בריונות מילולית איננה נחלת פוליטיקאים בלבד (רוני מילוא, המבטיח "פעולות תגמול" ברחובות בני-ברק; צחי הנגבי, המציע לערפאת את "מקל הנדודים"), והיא מושכת גם עיתונאים התופסים את עצמם כליברלים נאורים.
הנה אורי אבנרי, שאינו נמנה עם חוג מעריציו של ראש הממשלה, תוקף את המשטר הדמוקרטי, ואת רצון העם הוא מקבל רק בעירבון מוגבל ("מעריב", 17.3.97). אל ראש הממשלה, מפלגתו ובוחריו הוא מתייחס בקלות דעת יתרה: "האיש הזה, שכל כשרונו בכיבוש מפלגה חדלת אונים וכיבוש השלטון במדינה מבולבלת, בשם ססמאות כזב של 'שלום בטוח' ובעזרת המיליונים של אילי הון יהודים היושבים לבטח במרחקים, והמוכנים להילחם לתפארת המדינה ואלוהים עד החייל הישראלי האחרון".
ובמקומון "כל העיר" מחלק חיים ברעם (21.3.97) מחמאות ל"שר הבריון צחי הנגבי", ל"אליטות הליברליות המטופשות", ועוד פנינים ומרגליות. למקרא אבנרי וברעם נראה כי בבריונות המילולית אין כל הבדל בין בריונות השמאל לבריונות הימין, בין בריונות העיתונאי לזו של הפוליטיקאי.
▪ ▪ ▪
קורא מן השורה או בין השורות לא יכול שלא להבחין שיש עיתונאים שבהם משוררים ויש משוררים שהם עורכי-דין. הנה למשל העיתונאי אמנון אברמוביץ' כינה את עו"ד אבי-יצחק "הפרקליט המקליט" (21.2.97), חידוד מחורז הרומז לחלקו של עו"ד אבי-יצחק בחשיפת פרשת בראון-חסון-חברון. עו"ד אבי-יצחק כינה את אברמוביץ' "העיתונאי הבדאי". כאשר איים הפרקליט שיתבע תביעת דיבה, השיב העיתונאי: "אני מחכה ערוך ומוכן, ויש לי פרשה נוספת עליך שאשמח לפרסם". סתם העיתונאי ולא פירש.
אמנון אברמוביץ' הוא סופר-עיתונאי ממש כמו שהרב כדורי הוא סופר-רב. מדי שבוע ממתינים צופי הערוץ הראשון למוצא פיו כמו חסידים לדברי רבם. בדרך-כלל אומר אברמוביץ' כמה משפטים סתומים כבעלי התוספות ופירוש רש"י יחדיו. יש רושם, לפעמים, שאברמוביץ' יודע על אנשים דוברים שהם לא יודעים על עצמם.
▪ ▪ ▪
ה"מחנה החרדי", בעריכת ישראל אייכלר ("פופוליטיקה"), המופיע בטלוויזיה אך אינו צופה בה, רחמנא לצלן, הוא עיתון של חסידות בעלז, אך אין בו הרבה חסד. אסון המסוקים איפשר לאייכלר ("המחנה החרדי", 6.2.97) להציע לרמטכ"ל כך בפירוש: "איך לנהל מלחמות", ולשדרני קול-ישראל חשבון-נפש לאלתר: "שדרני קול-ישראל השמיעו דברי התרסה כלפי שמיא כשדם יהודי נוזל בהרי הגליל. הם מדברים כמו גויים והחיילים נופלים כיהודים". אבל הוא הגדיל לעשות כשהסביר: "כאשר מתהפכת עגלה וגורמת לאסון, יש התולים את האסון ברכב ויש שתולים בסוסים, אך אנחנו יודעים כי יד השם עשתה זאת". לאייכלר אין הסבר טוב מדוע כבדה יד השם על 73 "טהורי החלומות", אך הוא בוודאי חושב על משהו.
