העיתון "ידיעות אחרונות" ישלם כ-100 אלף שקל לארגון "אם תרצו" ולדוברו, אהוד טנא, בגין הוצאת דיבה, כך פסקה אתמול (29.6) השופטת רונית פינצ'וק-אלט מבית-משפט השלום בתל-אביב–יפו.

בתביעה, שהוגשה ב-2017 נגד "ידיעות אחרונות" והעיתונאית סימה קדמון, דרש ארגון הימין פיצויים בסך 200 אלף שקל. בבסיסה עמדה סערה תקשורתית נשכחת שהתחוללה אז: ב"אולפן שישי" שודרה כתבה על הסדרה התיעודית "מגידו" של yes, שעסקה בחייהם של אסירים בטחוניים פלסטינים. מעט לאחר מכן, קבוצה של הורים שכולים פנתה בכתב לשרת התרבות מירי רגב בתיווכו של דובר "אם תרצו" והביעה מחאה על עצם שידור הסדרה ועל כך שהופקה בסיוע כסף ציבורי.

המכתב שהועבר לשרה רגב כלל פרט מתעתע: הוא הוגש בשמם של 36 בני משפחות שכולות, שהזדהו כ"פורום משפחות שכולות". העיתונאי הראשון שדיווח על הפנייה היה כתב "ישראל היום" יאיר אלטמן, שקיבל את המידע מדובר "אם תרצו". אלטמן פרסם בחינמון ידיעה בלעדית שממנה השתמע בטעות כי המכתב נשלח מטעם "פורום המשפחות השכולות" – ארגון שמאל שמאגד ישראלים ופלסטינים ששכלו את קרוביהם.

בארגון השמאל האשימו את "אם תרצו" בהטעיה מכוונת, כחלק מ"ניסיון בזוי להכפיש את פורום המשפחות השכולות" כדי לפגוע במעמדו ובתדמיתו – וההאשמות דווחו בתקשורת. אף שגם כלי תקשורת אחרים נתנו ביטוי להאשמות של פורום המשפחות השכולות, ב"אם תרצו" הגישו תביעה רק על שני פרסומים שנדפסו ב"ידיעות אחרונות": ידיעה חדשותית שפרסמו הכתבים רז שכניק ואיתמר אייכנר (שלא נתבעו אישית), וקטע מתוך טורה השבועי של סימה קדמון ב"מוסף לשבת".

רז שכניק (צילום: איתמר ב"ז)

בטור שבגינו נתבעה הזכירה קדמון את המחלוקת בין "אם תרצו" לפורום המשפחות השכולות אגב עיסוקה בהתנהלותה של מירי רגב. בין היתר קבעה קדמון כי שרת התרבות כלל לא קיבלה מכתב בנוגע לסדרה "מגידו". לדבריה, בדיקה שערך פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני העלתה כי "המכתב המדומה הוא המצאה של דובר הארגון הלאומני 'אם תרצו', אודי טנא". קדמון הוסיפה: "בקיצור, רגב לא ראתה, לא קראה, לא קיבלה מכתב, לא בדקה, אבל לא היססה להשתמש במשפחות השכולות לסתימת פיות, הפחדה ופרסום עצמי".

בכתב התביעה, שהוגש על-ידי עו"ד גיא צברי, נטען כי אנשי "אם תרצו" הוצגו ב"ידיעות אחרונות" כאחראים למכתב המחאה שנשלח לשרה רגב, ו"כמי שרקמו מזימה נכלולית לקידום מטרותיהם על גבן ועל חשבונן של משפחות חללים, המזוהות עם ארגון שעמדותיו ממוקמות בצדה השמאלי של המפה הפוליטית". ב"אם תרצו" הכחישו את הטענות על התחזות, וטענו כי הדובר טנא בסך הכל סייע להתארגנות של הורים שכולים בעלי אג'נדה ימנית, שאינם קשורים ל"אם תרצו".

בכתב ההגנה ובתצהיר מטעמה טענה קדמון כי התביעה של "אם תרצו" הוגשה ממניעים פוליטיים. בדיון שנערך בתביעה טענה קדמון: "אני פרשנית. לא חלים עלי חוקים שחלים על עיתונאים. אני לא זוכרת שביקשתי הכחשה או תגובה מאיזה גוף גם בטורים אחרים. זה לא הפורמט. הפורמט הוא פובליציסטי. אני לא מבקשת תגובות. יש מקרים נדירים שאולי ביקשתי תגובה ואני לא יכולה לזכור. הרגשתי שאני הולכת על קרקע בטוחה".

למרות המחלוקת בנוגע לתוכן המכתב וזהות שולחיו – על עצם הגעתו לשרה רגב אין מחלוקת. ובכל זאת, בטורה של קדמון נטען כי רגב מעולם לא קיבלה מכתב כזה, ש"הומצא" על-ידי דובר "אם תרצו".

רון ירון, עורך "ידיעות אחרונות" בזמן הפרסום (צילום: הדס פרוש)

בבית-המשפט, קדמון הסבירה את הטעות בכך שבאותו הרגע לא הבינה שיש שני ארגונים שמייצגים משפחות שכולות – אחד ששלח את המכתב, ואחד שהתנער ממנו. לדבריה, בגלל ההתנערות של פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני היא הסיקה שמדובר במכתב מזויף. "זו היתה ההבנה שלי, וזה נעשה בתום לב", אמרה קדמון, כך על-פי פרוטוקול הדיון.

