עמית סגל זיכה את קוראי "ידיעות אחרונות" בסוף השבוע שעבר (13.11) בקטע קליל שבו שם ללעג ולקלס את החלטתן של רשתות טלוויזיה חשובות בארצות הברית, לקטוע את דבריו של הנשיא טראמפ ברגע שהשמיע שקרים בוטים הנוגעים לתוצאות הבחירות. סגל מלגלג על עיתונאים ישראליים שהביעו הזדהות עם ההתנהלות הזו של עמיתיהם האמריקאים ומביא לידי אבסורד תסריטים דמיוניים שבהם התנהלות כזו מיושמת גם בישראל.
למשל, כיצד יוחשך מסך הטלוויזיה כאשר יטען ראש הממשלה נתניהו שהוא דגל תמיד בחיזוק התמיכה הדו-מפלגתית האמריקאית בישראל, או כיצד נפתלי בנט יסולק מהאולפן כשיטען ששקרים המיוחסים לראש הממשלה אינם מעניינים אותו.
בהתנשאות קצת מפתיעה אצל עיתונאי בגילו, עושה סגל צחוק מענין מקצועי רציני מאין כמותו: האם על העיתונות להוסיף ולראות את עצמה פטורה מאחריות למהימנות המידע שהיא מנחילה לציבור או שזכותה, ואולי אפילו תפקידה, להציב מחסום בפתח הצנרת ולהותיר מחוצה לה שקרים מובהקים המוזרמים לתוכה, בסוגיות שביסוד קיומו של הסדר החברתי.
שהרי העורכים והשדרים של רשתות הטלוויזיה האמריקאית החלו לצנזר את טראמפ רק עתה, במוצאי יום הבחירות, כאשר נוכחו שהוא מפיץ באמצעותן מידע כוזב ומטעה הנוגע לעצם יכולתה של החברה האמריקאית להוסיף ולקיים את משטרה הדמוקרטי. במשך ארבע שנות כהונתו של טראמפ בבית הלבן התאימה התקשורת האמריקאית את עצמה לסילופיו המקוממים באמצעות הקמת מנגנונים מהירים לבדיקת עובדות וקריאת תיגר חזיתית על גרסאותיו.
בא עתה עמית סגל ובזחיחות של כוכב עולה כופר במניעיהם של העורכים והשדרים האמריקאים, ובעיקר – מחיל את תובנותיו המזלזלות על כמה מעמיתיו הישראליים
אמצעי ההגנה הללו לא הצליחו לבלום את שטיפת המוח השיטתית שהפעיל הנשיא על אזרחי ארצו בעזרת שקריו, אך לפחות היה להם תפקיד של משרוקית המתריעה, אמנם בדיעבד, על עבירותיו במגרש התקשורתי. אלו היו דרכי התגוננות סבירים, מידתיים, שבהן עשתה העיתונות האמריקאית ככל יכולתה לקיים את ערכי היסוד המכתיבים את התנהלותה: זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי (גם כשהוא מאפשר הפצת בדיות) ודבקות באמת (גם כשהיא מאותגרת בשיטתיות על ידי הנשיא).
כפירתו של טראמפ בתוצאות הבחירות והכרזתו מוליכת השולל על נצחונו, הניעו את מנהלי ועורכי החדשות לשים סכר לפיו ולקטוע את שרשרת ההדבקה של השקר הזה. ודוק, ההתערבות הקיצונית הזו באה בעקבות הכרת העיתונאים הללו שאם יוסיפו לאפשר לטראמפ להזרים בערוציהם את טענותיו הבדויות על נצחונו בבחירות ועל מבצע זיוף מאורגן וכלל מדינתי שיזמה המפלגה הדמוקרטית בקלפיות, ימיטו על ארצות הברית משבר לאומי שעלול להוביל למלחמת אזרחים.
