מכירים את תסמונת הכתב השבוי? כשהמדינה היתה קטנה וצודקת, היו אלה הכתבים הצבאיים, שהפליאו בכתבות זעה וגבורה ממסע כומתה מייגע, פעולה נועזת בעורף האויב, או סתם לילה עם כוחותינו במוצב הקדמי. ההתרגשות הבלתי ניתנת לשליטה מעצם השהייה בחברת הלוחמים הקשוחים, מפויחי הפנים, עזי המבע, הנמרצים, התכליתיים, העשויים לבלי חת -- כל אלה (בצירוף האידיאולוגיה השלטת ותפיסה מיושנת אודות תפקידה הלאומי של העיתונות) העבירו את הכתב על דעתו, כלומר על אמות מידה עיתונאיות בסיסיות, והחליפו את הדיווח העובדתי ו/או התחקיר הביקורתי בשירי הלל מתלהמים אבל מזויפים להפליא.

אחר-כך, כשהמדינה כבר היתה פחות קטנה ופחות צודקת, צצו כתבים שבויים מסוג חדש -- כתבי הפלילים. במסגרת המאמץ לצייר מחדש את תל-אביב של שנות השמונים כמין ניו-יורק של הדמיון (מאמץ שנקרא, לעתים, ניו-ז'ורנליזם ישראלי), אוכלסו רחובותיה של תל-אביב הלילית בשלל טיפוסים מגוון -- הבלש "חומי" (או "קוקוס", או "בלטה", שתמיד נראה "כמו דלת של מקרר") ארב בלילה לטרפו -- "המוח", "החתול", "העורב", "אמיגה הגדול". דיימון ראניון עשה עלייה לעיר הפיצוציות. וכמו הכתבים הצבאיים לפניהם, גם הם, בעצם, שיבצו פיסות מידע נכונות בתוך תמונת עולם הזויה, בדויה, לא מעכשיו ולא מכאן, על חשבון עיתונות של ממש. האמפתיה שחשו כלפי יציריהם היתה גדולה בהרבה מזו שגילו לכללי כתיבה ודיווח מקצועיים.

בשנים האחרונות אנו חוזים בעלייתו לגדולה של כתב שבוי מסוג חדש -- כתב ההיי-טק העברי. בהעדר הבנה וידע של ממש, אבל עם המון הערצה משוללת כל ביקורת למושאי כתיבתו, הוא עומד נפעם ועגול עיניים מול העופות המוזרים האלה, עם הקוקו והמקלדת, שעשו עשרים מיליון דולר בארבעים דקות או להפך, שרעיונותיהם הטכנולוגיים עתירי המלים הלועזיות הם הדגמה חיה להכלאה פורייה בין הגניוס היהודי, כושר האלתור הישראלי והמראה הביל גייטסי. הוא מקבל (ומפרסם) ללא עוררין את הערכותיהם המקצועיות, הכלכליות, הפסיכולוגיות והתרבותיות. והוא לא שואל אף פעם, אבל אף פעם, אפילו שאלה קשה אחת.

כמו למשל: מה הוביל לקריסה של עשרות(!) סטארט-אפים ישראליים בתחומי המולטימדיה והאינטרנט בשנתיים האחרונות, מה ההשפעה הממשית של ההיי-טק האזרחי על הכלכלה הישראלית, מה ההשפעה של מדיניות החוזים האישיים על זכויות העובדים, ואיך תורמות חברות ההיי-טק הממוקמות באזורי תעשייה של עיירות פיתוח (אור-יהודה, יבנה, לוד) לקהילה המקומית (מעבר לארנונה ולתזרים מזומנים בשיפודייה המקומית).

כי כתב ההיי טק החדש הוא כתב שבוי -- כמו הכתב הצבאי במערבון הציוני, כמו הכתב הפלילי בניו-יורק הדיימון ראניונית, גם הוא נמצא אי שם, בעמק הסיליקון שלא היה מעולם.

▪ ▪ ▪

וגם כתבי הספורט הם, לעתים קרובות, כתבים שבויים: ההתחככות הבלתי פוסקת עם הכוכבים, הרשלנות המזלזלת שנוהגים לעתים העורכים בהחלת כללים של אתיקה ומקצועיות על מדורי הספורט, וההזדהות הרבה עם האוהדים החיונית לסוג זה של עיתונות וייחודי לה -- כל אלה הופכים אותם, לא פעם, מעיתונאים לדוברים. זה לא היה נורא אם זה היה נשאר בתחומי הספורט, אבל כשמתגלגל לידיהם סיפור גדול באמת, תחושת ההחמצה מול שער ריק היא עצומה.

