את הווידוי הזה הרגשתי שאני חייב ליצחק רבין עליו השלום מאז אותו בוקר ספטמבר וושינגטוני דביק במדשאה הדרומית של הבית הלבן. גם מהשורות האחרונות של אגף העיתונאים ניכר היה על פניו של האיש הקשה הזה כמה כבד עליו המעמד. בשובי הביתה הרצתי שוב ושוב את קלטת הווידיאו שבה הנצחנו את לחיצת היד עם ערפאת ואת נאום הפיוס שלו עם העם הפלסטיני. שוב לראות ושוב להאמין.

בימי ההתמודדות על הנהגת "העבודה", ערב בחירות 1992, כתבתי שאיני מבין את יוני המפלגה, כמו חיים רמון ועוזי ברעם, שנהו אחר הסקרים ונטשו את שמעון פרס לטובת "מחנה רבין". הזהרתי שאם ישובו לשלטון, לא ירחק היום שיבחינו כי אף שהקול בלשכת ראש הממשלה הוא קולו של יצחק רבין, הידיים - ידי יצחק שמיר. לא פיללתי ש"מר ביטחון", האיש שציווה לשבור את ידיהם ורגליהם של לוחמי חופש פלסטינים, יהיה האיש שיפסיק את מסיבת המסכות העקרה, שזכתה באותם ימים לכינוי המחמיא "משא ומתן עם משלחת פלסטינית".

ההנחיות שראש הממשלה רבין הכתיב למשלחת ישראל לשיחות עם הפלסטינים בוושינגטון, כמו גם המדיניות בשטחים בניצוחו של שר הביטחון רבין, אישרו את התחזית שלי מערב הבחירות. באותם ימים הוא תקף בחרי אף כל מי שהציע להכיר באש"ף ולפתוח במשא ומתן גלוי עם ערפאת. הוא דחק את פרס וחבורת "השמאלנים" שהקיפה אותו אל הערוץ הרב-צדדי. הייתי נוכח באותה הרצאה שבה רבין שיחרר את אחד הניסוחים ה"ג'ינג'יים" שלו - "חבל שאי אפשר להטביע את עזה בים" - שחולל סערה במחנה השמאל. לא שיערתי שכבר אז קיננה במוחו גם המסקנה מאותה אבחנה שניסח בדרכו הגולמנית: כיוון שעזה לא תיעלם מאליה, אין מנוס אלא להסתלק ממנה.

בראשית אוגוסט 1993 ערכו לכבודנו ידידים מסיבת פרידה לקראת צאתי לוושינגטון בשליחות "הארץ". הכבודה שלנו כבר הייתה בדרכה לאמריקה. פרס, שהיה בין האורחים (רבין לא נענה להזמנה), ביקש שאסור איתו למטבח. הוא שלח לעברי חיוך מסתורי והציע לדחות את הנסיעה. "דברים מעניינים מאוד עומדים להתרחש כאן. את לא יכול לדחות את הנסיעה?". הוא סירב להוסיף דבר. רק במדשאת הבית הלבן נזכרתי שגם בדברי הברכה שנשא באותו ערב היה יותר מרמז לדרמה שהתחוללה באוסלו ממש באותם ימים.

היכן טעיתי? מדוע העדפתי את ההכחשות החדשות והספקות הישנים על פני הסימנים והאותות (ובהם גם דיווחים חלקיים בעיתונים אחדים)? אם תרצו, אפשר למצוא את הסיבות לכישלון העיתונאי הזה בספרים של פרס, יוסי ביילין ואורי סביר. כל שותפי סודן של שיחות אוסלו מעידים שהם עצמם פקפקו עד הרגע האחרון ביכולתו של רבין הנוקשה לקבל החלטה שתפנה עורף לא רק למדיניות, אלא להשקפת עולם שהצטיירה כחלק אימננטי כמעט של אישיותו. גם אנשים שהכירו את רבין מקרוב ותהו על קנקנו במשך עשרות שנים, שפשפו היטב את עיניהם במדשאת הבית הלבן. לא רק לחיצת היד עם ערפאת נחתה עליהם כרעם באותו יום בהיר. מעטים האמינו שרבין ופרס יתגברו על פצעי העבר המשותף וילכו ידי ביד בדרך כה זרה ומסוכנת.

ואולם, טעותם של רבים איננה אפילו רבע נחמה לפרשן המדיני שניבא לקוראיו כי יצחק רבין, ששילם בחייו על דבקותו במדיניות הפיוס, ילך בעקבותיו של יצחק שמיר. מוסר ההשכל צריך להיות שהחיים המדיניים והפוליטיים שלנו מורכבים שבעתיים מתחזית המבוססת על ניתוח מזגם של פוליטיקאים, גילם הביולוגי ומהלכיהם בעבר. מנהיגים גדולים יודעים לסגל אידיאולוגיות לתנאים בינלאומיים ואסטרטגיים משתנים. יצחק רבין היה מנהיג גדול, ואני איחרתי להבחין בגדולתו.

עקיבא אלדר הוא פרשן פוליטי ב"הארץ"

גיליון 15, יולי 1998