וירוס הקורונה אשר פשט בעולם במהירות הבזק, הביא עמו צונאמי של ממים בזירת הרשתות החברתיות. באופן טיפוסי לתקופות של משבר, סיפק ההומור כלי להתמודדות עם הלחצים והוכיח שוב כי גם בצל בידוד, הסגר, אבטלה ואימת המוות אנשים לא מאבדים את חוש ההומור שלהם.
בששת השבועות של שיא הגל הראשון של מגיפת הקורונה היה ליושבי הבית שפע של זמן פנוי, גישה למחשבים ולסמרטפונים והזדמנות לשכלל את הדימויים שיצרו. אנשים בכל העולם יצרו בדמיון עשיר שפע של דימויים משעשעים, אשר הרשתות החברתיות שיכפלו והעבירו ללא הרף באורח ויראלי לא פחות מהמגיפה עצמה.
בישראל פרצה מגיפת הקורונה בזמן משבר פוליטי חריג בתולדות המדינה. שלוש מערכות בחירות התקיימו אחת לאחר השניה ולא היה נראה שאפשר יהיה לכונן ממשלה קבועה. בשבוע הראשון של מאי 2020 עם שוך הגל הראשון של המגיפה, הוכרזה ממשלת חירום של אחדות לאומית בין שני הגושים והורכבה ממשלה.
המחקר שלנו עסק בממים שהופצו ברשתות החברתיות מפרוץ המגיפה ועד הקמת הממשלה. בכל הקשור לממים, חשוב לזכור כי הם מיוצרים על ידי אנשים מן השורה, אין מאחוריהם מנגנון תעשייתי או כוונה לרווח כלכלי. ישנן עדויות כי הומור הינו שכיח ככלי התנגדות בזירות של מאבקים פוליטיים. אומות ומיעוטים מדוכאים עושים שימוש חתרני נגד ההגמוניה באמצעות הומור וסאטירה. גישה הפוכה לעמדה זו, רואה בהומור אמצעי מקהה לקונפליקטים חברתיים המשמש גורם בולם וממתן באמצעות הפגת לחצים.
המחקר כלל ניתוח תימטי של 463 ממים שהופצו ברשתות החברתיות. הגדרנו את מטרתו כניסיון לעמוד על האפיונים המבניים והתוכניים של הומור הקורונה בקונטקסט הישראלי.
קובץ הנתונים נאסף משלשה מקורות: ראשית, ביקשנו מכל חברינו ומכרינו לשתף עימנו את הממים שהגיעו אליהם. כדי להימנע מזיהום של תוצרים תרבותיים שרווחו בשכבה חברתית מסויימת, ביססנו את הקורפוס על דף פייסבוק שנקרא "ממים של קורונה" ואחריו עוקבים כ-12,000 איש. אליו הוספנו את המצאי באתר האינטרנט "הידברות" שהעלה 14 מקבצים של הומור קורונה פעם או פעמיים בשבוע מראשית מרץ ועד סוף אפריל.
אחרי קריאה צמודה ופרשנית, נבנו קטגוריות למיון וסיווג ואז נערך ניתוח שמטרתו לבדוק את השכיחות של ממים מסוימים ביחס לאחרים. בסיכום התוצאות ביקשנו להבין: באלו נושאים התמקד ההומור, האם בבעיות אישיות או חברתיות? מי "האחר" ביצירות אלו? האם הממים היו ברובם לוקליים או גלובליים? ואלו טכניקות הומור שכיחות באות בו לידי ביטוי (נונסנס, מפגש בין חי למכני, אי הלימה, היפוך סדר וכו')?. בקונטקסט הפוליטי שבו נמצאה החברה הישראלית ערב פרוץ המגיפה ובהתחשב באותנטיות וחוסר הממסדיות של הממים, ציפינו לאתר מסרים חתרניים בטקסטים. מסרים כאלה יכלו למשל להקדים ולנבא את גל המחאה הנוכחי נגד ראש הממשלה והקואליציה.
ממצאים מניתוח התוכן
הניתוח התימטי של הממים הדגים כי הנושא השכיח ביותר היה הקשיים הפרסונאליים. לחצים במשפחה בגין שהות צפופה יחד, צפייה מופרזת בטלוויזיה ועליה במשקל ("הדרך לשמור על המשקל בתקופה הזאת היא להרים אותו בעדינות מהרצפה, לעטוף אותו בנייר פצפצים ולהניח בארון"). עוד במסגרת הקשיים האישיים, היו בדיחות על מוצרים שאזלו בשוק כמו ביצים ונייר טואלט והרגלים שנגרעו מחיינו. בנוסף, חזרו פתרונות שגויסו להתמודדות עם ההגבלות, כגון יציאה רפטטיבית מהבית להשליך זבל והוצאת כלבים לטיול.
אופי ההומור ורוחו היו שטותיים ניסיון ליצור "פאן", לצד סרקזם והומור שחור. מאפיין ויזואלי שכיח בממים בכלל ובתקופת הקורונה בפרט, היה ניכוס, היבנות על יצירה, תבנית או תמונה קיימת. אפקט הצחוק נוצר בגין אי-הלימה בין המשמעויות הידועות הקודמות לבין הוואריאנט, דוגמא לכך הוא המם שבו נראים שוטרים נותנים דוח לישוע ותלמידיו בסצינת הסעודה האחרונה: "אני לא יודע מי אבא שלך, בחור! זו התקהלות לא חוקית".