בא עתה עמית סגל ובזחיחות של כוכב עולה כופר במניעיהם של העורכים והשדרים האמריקאים, ובעיקר – מחיל את תובנותיו המזלזלות על כמה מעמיתיו הישראליים: הם יקטעו מסיבת עיתונאים של גנץ כאשר יטען שאינו מפחד מבחירות; הם יפסלו כתבת מגזין שבה יאמר אביגדור ליברמן שאין לו שום דבר אישי נגד ראש הממשלה; הם אפילו יגיעו להחלטה לפסול הודעות אבל של נשיא המדינה ושר החינוך על מותו של נתן זך. להבנתו של הכותב, ההתערבויות האלו יגיעו מתוקף מסקנתם של עורכי החדשות הישראליים שהמידע והתוכן המצונזרים עומדים בסתירה לעמדות והתבטאויות קודמות של אנשי הציבור הללו.
כשם שהעיתונות האמריקאית לא בלמה את פיו של טראמפ באלפי המקרים (15,413 מקרים בשלוש שנות כהונתו הראשונות, על פי ה"וושינגטון פוסט") שבהם השתמש בשירותיה כדי להפיץ את גרסאותיו המטעות והמתעתעות, כך התקשורת הישראלית מאפשרת לבנימין נתניהו, זה 11 שנה ברציפות, להנחיל לאומה את כזביו ועלילותיו. כשם שבארצות הברית בחרו כתבים ועורכים להציע לציבור מידע חלופי לזה שממציא הנשיא, כך בישראל עושה העיתונות מאמצים לעמת את דבריו של נתניהו עם האמת כהווייתה. כשם ששם, התנהלותו של טראמפ הובילה לרגע שבו חשה העיתונות כי הגיעו מים עד נפש - כך גם כאן, עזות המצח של נתניהו הצטברה למסה קריטית, שוברת גב.
נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ מכריז באופן שקרי כי ניצח בבחירות, 4.11.2020 (צילום מסך מתוך שידורי CNN)
המקבילה הישראלית להחלטתו של טראמפ לקרוא תיגר על עצם תקינותה של שיטת הבחירות האמריקאית, על מסורתה הממושכת והמנגנון המדינתי המקצועי המוציא אותה אל הפועל, היא הפיגוע שמבצע נתניהו בשיטת המשפט שלנו – בערכיה, במסורתה ובסגל המקצועי המופקד על ניהולה. בזה אחר זה מקעקע ראש הממשלה את עמודי התווך של מערכת אכיפת החוק הישראלית –המשטרה, פרקליטות המדינה, מוסד היועץ המשפטי לממשלה וכבר החלה האש שהצית ללחך גם את שולי גלימתם של השופטים.
כשם שבארצות הברית התקפתו הפרועה של הנשיא על הליך החלפת השלטון בבחירות חופשיות מועדת לשבש לחלוטין את סדרי החיים - כך בישראל מיטוט האמון הציבורי במערכת אכיפת החוק שמבצע נתניהו, מוביל לכאוס ולאובדן יכולתם של אזרחי המדינה להתנהל בהתאם לכללי המשחק המוכרים.
זה הרגע שבו ראוי שהתקשורת הישראלית תנהג כמו התקשורת האמריקאית ותחסום את יכולתו של ראש הממשלה להפיץ באמצעותה את שקריו. מי שאומר שהיועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה ומפכ"ל המשטרה חברו יחד למסע ציד נגדו במגמה לבצע הפיכה שלטונית, דומה למי שטוען שהמערך המדינתי המופקד על הפקת הבחירות לנשיאות בארצות הברית התמסר למזימתה של המפלגה הדמוקרטית להציג ניצחון-דמה בבחירות.
