לפני קרוב ל-56 שנה יצא לאור הגיליון הראשון של "זו הדרך", שבועון המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י) בשפה העברית. הטקסט המרכזי בשער גיליון הבכורה עסק בהסכם השילומים עם גרמניה ולצדו נדפס מאמר מערכת שהסביר כי "בתנאים שנוצרו", לאחר פיצול המפלגה, "הכרחי היה להקים בטאון חדש בשפה העברית, אשר יבטא את דרכה המדינית והרעיונית המארכסיסטית-לנינית של מפלגתנו, את מדיניותה הפאטריותית והאינטרנאציונאליסטית".

מ-1965 יוצא השבועון "זו הדרך" באופן רציף, עובדה שהפכה אותו לאחד השבועונים הוותיקים בישראל. השבוע, אל תוך שוק תקשורת שונה בתכלית מזה שהתקיים בישראל בשנות השישים, הושק האתר המקוון "זו הדרך". הפעם לא פילוג רעיוני ופוליטי הוליד את כלי התקשורת החדש, אלא צורך השעה: לעדכן את חברי המפלגה, אוהדיה ומתנגדיה, כמו גם סתם סקרנים, בנעשה בחברה בישראל על בסיס יומי, ולספק לצד מאמרים וכתבות המופיעים בשבועון גם ידיעות חדשותיות.

במקום מניפסט על דרך מדינית ורעיונית, את עמוד הבית של "זו הדרך" ממלאות בעיקר ידיעות חדשותיות: על מאבק בקידוחי נפט בחוף פלמחים, סילוק פליטים מגינה בדרום תל-אביב, והפגנות ערבים בגליל על רקע האירוע הקטלני בטמרה.

העורך הראשי של השבועון והאתר גם יחד, אפרים דוידי, מבטיח שגיליונות "זו הדרך" המודפסים ימשיכו לראות אור כתמיד, והתכנים שלהם ישולבו גם באתר המקוון, אולם לצד זאת יכלול האתר תכנים חדשותיים עדכניים שלא ימצאו את מקומם בשבועון.

דוידי, לשעבר כתב "דבר" ו"מעריב", הוא בסך הכל העורך הראשי השלישי של שבועון "זו הדרך", אחרי מאיר וילנר ותמר ג'וזנסקי. ג'וזנסקי עדיין תורמת את חלקה כעורכת וכותבת לשבועון ולאתר, ומלבדם משמש אסף טלגם כרכז המערכת. התכנים והמודל הכלכלי, מסביר דוידי, מתבססים בעיקר על התנדבות. המפלגה הקומוניסטית אמנם מספקת מימון, הוא אומר, אולם ממילא ההוצאה הגדולה ביותר בכלי תקשורת שכזה היא השכר. מרגע שהעובדים עושים את מלאכתם בהתנדבות, העיתונאים הם התורמים המרכזיים לקיומו של האתר.

"יש המון ידיעות שעוברות מתחת לרדאר, שלא מתפרסמות בשום מקום ומתפרסמות אצלנו. אני לא מדבר על מאמרי פרשנות אלא על תוכן חדשותי", מסביר דוידי את הצורך באתר מקוון המתעדכן על בסיס יומי. "אנחנו מסקרים מאבקי עובדים, כמו של עובדי מאפיית 'לחמנו' בקריית שמונה, ידיעות שלצערי לא באות לידי ביטוי בעיתונות הממוסדת".

כשהוא נשאל על היתרונות והחסרונות בעבודה עיתונאית עבור גוף מפלגתי מדגיש דוידי כי אין בעיניו כל בעיה עם עיתונות שאינה מסחרית. "עבדתי כמעט עשר שנים ב'דבר' ולא ראיתי שום פגם שלהסתדרות יש עיתון משלה. להיפך, ראיתי פגם בכך שההסתדרות סגרה את העיתון שלה. הייתי כתב לענייני עבודה והסתדרות בעיתון ההסתדרות והיה לי חופש כתיבה מוחלט, כשכבר אז הייתי מזוהה מאוד עם חד"ש. אני חייב להגיד שגם היום במפלגה אף אחד לא מתערב בתוכן שלנו. יש אנשים שמתלוננים, יש הרבה צעקות לפעמים, אבל אף אחד לא מתערב בתוכן. המערכת היא עצמאית".

למק"י אתר תוכן בעברית הנושא את שמה, אך דוידי מסביר כי בניגוד לאתר המפלגתי, באתר "זו הדרך" מפרסמים גם כותבים רבים שלא בהכרח מזדהים עם עמדות המפלגה. "לא נותר עוד כלי תקשורת בשמאל הרדיקלי בארץ", אומר דוידי. "אנחנו היחידים שנשארנו ולכן יש לנו אחריות גדולה כלפי, לא הייתי רוצה להגיד 'חלקת האלוהים הקטנה שלנו' כי אנחנו אתאיסטים, אבל יש לנו אחריות לגבי כל המחנה של השמאל הנחוש".

למעט הביטאונים של המפלגות החרדיות לא נותרו עוד כלי תקשורת מפלגתיים בישראל מלבדכם.

"כן, אבל זה לא הקטע המפלגתי, אלא זה ניצחון של המחשבה הניאו-ליברלית. אם אתה לא חלק מהמחשבה האחידה, הניאו-ליברלית אתה לא קיים".

מנקודת המבט שלך אין הבדל מהותי בין "הארץ" ל"ישראל היום"?

"אני קורא 'הארץ' מאוד ותיק ואני מאוד נהנה ממנו ואני גם קורא כל יום את 'ישראל היום' וכמובן ש'הארץ' ו'ישראל היום' זה לא בדיוק אותו דבר. ב'הארץ' כותבים גם אנשי שמאל, אבל 'הארץ' הוא עיתון ליברלי. הטובים שבכותבים שלו מציעים לתקן את הקפיטליזם, אחרים הם פשוט ניאו-ליברלים. אנחנו רואים את הדברים אחרת, אנחנו סוציאליסטים".