לא היה ברור לי אם השאלות שהוצגו אמש (9.7) לראש הממשלה במסיבת העיתונאים שבה פרש את "התוכנית הכלכלית החדשה", היו תוצאה של עייפותם, אדישותם או רשלנותם, של הכתבים הנוכחים; או שהן הוכתבו להם על ידי העורכים או מנהלי ערוצי התקשורת המעסיקים אותם, או שאולי הן תואמו מראש עם לשכתו של נתניהו.

זה היה מופע מביך של התבטלות בפני השליט שהואיל להתייצב לדקות ספורות מול העיתונות ולענות ישירות לשאלותיה. במקום לנצל את המעמד כדי לבוא עמו חשבון על התנהלותו הכושלת במשבר הקורונה, פינו לו את הבמה כדי להוסיף ולשטוף את מוחות הציבור בגרסאותיו המתעתעות על המציאות.

את השאלה הראשונה הפנתה אליו עמליה דואק מערוץ 12. באמתחתה היה גימיק מדהים שאמור היה להפיל את נתניהו על הקרשים: היא נתנה את רשות הדיבור לאבי, שעל חולצתו התנוסס, כנראה, סמל העסק שהוא מפעיל וזה פרט בפני ראש הממשלה (וכלל הציבור שצפה בשידור בכל הערוצים) את מצוקתו.

בנימוס רב ובנימה של תחינה שאל אבי את המנהיג מדוע מצב העסק שלו בכי רע למרות שהוא מילא אחר כל הוראות הממשלה ומדוע דרך התמודדותה עם המגפה כל כך מזוגזגת. המופע סיפק לנתניהו קולב נוח לתלות עליו את "תוכניתו הכלכלית החדשה" כדי להמחיש באמצעותו עד כמה היא תענה לקשייו של המסעדן. הוא כמובן לא שכח להציע לאבי לצלצל אליו ישירות והוא ישתדל לעזור לו. נתניהו הרי מפורסם בנגישותו לציבור הרחב והמופע שביימה עמליה דואק נועד להמחיש זאת.

לאחר המהדורה פימפמו חדשות 12 באתר שלהם את הלהטוט כמי שהציבו לראש הממשלה מארב מקצועי מפתיע מאין כמוהו - ולא חשו, או העמידו פנים שאינם חשים, ששיחקו לידיו וסיפקו לו הזדמנות להשתמש באבי כדי לרכוש את תמיכת בעלי העסקים הקטנים ב"תוכניתו הכלכלית החדשה".

מסיבת העיתונאים אמש שבה והמחישה ששיקולים זרים (שיווקיים ופוליטיים) משפיעים, אם לא מכתיבים, את תפקודן של המערכות העיתונאיות

אילו עמליה דואק ופטרוניה בערוץ היו מעלים לשידור, למשל, את איש הקול אייל אלטרץ שלתסכולו ולזעמו התוודע הציבור באמצעות המרקעים ביום הקודם, היתה מסיבת העיתונאים מקבלת אופי שונה לחלוטין. אבל בערוץ 12 בחרו אמש לשתף פעולה עם נתניהו, לא להתעמת אתו. הרושם שנותר אצלי שעיקר מעייניהם היה נתון לגימיק, לא למהות, ושעמליה דואק שימשה במקרה זה מכשיר בידי מנהליה.

מציגת השאלות הבאה היתה ליאור קינן מחדשות ערוץ 13. היא היתה מקצועית, שאלה לענין (האם הופעתך לא נועדה לקדם את פני ההפגנה הגדולה הצפויה במוצאי שבת; היכן החכות שאתם מספקים למובטלים ולבעלי העסקים הנסגרים) ונראתה כמי שאינה מערבת שיקולים זרים בשאלותיה.

לא כך נשמע כתב גל"צ. הוא הציג לנתניהו שאלה להנחתה – מה בענין תקציב המדינה המתמהמה להגיע לכנסת - וסיפק לו הזדמנות לחבוט לעברו של בני גנץ ולהנחיל לציבור את גרסתו שהאחראי למשבר הפוליטי המתפתח בסוגיה זו הוא מנהיג כחול-לבן. גם בהקשר זה תהיתי עד כמה השאלה הזו, בזיקה לעילה שלשמה כונסה מסיבת העיתונאים, אכן עומדת בראש סולם החשיבות העיתונאי. נתניהו, מכל מקום, קפץ עליה כמוצא שלל רב ושיבח את הכתב על שהעלה את הנושא.

השואלת האחרונה היתה ליאל קייזר מכאן 11 שמכל השאלות המתבקשות על תפקודו של ראש הממשלה במשבר הקורונה בחרה לשמוע את תגובת נתניהו לסקופ המסעיר של מחלקת החדשות של התאגיד (רועי ינובסקי) ביום הקודם: השתתפותו של שר הבריאות יולי אדלשטיין בחגיגת יום ההולדת של אשתו. זה היה גילוי אדיר, מרעיד אדמה: מיד לאחר שהטיל גזרות על הציבור אץ רץ אדלשטיין לוילה שבגינתה נערכה החגיגה כשלכאורה לא כל משתתפיה מקפידים על הוראות הריחוק החברתי.

אני לא מזלזל בערכה של הידיעה ובחשיבות שבחשיפת צביעות מנהיגי המדינה, אבל דומני שערוץ 11 יצא מגדרו אתמול כדי לנפח את משמעותה ולהציגה כהישג עיתונאי ראשון במעלה. לא זו בלבד אלא שנציגת הערוץ (מן הסתם, בהוראת מנהליה) בחרה להציף את האירוע הזה פעם נוספת במסיבת העיתונאים. בעיני זו החמצה משוועת: שיקולים עיתונאיים ענייניים היו אמורים לכוון את קייזר (או את מנהליה) אל עבר שורה ארוכה של סוגיות הנוגעות לאופן טיפול נתניהו במשבר, שחשיבותן לציבור גדולה לאין ערוך מאשר חגיגת יום ההולדת של הגברת אדלשטיין.

מסיבת העיתונאים אמש שבה והמחישה ששיקולים זרים (שיווקיים ופוליטיים) משפיעים, אם לא מכתיבים, את תפקודן של המערכות העיתונאיות. מסריו של נתניהו, אופן הגשתם, עולם הערכים ששיקף, הרפרטואר החוזר על עצמו שהציג, התנהלותו הפוליטית השבוע – סיפקו שפע של שאלות והשגות שהיה על העיתונאים לעמת אותו עמן. הם נמנעו מכך והעדיפו להיצמד לתמלילים שהכינו מראש (או שהוכתבו להם על ידי מנהליהם).