יפעת גליק היא עיתונאית בחטיבת החדשות של תאגיד השידור הישראלי "כאן". מגישה את "הזמן הירוק" – מוסף תחקירים בחדשות הערב על סביבה ואקלים. בעבר כתבה ב"מעריב לנוער", בטאון חיל האוויר, כתבת "כלבוטק", כתבת תחקירים ב"ידיעות אחרונות" (המוסף לשבת, "7 ימים"), כתבת "אולפן שישי" בערוץ 2, כתבת 360 - תכנית תחקירים ברשת, ערוץ 2 וכתבת תחקירים בערוץ 1 של רשות השידור.
תגידי, עיתונאים, במיוחד עיתונאי תחקירים, הם הורים טובים? הם חרדתיים יותר?
ראשית, מעולם לא ביצעתי תפקיד אחר כדי להעיד האם אמא שהיא עיתונאית חוקרת חרדתית יותר מאמא שהיא כתבת משפט או מאמא שהיא כתבת מדינית. מניחה שלכל אחת יש רכיבי אופי שונים ומהם נגזרת מידת החרדה. באשר אליי, אני חרדתית. זה ברור. עיסוק לאורך השנים בהטרדות מיניות או בפדופילים, למשל, הפך אותי בפירוש לזהירה יותר וחשדנית יותר. לוקח לי הרבה זמן לסמוך על בני אדם, וחרדות מדברים לא טובים שעלולים לקרות בהחלט קיימות. עם זאת, זה לא הופך אותי להורה פחות טוב. משתדלת מאוד שלא להעביר לילדיי את החרדות שיש לי.
מה תמהיל החרדות הנוכחי שלך? מאילו סיפורים הוא מושפע?
לא נותנת לחרדות לנהל אותי אבל אם אתה שואל ממה אני מוטרדת, מאז שהתחלנו עם מוסף "הזמן הירוק" מאוד טרודה ממשבר האקלים. כל דבר קשור אליו, כמעט. מבינה שבמשך הרבה מאוד שנים התנהגנו, בלי משים אפילו, כחזירים אל היקום: לכלכנו, התבהמנו, זיהמנו. עכשיו אנחנו הולכים לשלם על כך אם לא נשנה את הדרך ונתקן מהר.
במובן הרחב יותר, אין כתבה שאני לא מאוד דואגת לפני השידור שלה. האם עשיתי הכל כדי להביא את כל הפרטים? האם ערכתי בטוב טעם? האם הסיפור מספיק חזק ויצליח להדהד את עצמו מחוץ לגבולות השידור? ואז, בעת השידור זה כזה: האם יש תקלה טכנית? בהנחה שהכל עבר בשלום, אחר כך המחשבות ממשיכות: האם נצליח לשנות? האם נצליח לייצר את מה ששואפים אליו? לתוך קוקטייל החרדות אפשר להוסיף כמובן גם את אלה האישיות. תמיד דואגת לבני משפחתי ואהוביי.
וכשאת סוקרת את הכתבות האלה, מה המסקנה המצטברת שלך? מי נושא ברוב האשמה בגין המצב הסביבתי הנוכחי? ממשלות? תעשייה? הציבור הרחב? אפשר לסמן אשמים עיקריים או ששוב ועדת החקירה מסתיימת בדו"ח ללא שמות או מסקנות אישיות?
במצב הנוכחי יש אשמים. חד משמעית. בקומה התחתונה אנחנו - הציבור. כל אחד והרגליו הוא. אוכלים בשר, מלכלכים חופים, צורכים פלסטיק זול ומזהם. אבל אנחנו האשמים הקטנים. מעלינו מפעלי התעשייה ובעלי ההון. הטייקונים עם הקשרים בחלונות הגבוהים. שוכרי הלוביסטים והבוחשים מאחורי הקלעים, בעצירת קידום חוקים שמקשים על פועלם המזהם.
כשעבדנו, ענת ליבוביץ (עורכת מוסף "הזמן הירוק") ואני, על פרויקט קוקה-קולה, ניסינו להבין את השיטה ולהראות איך בדיוק בחשה החברה למשקאות קלים מאחורי הקלעים, כיצד היא הפכה שותפה מלאה לזיהום הסביבה. שתינו מאוד בעד תחקירים מהסוג הזה. השידור הציבורי הוא המקום בשבילם ושיקוף המציאות לציבור הוא שליחות אמיתית בעיניי. בקומה העליונה - הממשלות. אלה שמשתפות פעולה עם בעלי ההון ומקדמים מאחורי הקלעים חוקים בעבור התעשייה המזהמת ולא בעבור הציבור. לצערי נבחרינו לא תמיד עובדים בשבילנו.
אבל מה קורה ביום שאחרי הכתבה? היא מביאה שינוי? תהליך תיקון? תביעות משפטיות? ברוב הפעמים לא קורה כלום, כמדומני.
תגיד, אתה מכיר את המשל על פו הדב?
נדמה לי שלצורך הראיון אני צריך לענות "לא".
למה? אם אתה מכיר, אשמח שאתה תספר כדי שלא אהרוס את הפאנצ'.
אתן לך צ'אנס לשיר מהלב.
