שמעתם פעם על עורך-דין שמתרברב בפומבי על האופן הממש מתוחכם שבו סידר לקוח שלו? יצא לכם להיתקל ברופא שמספר בגאווה איך רימה פציינט? אני לא. נתקלתי, כמובן, באנשי מקצוע בתחומים בעלי אתיקה קפדנית שהתנהגותם האתית היה חשודה, מפוקפקת, נתונה לפירושים, שנויה במחלוקת. אבל ככה, תוך הפגנה של גאווה בריש גלי, עם הודאה מפורשת ופומבית? לא שמעתי.
זאת אומרת, עד שקראתי את "7 ימים", מוסף השבת של "ידיעות אחרונות", בעשרה בספטמבר 1999. להלן ציטוט: "השיחה הזאת היא בפירוש לא לציטוט, אבל לא גבר מי שלא מצטט את השיחה הזאת", כותבת דנה ספקטור (דווקא לא גבר, כנראה) לאחר שצותתה מעבר לדלת לשיחת טלפון פרטית שנערכה, לרוע מזלו של המרואיין הנכבד, בעיצומו של ראיון רשמי. ספקטור פירסמה, כמובן, את תוכנה של השיחה הפרטית שלא לציטוט הזו. איזו שנינות! איזו חינניות!
ועל זה אפשר לומר שני דברים. ראשית, יש לי חשש סביר שאם המרואיין לא היה מאמן נבחרת ישראל בכדורגל, אלא פוליטיקאי בכיר או מנתח לב, ספקטור ועורכיה לא היו מעיזים להפר את הצופן המקצועי בעט כה גסה. ושנית, בפעם הבאה שעיתונאי או עיתונאית נתקלים בשנאה לעיתונות, בעוינות ציבורית, בסירוב להתראיין או להגיב, יידעו נא למי להודות. את הקללות, הנאצות, היריקות, הדחיפות והמכות נא להעביר הלאה, לדנה ספקטור, בית "ידיעות אחרונות".
במחשבה שנייה נראה לי שהמשפט האחרון יכול להתפרש כקריאה לאלימות. הקריאה הזאת היא בפירוש לא לציטוט!
▪ ▪ ▪
משהו רע מאוד קורה לשפה העברית לאחרונה, לפחות בשלושת העיתונים היומיים הגדולים. תחביר עילג, תרגום קלוקל של הודעות מסוכנויות ידיעות זרות, ובעיקר – טונות של שגיאות. הסך-הכל העגום הזה מעלה חשש רציני מאוד שמישהו, אי-שם במערכת, החליט שאיזו בדיקת כתיב ממוחשבת עדיפה על הגהה קפדנית של איש מקצועי מיומן.
כי אם, לדוגמה, בידיעה על ההתקפה הרוסית בצ'צ'ניה יודע "הארץ" לספר כי ראשי הממשל הרוסי "היו בטוחים" בהצלחת המבצע (במקום "היו משוכנעים" או "הפגינו ביטחון"), ואם, באותו עיתון, מופיע "קרקע משותפת" במקום "בסיס משותף", אפשר בהחלט לחשוד שאיזו תוכנת תרגום (בבילון?) זריזה מנסה לחפות שם על מתרגם שאינו יודע עברית (ו/או אנגלית).
ואם, ב"ידיעות אחרונות" וב"מעריב", רעש האדמה בטורקיה "שכח" (את מה בדיוק?), ואם מישהו עשה שם חבילה "לא ראה" (במקום "לא רעה"), די ברור שתוכנה לבדיקת כתיב אישרה את תקינותן של המלים החוקיות הללו, המאויתות, מה שנכון, ממש כהלכה.
דוגמאות דומות, ואף גרועות מאלה, מתפרסמות כמעט מדי יום. מה קורה פה? עיוורים, דברו עברית! (וצ"ל: "עברים" וכו').
במחשבה שנייה, יכול להיות שדנה ספקטור מהסעיף הקודם, או איזו תוכנה משוכללת דומה, פשוט טעתה בין "ציטוט" ל"ציתות".
▪ ▪ ▪
אם יש משהו שהעיתונות שונאת זה כשמאשימים אותה בכל החוליים החברתיים. אבל את זה בדיוק היא עושה לאחרונה, בהנאה מרובה, כמעט לכל אחד אחר. התקשורת המקומית הופכת לחוד החנית בתרבות ההאשמה וההוקעה שהתפתחה במחוזותינו, זו המחפשת בכל טרגדיה את האשם המיידי, בלי יותר מדי תחכום או הבנה, ותובעת עריפת ראשים עוד בטרם יבשו הדיו והדם.
הטשטוש המוחלט שעושים עיתונאים בין אשמה, אחריות והפקת לקחים הוא גם לא אינטליגנטי וגם לא יעיל. ההבדל העצום בין מי שהתרשל והפר כללים והנחיות (חוקיים, אתיים, מקצועיים, ארגוניים) למי ששגה בהפעלת שיקול דעת במסגרת הכללים, או בין זה האחרון ובין הרשויות שניסחו כללים לא מספקים או כשלו באכיפתם, הוא תהומי. בתאונות דרכים רבות בין שני כלי רכב, למשל, יש אשם אחד (שלא שמר על כללי התנועה), כמה אחראים (שלא ביצעו פעולות מניעה אפשריות), והרבה רשויות שיכלו להפחית את הסיכוי לתאונה בעזרת עבודות תשתית, תימרור ושילוט, אכיפה או חינוך, וזה לא אותו דבר.
אבל עיתונאים רבים הם עצלנים. אב רוצח את בתו? נעלה את פקיד הסעד לראיון כדי לצלוב אותו בשידור חי. תשובותיו המורכבות, הדורשות הבנה תיאורטית ומקצועית בעבודתו המסובכת, נקטעות בתוקפנות. ההשקפה הוולגרית שמייצג העיתונאי (למרות שהוא יכחיש זאת) אומרת שיש להוציא מחזקתו של כל חריג חברתי את ילדיו. ושום עובדה או תובנה לא תזיז אותו מדעתו זו. פקיד הסעד אשם. ערפו את ראשו.
לתרבות ההאשמה הישראלית יש שורשים תיאולוגיים. היא מתבססת על שלוש הנחות. ראשית, בכל טרגדיה יש "אשם". שנית, ה"אשם" הזה הוא רע (או מייצג את הרע). ושלישית, על-ידי הוקעתו נטהר את עצמנו (כלומר, נפטור את עצמנו מהצורך לנתח, להבין, להסיק מסקנות, או אפילו להודות בקיומו של רוע שרירותי בעולם עצמו). שיתוף הפעולה של התקשורת עם תרבות מתפתחת זו הוא הרסני.
כי ברעידת האדמה הנוראה בטורקיה לא היו "אשמים". כי צוות החילוץ הישראלי נשלח לשם כמחווה הומניטרית לעם הטורקי. כי גורל טרגי ואכזר גרם לכמה ישראלים להיות קורבנותיו של האסון. כי צוות החילוץ עשה כל שביכולתו, בתנאים הנתונים, כדי להציל טורקים וישראלים כאחד. כי מההאשמה האופיינית, שלובתה על-ידי התקשורת בקול תרועה, כאילו היה על צוות החילוץ להציל ישראלים בלבד, נודף ריח רע מאוד של פרטיקולריזם לאומי. כי, למרבה הצער העיתונאי, אין באמת את מי להאשים במותם של ישראלים ברעידת אדמה אקראית בטורקיה. מה לעשות.
עמוס נוי הוא איש מחשבים
גיליון 23, נובמבר 1999