עמית סגל יודע מן הסתם שהאמצעי החריף של חסימת דבריו של טראמפ (ובהשאלה – של נתניהו) איננו ברירת מחדל אלא צעד חריג שננקט מתוך תחושה של חוסר ברירה בנסיבות קיצוניות כשעל כף המאזניים מונחת סוגיה קיומית. כדי לשעשע את קוראיו הוא מתפל (מלשון תפלות) את הדילמה וממשיל אותה למצב שבו תצנזר התקשורת את דבריו של רוני גמזו בבואו לברך את מחליפו, נחמן אש.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מכריז באופן כוזב כי "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות אל הקלפי", ביום הבחירות לכנסת ב-2015 (צילום מסך)
משפט אחד בטור של סגל ראוי לתשומת לב מיוחדת: "[עד כה]...נהוג היה לאפשר לפוליטיקאים לומר את דברם בשידור ולאפשר לציבור להתרשם ממידת אמינותם". במה דברים אמורים? בהתנהלות מקובלת במדינה סבירה שבה פוליטיקאים מתחרים על דעת הקהל כאשר עובדות הבסיס ידועות. אך כאשר התשתית העובדתית (כביכול) המוגשת לדיון מטעם ראש הממשלה היא כולה כזב, כפי שהזכיר לנו שוקי טאוסיג שלשום, אי אפשר להיתמם (כלומר, אפשר אבל לא ראוי) ולהציע לציבור "להתרשם ממידת אמינותם".
הציבור מסוגל להתרשם ממהימנות דבריהם של פוליטיקאים כאשר הם נסובים על תשתית עובדתית מוכרת. אם, למשל, מקבל הציבור דיווח על תאונת דרכים, יש תוקף לגישתו של סגל המציעה לאפשר לכל אחד מהמעורבים בתאונה למסור את גרסתו – וצרכני התקשורת יתרשמו מאמינות הדברים ויגיעו, איש איש לפי הבנתו ואישיותו, למסקנות לגבי גורם התאונה; אבל האפשרות הזו אינה קיימת כאשר אחד המעורבים מכחיש את עצם התרחשותה של התאונה.
כך הדבר בזיקה שבין ראש הממשלה לתושבי המדינה (לפחות, בחלקם): הם מאבדים את הצפון כאשר ראש הממשלה אומר להם שהסכם השלום עם איחוד האמירויות לא נכרך בעסקת נשק אדירה בינן לבין ארצות הברית ויומיים לאחר מכן מתברר בדיוק להיפך; או כאשר הוא טוען שלא נתן אור ירוק לממשלת גרמניה למכור צוללת משוכללת למצרים וזמן מה לאחר מכן נחשף שהיתה זו הכחשת שווא.
ראש הממשלה בנימין נתניהו תוקף ומשמיץ את מערכת המשפט רגע לפני פתיחת משפטו הפלילי, 24.5.2020 (צילום: יונתן זינדל)
זה המצב גם בהתנהלות נתניהו בתיקים הפליליים התלויים ועומדים נגדו. הציבור מסוגל, אולי, "להתרשם ממידת אמינותן" של גרסאות המשטרה והפרקליטות לעומת גרסאותיו של ראש הממשלה, כאשר המחלוקת נסבה על סעיפי האישום ועוצמת הראיות שבידי הצדדים. הוא אינו מסוגל לבחון את המצב כאשר מלכתחילה ובאופן גורף מקבע נתניהו בתודעתו את הטענה שכל ההליך הוא מזימה זדונית שנועדה לחסל אותו פוליטית.
כאשר רשויות המדינה הממלכתיות הופכות בפיו של ראש הממשלה לאסקופה נרמסת, מגיע הרגע שבו לא ניתן להוסיף ולהעניק אשראי להתנהלות שמציע סגל – לאפשר לציבור "להתרשם ממידת אמינותן".
נ.ב. עמית סגל מרבה להגיש תביעות דיבה נגד מי שכתבו עליו שקרים. יש להניח שהמניע לכך הוא רצונו לבער את הנגע הזה. לכאורה ראוי היה שיהיה נאה מקיים ויחיל על עצמו את המלצתו – להפיץ בערוצי התקשורת את גרסתו על הדברים הפוגעניים שנכתבו עליו ובכך לתת הזדמנות לציבור "להתרשם ממידת אמינותם", אבל הוא חש שנגדשה הסאה ושעליו לפעול בדרך אחרת כדי לסתום את פיותיהם של מי שמוציאים את דיבתו רעה. מפליא שאינו מגלה הבנה דומה לתחושותיהם של אלה מעמיתיו שמבקשים לשים קץ לתרבות הכזבים שממלאה את המרחב הציבורי בניצוחו של ראש הממשלה.