לאחר הניתוח התימטי, דנו במשמעויות החברתיות. החלק המענין בהומור הקורונה הוא מה שלא היה בו, למשל, היעדרו של "אחר". בדיחות חותכות יפה בין הקווים של אנחנו-הם. אך כנגד הציפיה, בתקופת הקורונה לא הופיעו בממים המשעשעים קבוצות מיעוט כמו ערבים, חרדים, עשירים, עניים, אנשי ימין ושמאל. ה"הם" היחידי שניתן היה לאתר באופן עקיף היו הסינים: אחד הממים קבע: "יחסית לתוצרת סין, החרא הזה מחזיק מעמד כבר הרבה זמן".
ישראל היא מדינה עם סאטירה פוליטית מושחזת. אך סיכום ממצאי המחקר העיד כי מספר הממים הפוליטיים מתוך קורפוס של כמה מאות ממים הומוריסטיים היה קטן מאוד, בסך הכל תשעה מתוך 436. דוגמא למם פוליטי היא תמונת הכריכה של ספר פיקטיבי מאת ראש הממשלה ששמו: "העטלף שהציל אותי".
שיטוט באתרים בריטיים ואמריקאיים הדגים לנו כי בוריס ג'ונסון, דונאלד טראמפ ואנגלה מרקל כיכבו בממים בשכיחות גבוהה. באותה עת, נעדרה רוב ממשלת ישראל וזרועותיה ממופעי ההומור ברשת. הדמות היחידה שרווחה בממים ומוסגרה כדמות אב המחמיר בשבטו ואיסוריו היתה זו של מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב.
כיצד ניתן להסביר היעדרו של תוכן פוליטי?
היעדר חתרנות בתוצרים תרבותיים לא ממסדיים טעון הסבר. המוראטוריום התנהל כאשר האבטלה הגיעה לשיאים היסטוריים והעזרה הכלכלית שניתנה לפושטי הרגל היתה מצומצמת ביותר. בעוד שמתקשורת ממוסדת אנו מצפים להתגייס לטובת הממשל בעת משבר, הממים שהם יצירה פופולרית שאינה כפופה למגבלות משפטיות ואחרות הפתיעו בהיעדר ביקורת ובדה-קונטקסטואליזציה של המצב הפוליטי.
הגישה הפונקציונליסטית למדיה גורסת כי בתקופות משבר עולה הדרישה למידע ולבידור, למטרת הפגת לחצים וחיזוק תחושת הסולידריות הלאומית. הגישה הביקורתית לתקשורת רואה בתכני התקשורת שעשוע, שנועד להסיט את תשומת לב הציבור מהעיקר. חרושת התרבות היא אמצעי לסנוור את תודעתו של ההמון.
לטענת חוקרי אסכולת פרנקפורט הגישה למשאבים היא דיפרנציאלית, התקשורת מערפלת מידע בהבנייה של גישה שוויונית למוצר אחד - הבידור להמונים. לפיכך, הסולידריות בתקופות משבר אינה אלא תודעה כוזבת, מצג שווא של "כולנו באותה ביצה וצרה וכולנו עם אחד".
וולטר בנג'מין, מאותו בית מדרש, קבל על המלאכותיות והאוטומציה שבה מופקים רפרודוקציות של יצירות אמנות בעידן השעתוק. אך כל אלו הם מינוריים בהשוואה לחזרתיות ולשכפול שיש בתכני הממים וביחס לקצב השעתוק וההפצה של המסרים ברשתות. עם זאת, אי אפשר לייחס את הסטנדרטיזציה והשכפול של הממים לאיזה שהוא מוען ריאקציוני, מפני שבשום מקום לא קיימת ועדה חשאית ליצירת בדיחות בווטסאפ.
המפתח להבנת המוראטוריום הביקורתי בעידן הקורונה נעוץ להבנתנו בהיות החברה הישראלית "חברה במצור". זיכרון שואת היהודים במלחמת העולם השניה והקמתה של מדינת ישראל תוך כדי מלחמה מתמדת עם שכנותיה, פיתחו ערכים ונורמות שיתאימו למצב איום מתמשך. נוצר והתבסס האתוס לפיו כל העם צבא וכל הארץ חזית.
אחד המאפיינים של חברה כזאת היא התגייסות מיידית וסולידריות בעת איום חיצוני. הקורונה מוסגרה ונתפסה כאסון טבע וכמין איום חיצוני המקביל למלחמה. המסגור הזה הדהד בנאומי פוליטיקאים, בהצדקה לממשלת אחדות, בסרטוני פיקוד העורף, במטבעות לשון כמו "להילחם בקורונה" ו"לנצח את הנגיף". ההסברה הדגישה את התלות והערבות ההדדית בין האזרחים וקריאות נשמעו לשתף את מערכת הביטחון והצבא בהשלטת הסגר.
בגל הראשון של הקורונה אימץ הציבור הישראלי תגובה קבועה למשבר, מכניות של חברה המורגלת בפוזיציה של השתקת הביקורת. היעדר של כל אזכור להקשר הפוליטי שבו פרצה המגיפה ממחיש את עומק ההסכמה עם הנורמה, לפיה בעת מלחמה, המוזות על פי האתוס הישראלי, חייבות לדמום.
ד"ר חן קרצ'ר הוא מרצה ליחסים בינלאומיים וסכסוכים במחלקה למזרח התיכון/מדעי המדינה באוניברסיטת אריאל. ספרו "The United Nations and Peacekeeping" יצא גם בעברית בהוצאת מאגנס
ד"ר ארנת טורין היא ראש החוג להוראת תקשורת באקדמית גורדון – מכללה לחינוך, חיפה ועמיתת מחקר במכון הדסה ברנדייס
גרסה מלאה של מאמר זה פורסמה בכתב העת Postdigital Science and Education
* * *
דוגמאות נוספות מתוך המחקר
