לנושא הזיהום. וגם אז, בשולי הדברים, בכמה תמונות ולא יותר. יום אחר כך, למרות שהשלג נמס והזיהום נמשך, התמונות הלבנות המשיכו לככב בכל השידורים, והחופים השחורים שוב נשכחו.
האמת היא שהזפת, שנוצרת מנפט נוזלי שנשפך אל הים מאוניות, היא רק קצה קצהו של הסיפור. בשנים האחרונות הים שלנו משנה את פניו ללא היכר, והסביבה הימית והחופים של מדינת ישראל מאוימים חדשות לבקרים. תעבורת כלי שיט קטנים וגדולים, אזרחיים וצבאיים, כבלי תקשורת וצינורות נפט, אסדות להפקת גז טבעי, אזורי חקלאות ימית, מתקנים להתפלת מים ועוד.
זאת ועוד, בקרוב יחל לפעול נמל חדש בחיפה, הנמל הסיני, ויש תוכניות להרחבת נמל אשדוד ולהקמת חמש מרינות חדשות בחופים. בנוסף, מדינת ישראל ממשיכה לחלק זיכיונות לחיפוש מאגרי גז ונפט בים, וחברת קצא"א חתמה על מזכר הבנות עם חברות נפט מאיחוד האמירויות להרחבת הפעילות בנמלי הנפט באילת ובאשקלון, כשישראל משמשת כצינור נפט לאירופה. גם אתרי הטבע בישראל והשטחים הפתוחים מאוימים שוב ושוב על ידי תוכניות בנייה ותשתיות, וכל אלה כמעט ולא מוצגים במהדורות החדשות בערוצים המסחריים.
הפער בין שחור ללבן רק מציף לפני השטח את האמת השחורה: הסיקור של נושאי הסביבה במהדורות המרכזיות כמעט ולא קיים, למרות שמדובר בתחום הקריטי ביותר לחיינו: האוויר שאנחנו נושמים, המים שאנחנו שותים, המזון שאנחנו אוכלים, האדמה שאנחנו צועדים עליה. נכון, פה ושם יש יוצאים מן הכלל, אך גם אלה לא מצליחים להלבין את הבושה: במערכות העיתונאיות הפופולריות והמשפיעות ביותר בישראל סבורים עדיין שסיקור הסביבה מתמצה בהתפעלות מהשלג וצילומים של לוויתן מת.
עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)