האם הכתב הוותיק בוב וודוורד נהג באופן לא אתי ובכך סיכן חיי אדם? שאלה זו נמצאת במרכזם של ויכוחים לוהטים בפוליטיקה ובמדיה בארה"ב, בעקבות ספרו של וודוורד, "זעם", שעוסק בדמותו של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ והתפרסם ב-18 לספטמבר.
וודוורד, כתב בכיר ב"וושינגטון פוסט" שהתפרסם בעקבות הכיסוי של סקנדל "ווטרגייט" של הנשיא ריצ'רד ניקסון, כתב מאז מספר ספרים על נשיאים אחרים, בהם "פחד" שיצא לפני כשנתיים ועסק גם הוא בטראמפ. "זעם" מבוסס על 18 ראיונות עם טראמפ עצמו, חלקם פנים אל פנים, שהתקיימו במהלך המחצית הראשונה של 2020.
בספר מגלה וודוורד שכבר בתחילת פברואר, בראיון שערך עמו, סיפר טראמפ שהיועץ לביטחון לאומי רוברט אובריאן הבהיר לו כי וירוס הקורונה הוא קטלני ביותר ויהווה "האיום הגדול ביותר על הביטחון הלאומי שאיתו תצטרך להתמודד במשך הקדנציה שלך". למרות זאת, פעם אחר פעם אמר טראמפ לציבור האמריקאי שהווירוס כלל אינו מדאיג אותו וב-27 לפברואר אף הצהיר כי הווירוס ייעלם "כבמטה קסם".
בראיון אחר, ב-19 במרץ, טראמפ הודה למעשה בפני וודוורד כי הוא מודע לכך שהוא משקר לציבור, וכי הוא "אוהב להמעיט בחשיבותו [של הווירוס] כי אני לא רוצה ליצור פאניקה".
ההתעלמות של טראמפ מהסכנה שבמגיפה וההמעטה בחשיבותה הובילה לכך שארה"ב התעכבה בצעדים למניעתה, והיתה לאחת המדינות שסבלו את מספר הנפגעים הגדול ביותר כתוצאה ממנה.
תוהים המבקרים: אם וודוורד ידע שטראמפ מטעה את הציבור ביודעין, למה חיכה כל כך הרבה זמן עד שחשף זאת? האם ייתכן כי גילוי האמת מוקדם יותר היה יכול לשנות את התנהגותם של אנשים ובכך להציל חיי אדם?
ההחלטה של וודוורד לדחות את פרסום הדברים עד למועד יציאת הספר, פותחת פתח לשאלות נוקבות שקשורות במחויבויותיהם המקצועיות של עיתונאים. האם זו אחריותו של עיתונאי לספק בזמן אמת מידע לציבור שיכול להשפיע על בריאותו? האם זו עבירה אתית לחכות שבעה חודשים תמימים כדי שיוכל לפרסם את המידע בספר שיניב לו רווח אישי?
הביקורת על וודוורד וההאשמה כי הסתיר את המידע במכוון כדי להגביר את מכירות הספר, היו פופולריות במיוחד בטוויטר, עם ההאשטג #WoodwardKnew.
"אין שום טיעון אתי או מוסרי שיכול להגן על ההחלטה של וודוורד שלא לפרסם את ההקלטות ברגע שהן נעשו", צייץ ג'ון סטנטון, לשעבר ראש הדסק של "באזפיד" בוושינגטון. "אם היה סיכוי כלשהו שזה היה מציל את החיים ולו של אדם אחד, הוא היה חייב לעשות כן. בוב וודוורד העדיף רווח כספי על פני חובתו המוסרית והמקצועית. אפילו אם אתה לא מאמין בעיתונאות כשירות לציבור או אינך סבור שיש לנו חובה מוסרית לומר את האמת מול השלטון ולחשוף עוולות, וגם אם כל מה שחשוב לך זה סקופים, זה כישלון מביש. זה פשוט עשיית קופה ממוות ומסכנות מצדו של וודוורד".
כתב "אסקוויר" צ'רלס פירס הוסיף: "כמעט 200,000 אמריקאים מתו משום שלא דונלד טראמפ ולא בוב וודוורד היו מוכנים לסכן משהו ממשי על מנת ליידע את האומה".
הלן יוניבס, בעלת טור ב"פילדלפיה אינקווירר", טוענת כי וודוורד אשם לא רק בחוסר אתיקה עיתונאית אלא גם בגזענות. "בוב וודוורד, עיתונאי לבן, גיבור עיתונאות מהולל, דגר על מידע שפגע יותר באופן יחסי באנשים שחורים וחומים. לו האנשים שהיו נפגעים יותר באופן יחסי מקורונה היו נראים כמו הסופר ו/או המו"לים, אולי היה מישהו מתריע שיש צורך להפיץ מייד את המידע לציבור כי חיי אדם תלויים בכך".