▪ ▪ ▪
שבתות וחגים הם ימים נפלאים, חוץ מאשר לאלו שמאזינים למבזקים בגל"צ. אייטמים שטותיים לחלוטין ממלאים את המבזקים, ואף אחד לא לוקח על עצמו אחריות ובאקט אמיץ מבטל את המבזק כשאין מה לומר.
ביום שישי בלילה (28.3.97) דווח בגל"צ כי ערפאת אמור לחזור לעזה. דווח על ממשלת בולגריה שהחרימה כלי רכב בבירת המדינה. דווח על פסק דין מוות כנגד שני אזרחי הונג-קונג על רקע סחר בסמים, וגם על תאונות דרכים בישראל.
לנושא החשוב של תאונות הדרכים הוקדשו שלוש וחצי שניות. האייטם על בולגריה והאייטם על הונג-קונג, איך לומר, היה ארוך, מלא פרטים, משעמם וכל-כך מיותר.
▪ ▪ ▪
הבל החן ושקר היופי, האומנם?
במוסף "סוף שבוע" של "מעריב" (7.3.97) הוצגו בפני הציבור "מאה האנשים היפים ביותר בישראל". איזו יומרה ועזות מצח. המסקנה של המוסף היא כי מה שיפה הוא אשכנזי ותל-אביבי. הטעם ברשימה הארוכה והמייגעת הזאת הוא כמו לקיים משדר "פופוליטיקה" (24.3.97) בקפה אפרופו על הדם במוצאי יום הרצח.
▪ ▪ ▪
בעיתון "מעריב" (10.3.97) הופיעה בהבלטה רבה הידיעה שלפיה הגב' צילה נתניהו אמרה, כביכול, בראיון ל"וושינגטון פוסט" כי "גאוותה בבנה, ראש הממשלה, התחלפה באכזבה". באותו עיתון, ב-12.3.97, הופיעה בצורה הרבה פחות בולטת הכחשת הידיעה תחת הכותרת "אמו של נתניהו לא מתחה ביקורת על בנה". והשאלה היא: במה מתקשים בעיתון "מעריב", באנגלית? בהבנת הנקרא?
בסוגיה המורכבת של מה חושבת אמא של בנימין על נתניהו עוד אפשר לטעות, אך ביחס למה שחושב המלך חוסיין על ראש הממשלה מר נתניהו ניתן לדעת בבירור כשנמצאת בידך איגרת המלך. ובכן, "מעריב" בכותרת ראשית (11.3.97) מוסר: "המלך חוסיין לראש הממשלה נתניהו – אין לי שמץ אמון בך". מזכיר הממשלה דני נווה הכחיש נמרצות את הכותרת הראשית של "מעריב", והדבר עולה גם במפורש מהנוסח המלא של האגרות, כפי שמציין ומפרסם "ידיעות אחרונות" (12.3.97), לא בלי חדווה מסוימת. וכבר נאמר שאין שמחה גדולה משמחה לאיד.
ומעניין לעניין באותו עניין. ביחסים המורכבים של העיתונאים עם ראש הממשלה, רעייתו וילדיו, קשה לדעת מי המנצל ומי המנוצל. "ידיעות אחרונות" (16.2.97) מורח תמונת ענק בצבע שבה נראים הנשיא קלינטון, אבנר ויאיר נתניהו משתעשעים בחברותא. העיתון מעטר את התמונה בכותרת "שמרטף נשיאותי", וליתר ביטחון (ובימים אלה הכל קשור לביטחון) מוסיף העיתון עוד כ-400 מלה בעמ' 9 מאת שליח "ידיעות" הנלווה לפמליית ראש הממשלה, המספר בפרטי פרטים על זריקת הכרים הנשיאותית.
ואף על פי כן ולמרות הכל יוענק פרס ישראל לעיתונות, ובדין.
יוסי שובל הוא צרכן תקשורת מושבע
גיליון 8, אפריל 1997