לפני שנות דור הייתי חבר בוועדת מעוז, שמונתה על-ידי שר המשפטים והשר לבטחון הפנים כדי לבחון את מעמד החיסיון העיתונאי. אחת השאלות שהעסיקו אותנו היתה "מיהו עיתונאי?". אחרי מסכת של לבטים ובחינה של הגדרות בלתי מספקות הגענו למסקנה שלפיה עיתונאי הוא כל מי שעושה עבודה עיתונאית.

לפי ההגדרה הזאת, עו"ד יעקב ברדוגו הוא עיתונאי. בחסות משרד הביטחון ותחנת השידור הצבאית הוא מגיש יום-יום את יומן הערב של גלי-צה"ל, ובכל יום שישי ניתנת לו שעה שלמה, בין שמונה לתשע בבוקר, שבה הוא משמיע את הגיגיו מעל גלי האתר. אלא שברדוגו עצמו אומר שוב ושוב שהוא אינו עיתונאי. אם כך, מהו? אחרי תקופה ארוכה של האזנה לברדוגו הגעתי למסקנה שדברי הביקורת עליו מדויקים: ברדוגו הוא באמת לא עיתונאי. הוא תועמלן בשירות ראש הממשלה.

בפרשנויות של ברדוגו, שמתפרסמות גם ב"ישראל היום", לא קשה לאתר את דפי המסרים של בלפור. לפעמים הוא הסולן הראשון במקהלה, והמסרים שהוא משמיע נשמעים גם מפי חברי-כנסת זוטרים ומקורבים אחרים למלכות. לפעמים ניתן לאתר את היריב או האויב הבא של נתניהו לפי ההתקפות של ברדוגו. כשהאש הופנתה כלפי חוקרי המשטרה – הוא היה הבוטה ביותר בין התוקפים. כשהיריב הפוליטי היה בני גנץ – ברדוגו טען כי גם הוא מעורב בפלילים.

למה הכוונה ב"תועמלן לא אינטליגנטי", הקביעה שמתנוססת כאן בכותרת המאמר? פשוט מאוד: המסרים של יעקב ברדוגו מחוברים בתפרים כה גסים, שקל מאוד להבחין בדף המסרים שמבצבץ מאחור

כשהאויב היה היועץ המשפטי לממשלה, ד"ר אביחי מנדלבליט, ברדוגו חזר על המסרים נגדו שוב ושוב כחייל נאמן. במשך כמה שבועות, לפני חודשיים, כשנראה היה כי שר האוצר ישראל כץ מתחזק, הפנה ברדוגו את החצים נגדו (יום אחד, בלי התראה, המגמה הזאת נבלמה). כשראש הממשלה טוען שהביורוקרטיה היא המכשול במאבקו נגד הקורונה, ברדוגו מדבר על "שלטון הפקידים" וחוזר שוב ושוב על שמו של הדמון התורני – ראש אגף התקציבים במשרד האוצר, שאול מרידור. יעד אחר להתקפותיו הוא מערכת המשפט – "ההיכל" או "הגבעה" בלשונו של ברדוגו. את שופטי בית-המשפט העליון הוא מכנה בקביעות "פוליטיקאים בגלימה", חברי "המסדר הקדוש". לפסק דין שלהם הוא קרא "מניפסט פוליטי".

אחד מכלי הנשק של ברדוגו הוא הרמזים הבלתי מבוססים. בחודשים האחרונים הוא דיבר שוב ושוב על "הקלטות מנדלבליט" המוסתרות בכספת במשרד המשפטים, כאילו גלומה בהן שחיתות נוראה – אבל בלי לומר מה פסול בהן. כשלאדוניו היה אינטרס פוליטי, הוא דיבר על חקירת פרשת "המימד החמישי" – אבל בלי לגלות שכלל לא נפתחה חקירה כזאת נגד בני גנץ.

הוא דיבר בהתמדה על קרן וקסנר תוך רמיזה שהיא חלק מקנוניה נוראה – בלי לגלות מה בעצם פסול בקרן הזאת. כשהוצגו בפני הציבור, אחרי שבועות ארוכים, העובדות, ניסה ברדוגו לרמוז שרוב פקידי הציבור שזכו ללמוד באוניברסיטת הרווארד במימון קרן וקסנר היו אשכנזים.

ברדוגו מאשים את מתנגדיו ב"הבניית תודעה" – וזה בדיוק מה שהוא עצמו מנסה לעשות. הוא מסמן אויבים (או שמישהו אחר מסמן אותם עבורו), ואז תוקף אותם באדיקות ובהתמדה. בשבועות האחרונים הוא מנסה לתקוף את בכיר עיתונאי "ידיעות אחרונות", חתן פרס ישראל לעיתונות נחום ברנע. מכיוון שהוא אינו רוצה – וכנראה אינו יכול – להתעמת עם המידע, הפרשנות והמסקנות של ברנע, פנה ברדוגו להשמצה גילנית. "ברנע מבולבל", טוען ברדוגו שבוע אחר שבוע. ברנע אמנם נולד עשרים שנה לפני ברדוגו, אבל הוא עדיין עולה עליו בחדות המחשבה, בבהירות הפרשנות וברמה העיתונאית.

ביום שישי האחרון האשים ברדוגו את שותפו להגשת תוכניתו השבועית, משה שלונסקי, בהקראת דף מסרים. על כך כבר נאמר: הפוסל, במומו פוסל. עולמו של ברדוגו הוא עולם של אינטרסים, תככים אפלים, מניפולציות ונאמנויות מתחלפות. הפרשנויות שלו מובילות לכיוונים האלה. ההיסטוריה שלו מלמדת על הסתופפות בצלם של פוליטיקאים בכירים ובעלי כוח, לעתים תוך קבלת הטבות אישיות. כתבו עליו פעם שהעלה את העסקנות לדרגת אמנות.

עיתונאי יכול להיות דעתן. רצוי שיהיו לו דעות. כמעט מיותר לציין, אבל יש עיתונאים טובים בעלי דעות ימניות. קלמן ליבסקינד, עמית סגל, אמיר איבגי, יעקב אחימאיר, פרופ' אריה אלדד, אבישי גרינצייג ואחרים הם עיתונאים מקצועיים שאיש לא יחשוד בהם שהם רק צינור תעמולה. הם לא יעלו על דעתם לקבל דף מסרים ולציית להוראות של פוליטיקאי בעל כוח שיפעיל אותם.

עיתונאים מקיימים קשרי עבודה עם מקורותיהם. לעתים ניתן להבחין שהם שומרים על המקורות או "משלמים" להם בדיווח אוהד. אבל יש הבדל גדול בין עיתונאי שמחויב למקורותיו לבין תועמלן. ולמה הכוונה ב"תועמלן לא אינטליגנטי", הקביעה שמתנוססת כאן בכותרת המאמר? פשוט מאוד: המסרים של ברדוגו מחוברים בתפרים כה גסים, שקל מאוד להבחין בדף המסרים שמבצבץ מאחור. לו היו פחות שקופים, ייתכן שברדוגו היה מצליח יותר במימוש מטרתו: "הבניית תודעה".