כמו, למשל, פרשת קניית (או אי-קניית) בית"ר ירושלים על-ידי המיליונר האמריקאי רון לאודר. הסיפור, מנקודת מבט ציבורית ועיתונאית, מדהים למדי: מיליונר אמריקאי ימני ושנוי במחלוקת, ידיד אישי של בנימין נתניהו ואהוד אולמרט, מעוניין לרכוש קבוצת כדורגל שהיתה לסמל של המחנה הלאומי זקוף הקומה. למה? את זה לא נדע לעולם. לאחר בדיקה כלכלית מקיפה, הוא נסוג מהיוזמה, כשבין שני הצדדים מתגלעת מחלוקת לא קטנה ולא נעימה על היקף החובות של הקבוצה -- בין עשרים מיליון לארבעים מיליון שקל. מי צודק? גם את זה לא נדע לעולם. ולעולם לא נדע אם יוזמת הרכישה היתה אמיתית או תעלול פרסום (הקשור, אולי, לבחירות לעירייה). ולא נדע אם יוזמת הרכישה היתה מסיבות עסקיות, תדמיתיות, פוליטיות, תקשורתיות או פילנתרופיות. ולא נדע אם התפוצצות העסקה היתה מסיבות עסקיות, תדמיתיות, פוליטיות, תקשורתיות או פילנתרופיות. פשוט לא נדע.

היה בסיפור הזה הכל: כסף, פוליטיקה, יצרים, כבוד, תככים, דרמה, שחיתות, כוח, ספורט, תקשורת, תקווה, עצב. רק מה, הוא נפל לידיים הלא נכונות, של כתבי הספורט, שהמשחק הזה גדול עליהם כמו שבנפיקה ליסבון גדולה על בית"ר. קל לדמיין מה היתה עושה עם סיפור כזה תוכנית טלוויזיה חוקרת בבריטניה, למשל. במחשבה שנייה, קל לדמיין מה היו עושים עם סיפור כזה כמה עיתונאים רציניים בישראל. רק שהעניין שלהם בספורט, למרבה הצער, מוגבל למדי.

▪ ▪ ▪

בגיליון הקודם תהינו במדור זה בעניין הדיווחים על גל השריפות. היו הצתות או לא? עכשיו בא דו"ח רשמי, לאחר חקירה של הרשויות המוסמכות, וקובע: ככל הנראה, לכל היותר שריפה אחת נגרמה בעקבות הצתה מכוונת. האם תתלונן הרשות-הפלסטינית בפני ממשלת ישראל על ההסתה העיתונאית נגד האוכלוסייה הערבית (הדדיות, הדדיות)? האם יתנצל העיתון "מקור ראשון" בפני קוראיו על כותרת משנה בעמוד הראשון שקבעה כי "רוב השריפות נבעו מהצתות"? בין הפותרים נכונה יוגרלו פרסים יקרי ערך.

▪ ▪ ▪

תפיסת הסאטירה של החרצופים היא נורא פשוטה: חיקויי מבטא מופרזים, מלים נורא גסות, שרטוט קווי אישיות נלעגים. חפיסה לגיטימית למדי לתוכנית בידור משעשעת לכל המשפחה. יש לה רק בעיה אחת: זו לא סאטירה. בניגוד לאחיותיה הבריטיות לשיטה, אין בה אף אמירה פוליטית ו/או אידיאולוגית ביקורתית אחת.

ניקח, לדוגמה, את פרשת דוד לוי, שהתוכנית "חבטה" בו "ללא רחם" בשורה של אפיזודות. מה היה לנו? לוי הוא זונה המתמקחת על המחיר, לוי הוא רגיש עד קריקטורה לכבודו העצמי, לוי הוא בור יומרני בתחומי הכלכלה. ויש לו מבטא.

כל זה מעלה חשש כבד שיוצרי התוכנית סבורים שמדובר ב"סאטירה חריפה", כשהאמת היא שמדובר בבידור רשלני, עצלני, ילדותי ולא מעניין במיוחד. לוי לא התמקח עם נתניהו בצורה יוצאת דופן בחוסר מוסריותה יחסית למקובל ולנעשה כל העת בפוליטיקה הישראלית; לוי אינו רגיש לכבודו במידה נלעגת יותר משורה ארוכה של אנשי ציבור מכל קצווי הקשת (ובכלל זה אלמנות ראשי ממשלה ומבקרות מדינה לשעבר); הידע של לוי בכלכלה (ותפיסת העולם הסוציאל-דמוקרטית הבסיסית והעקבית שלו) אינם פחותים משל עשרות שרים בעבר בהווה. מה שכן, ואת זה לא נכחיש, יש לו מבטא.

וזה, כנראה, מצחיק. הומור סרט הבורקס המהופך הוא פשוט -- כרית במקום כרס, זקן ופאות מודבקים ומבטא יידישאי הם "ירידה על החרדים". תלבושת של זונה ומבטא מרוקאי הם "מה זה כאסח" על לוי. אפשר בהחלט לעשות סאטירה על לוי -- על הפער בין השקפותיו החברתיות וחבורת עסקני הנדלן שאופפת-דוחפת אותו, למשל. אבל בשביל זה, כמובן, נצטרך להמתין לתוכנית סאטירה אמיתית. בינתיים אין כזו. 

עמוס נוי הוא איש מחשבים

גיליון 18, ינואר 1999