השופטת פינצ'וק-אלט קיבלה את טענות התובעים. "בשני הפרסומים", כלומר הן בידיעה מאת שכניק ואייכנר והן בטורה של קדמון, "מופיעות עובדות נטענות אשר אינן אמת, ואשר אדם סביר הקורא אותן ייתן להן פרשנות המביאה לבוז ושנאה כלפי התובעים", פסקה השופטת. לדבריה, הפרסום של קדמון "חמור" מהפרסום של שכניק ואייכנר, הן בשל תוכנו והן משום שבעקבות הפרסום הראשון פנו אנשי "אם תרצו" למערכת "ידיעות אחרונות" וקבלו על הזיהוי השגוי בידיעה של שכניק ואייכנר.

"נטען על-ידי הנתבעים כי הפרסום השני הוא פרסום מסוג שונה, כי מדובר בטור פובליציסטי המהווה הבעת דעה, ולכן אין דינו כדין הפרסום הראשון המהווה ידיעה", כתבה השופטת. "ניתן בהחלטה לפרסם טור דעה, והחוק מאפשר הבעת דעות רחבה. אולם, כאשר פרסום המהווה בעיקרו הבעת דעה מציג עובדות, העובדות האמורות עומדות למבחן שונה מזה של הבעת הדעה".

עוד פסקה השופטת כי ב"ידיעות אחרונות" לא הצליחו להוכיח כלל מעורבות של "אם תרצו" במכתב שנשלח בעזרת הדובר של הארגון. "לא יכול להיות חולק כי התובע [טנא] אינו דובר של 'פורום משפחות שכולות', הוא אינו מקבל ממנו שכר ואינו מציג עצמו כדובר של גוף זה", קבעה.

השופטת דחתה את הטענות להגנת אמת דיברתי ותום לב. שכניק אמנם העיד כי לאחר שקיבל מידע על המכתב הצליב אותו טרם הפרסום, אולם השופטת ציינה כי הגורמים שעמם הצליב את המידע לא העידו בפניה, והוסיפה: "עם כל הכבוד להצלבות האמורות, מר שכניק לא עשה את הדבר הבסיסי ביותר בנסיבות אלו, והוא לפנות ל'אם תרצו' ולמר טנא ולבקש את תגובתם טרם פרסום הכתבה. מדובר בפעולה בסיסית ומינימלית שהיה עליו לעשות על מנת ש'ידיעות אחרונות' יוכל לטעון לתום לב".

גם קדמון לא פנתה לתגובה, מציינת השופטת בפסק דינה. קדמון אף טענה כי למרות שלאחר פרסום הידיעה של שכניק ואייכנר הגיעה למערכת "ידיעות אחרונות" ההבהרה מטעם "אם תרצו", היא לא היתה מודעת לכך שיש שני ארגונים בעלי שם דומה.

"מדובר בטענה מקוממת. עיתונאית ותיקה, אשר כשלה בכך שפרסמה עובדות מבלי לפנות למי שברור כי ייפגע מהפרסום, ואשר אילו היתה פונה לקבלת תגובה היתה מגלה את הדברים שנעלמו מעיניה – מבקשת להטיל את האחריות לתקלה שנפלה אצלה על הנפגע, ששם לפניה מכשול. כל זאת במקום לפרסם תיקון כהלכתו ולקבל את האחריות על התקלה"

"מדובר בטענה מקוממת", כתבה השופטת. "עיתונאית ותיקה, אשר כשלה בכך שפרסמה עובדות מבלי לפנות למי שברור כי ייפגע מהפרסום, ואשר אילו היתה פונה לקבלת תגובה היתה מגלה את הדברים שנעלמו מעיניה, ולא עוד אלא שהעיתון שבו היא עובדת כבר קיבל פנייה של אותם נפגעים מפרסום דומה, ואף נתן לתגובה זו פרסום מסוים, מבקשת להטיל את האחריות לתקלה שנפלה אצלה על הנפגע, ששם לפניה מכשול. כל זאת במקום לפרסם תיקון כהלכתו ולקבל את האחריות על התקלה שנפלה אצלה".

בנוסף דחתה השופטת את טענת "ידיעות אחרונות" כי לא היה מקום לבקש תגובה מ"אם תרצו" בשל המוניטין המיוחס לארגון. "גם אם לנתבעים ביקורת ואפילו ביקורת חריפה, מוצדקת או לא מוצדקת, על התנהלות 'אם תרצו' והדרך שבה בוחרת התנועה להביע את מחאותיה, או לשכנע בדרכה, אין בכל אלה כדי להצדיק היעדר פנייה אליה כנפגעת ברורה מהפרסומים לפני שנעשו. ודאי שאין בכך כדי להצדיק את חוסר הפנייה אל התובע".

השופטת פינצ'וק-אלט קבעה עוד כי ארגון "אם תרצו" והדובר טנא לא קיבלו "התייחסות הוגנת המצופה מפרסומים עיתונאיים". השופטת חידדה: "אני סבורה כי יש ממש בטענת התובעים כי הדבר נבע מהתייחסות שלילית אפריורית של כותבי הפרסומים אל התובעים (או אל 'אם תרצו' ומי שבא בשמה, בענייננו הדובר של התנועה)".

"ידיעות אחרונות" וקדמון חויבו לפצות את "אם תרצו" ב-30 אלף שקל, ואת הדובר טנא ב-70 אלף שקל. בנוסף הוטל עליהם לשלם לתובעים הוצאות וכן שכר טרחת עורכי-דין בסך 20 אלף שקל.

25638-05-17

* * *

לקריאת פסק הדין

להורדת הקובץ (PDF, 884KB)