ההצהרה המאשימה ביותר הופיעה במאמר המערכת של ה"נימן רפורטס" ("Nieman Reports"): "וודוורד נכשל מול הציבור. הוא נכשל מול העיתונאות, הוא נכשל מולנו באחת התקופות המאתגרות ביותר עבור המדינה מזה דורות. הוא גזל מאתנו את ההזדמנות לתגובה מאוחדת. כפי שצריך לשבח אותו על עבודתו בווטרגייט, יש להוקיע אותו על שמנע השנה מידע שיכול להציל חיי אדם".
להגנתו טען וודוורד בראיון בפני מרגרט סאליוון, בעלת טור מדיה ב"וושינגטון פוסט", שהוא חיכה כי ידע שטראמפ הוא שקרן תמידי ושהוא לא הספיק לסיים את התחקיר שהיה נחוץ לו כדי שיוכל להיות בטוח שהנשיא סיפר את האמת במקרה הזה. כמו כן אמר וודוורד שרצה להציג את ההצהרות של טראמפ בהקשרן ולפרסמן קרוב יותר למועד הבחירות, כדי שאנשים לא ישכחו אותם בדרכם לקלפי. מטרתו הכללית, הוא אמר, לא היתה לפרסם חדשות יומיות אלא להעניק לקוראיו את "התמונה הגדולה".
הפרופסור לאתיקה ריאז טגיאני מסכים עם וודוורד. "לפני שישה חודשים, המידע הזה היה פחות חשוב. האם מישהו באמת חשב שטראמפ מאמין למה שהוא אומר? האם חשיפת שקריו היתה משנה את מדיניותו - או העדר המדיניות שלו? לא, ולא".
לפי אריק וומפל, מבקר המדיה של ה"וושינגטון פוסט", לא היה שום דבר יוצא דופן בהתנהגותו של וודוורד. "עיתונאים שומרים על מידע מפליל כל הזמן ומכל מיני סיבות," הוא צייץ, "כדי להניח שעיתונאים תמיד ממהרים לפרסם את כל המידע היקר שהם אוספים צריך להתעלם מהרבה מההיסטוריה של העיתונות האמריקאית. הם שומרים על דברים מסיבות פוליטיות, או כדי להתעשר, או מסיבות אחרות – ואנחנו יכולים להתווכח עד כמה זה אתי – אבל הם שומרים על דברים. זאת המציאות".
המקרה של וודוורד, טראמפ והקורונה מעלה גם שאלות לגבי האחריות האתית של עיתונאים בשבתם ככותבי ספרים. מתי יש לשמור את הסקופ לספר ומתי מקומו בעיתון? ואיזו אחריות יש לעיתונאים, מו"לים ומוכרי ספרים כלפי קהליהם בשעת משבר?
טוען וומפל, "וודוורד כותב ספרים, ויש לו הבנה משתמעת עם מקורותיו שהוא יראיין אותם שוב ושוב עד שהוא יוכל לתפור משהו שיהיה סמכותי ויופיע בצורת ספר. הודות למתודה הזאת הוא מצליח להביא אנשי ממשל ונשיאים לשתף עמו פעולה. אילו היה עוסק בדיווחים יומיים ומשתתף בכל מסיבות העיתונאים בבית הלבן הוא לא היה זוכה ל-18 ראיונות און-דה-רקורד עם הנשיא טראמפ".
בראיון ב"ווקס" הוסיף וומפל "אני סבור שעיתונאים צריכים לפרסם כשהם מוכנים לפרסם, ומי שכותב ספר מפרסם כשהוא מסיים את העריכה [...] זה מאוד בריא שיש לנו אנשים שונים שעובדים על צירי זמן שונים בדמוקרטיה שלנו".
לין וולש, ראשת ועדת האתיקה באיגוד העיתונאים המקצועיים, אמרה שאין כללים ברורים בתחום הזה. "מידע הוא כוח", היא הדגישה, "אל לנו להימנע מלפרסם מידע שהיה יכול לסייע לציבור לקבל החלטות בחייהם, ובמיוחד כשמדובר בהחלטות שנוגעות לבריאותם או לביטחונם".
יש גם מקרים בהם מו"לים מטילים אמברגו על מה שהעיתונאי חושף ולעתים קרובות החוזה עם העיתונאי כולל סעיפים שאוסרים עליו לדון בספר טרם פרסומו. וודוורד אמר לסאליוון שלא הייתה עליו כל הגבלה כזו, אך השאלה הרחבה יותר היא האם עיתונאים צריכים להסכים למגבלות כגון אלה – ואם הם מסרבים, האם מו"לים יסכימו לפרסם את ספריהם?
בסכמו את הנושא, כותב הפרשן אלקס שפהרד במאמר נוקב ב"ניו רפובליק" שהמחלוקות נובעת מ"חרדה גדולה ביותר לגבי חשיבות העיתונאות בעידן טראמפ: למה כל הסקופים על אודות כישלונותיו של טראמפ לא מביאים לשום תוצאה? במקרה של וודוורד, יש תשובה ברורה ומנחמת: העיתונאים הם חמדניים ומושחתים בדיוק כמו מקורותיהם".