זאת שאלה חוזרת אצל מרואיינים שלי: מדוע שאשתף פעולה? האם הכתבה שתכיני באמת תחולל שינוי? ואני, אני אף פעם לא יכולה להבטיח אבל תמיד מספרת איך פו הדב נתקע במאורה. הוא לא הצליח להיחלץ. ניסו לדחוף אותו ולא הצליחו. עד שבסוף זה קרה. הוא יצא מהמאורה. הדבר תקף לכתבות תחקיר. העבודה על כתבת תחקיר אורכת לפעמים זמן כה רב. פעמים רבות היא נופלת באמצע כשמגלים שאין באמת סיפור או אין דרך להגיע לשורשו. לעתים אני מקבלת חלק מפאזל שיתחבר לחלק אחר רק אחרי חודשים או שנים.
הרדיפה אחר האמת והבדיקה החוזרת שוב ושוב מתישות מאוד. אלא שברוב המקרים, אחרי השידור זה נשכח. הכל עובר הלאה. לא קורה כלום. למשל, התחקיר על הג'ובים של השופט יהורם שקד. הוא זומן לשיחת הבהרה בלבד וזהו. האיש מוסיף לשבת על כס השיפוט. מצד שני, בראייה רחבה יותר, כל דבר כזה דוחף עוד קצת אמת החוצה. עוד אנשים מבינים שהם לא לבד, סיפורים נוספים על מערכת המשפט יוצאים לאור.
בתחקיר על טיוח תאונת הדרכים שבה נדרס למוות הנער גל בק, אחרי שנפתח תיק החקירה מחדש ואז נסגר שוב, זוכרת שעודד, אבא שלו, תהה האם זה היה שווה את כל זה. בעיניי, הזירה הציבורית אינה חשובה פחות מזו הפלילית.
יש גם מקרים שבהם כן מצליחים להביא שינוי גדול. למשל, סדרת התחקירים על ההטרדות המיניות במגן דוד אדום. בתחילה ממש ניסו להוריד אותי מהסיפור. יודעת גם על לחצים שהופעלו על המערכת. ובכל זאת, התחקיר הראשון יצא וכמות הפונות אליי, בעיקר צעירות שעשו שירות לאומי או התנדבו במסגרת מחויבות אישית בבית הספר, וספגו הטרדות מיניות מצד נהגי אמבולנסים - היתה אדירה. בעקבות הפניות הרבות וההד הציבורי גם בכנסת לא נותרו אדישים. הועדה למעמד האישה קיימה כמה דיונים, מגן דוד אדום שינו סדרים ארגוניים והוסיפו ממונות נוספות על הטרדה מינית. ויש גם צעירה שנאנסה על ידי נהג אמבולנס בתחנת מד"א, שהחניקה במשך שנים את מה שחוללו בגופה מבלי לומר לאיש. הצפייה בכתבות האלה גרמו לה לפתוח הכל, לטפל בעצמה ולבסוף להגיע למצב שבו היא מחזקת נפגעות תקיפה מינית אחרות.
הבעיה עם דובים שנתקעים במאורות, היא בעיקר שהם לא לומדים לקח ולמחרת שוב אוכלים דבש ושוב נתקעים. מצד שני, כשמצליחים להיחלץ אז בהחלט יש תחושת הישג. באיזו היחלצות שלך (סליחה, תחקיר) את הכי גאה?
מבחינתי הכתבה לא מסתיימת ברגע שהיא משודרת. לוקחת ללב כל כתבה וממשיכה לעסוק בה. עד שתצא מטאפורית מהמאורה. למשל, באחרונה עסקתי בזיהום בנחל אלכסנדר, שהוא תוצר של שפכים לא מטופלים. מדוע הם לא מטופלים? בגלל שהמדינה הבטיחה לבנות מתקן לטיהור שפכים והיא לא עושה את זה. מבחינתי, בכל יום, עד שהמדינה לא תבנה מתקן חדש, אמשיך להביא בכל הבמות האפשריות שיעמדו לרשותי את תמונות השפכים. עד שמישהו יתעורר כבר. אחרי הכתבה, ממשיכה לצייץ את תמונות בטוויטר ובמקביל הוספתי טור בדיגיטל ואני חופרת על זה למי שרק אפשר. "הזמן הירוק", שנולד בזכות ברוך שי, הוא מוצר שאני מאוד גאה בו ומשקיעה בו. עולמי עכשיו שם.
בכל פעם כשמצליחה לשנות, אפילו קצת, אפילו בשביל מישהו אחד, מבחינתי זה מספיק. חיה את התחקירים וכל כך אוהבת את העבודה הזאת. הנה, אתמול התקשרה אליי צעירה מתחקיר שדווקא לא זכה להד בשעתו. אבא שלה נהרג בתאונת דרכים וסגרו את התיק מחוסר ראיות מבלי לספר לבני המשפחה אפילו. היחס אליהם היה מתחת לכל ביקורת. היינו בקשר מעת לעת אחרי שידור הכתבה אבל הוא היה רופף למדי.
אתמול היא עדכנה שזמן קצר אחרי הכתבה ההיא פתחו את התיק, התייחסו אליו ברצינות הפעם וכעת האיש שהואשם בדריסה נמצא חייב בדין. הטיעונים לעונש יהיו בחודש הבא. זה הדבר הטרי האחרון שמאוד מאוד התרגשתי ממנו. לא סיפרתי לה את זה, אבל לאורך כל השיחה נשכתי שפתיים כדי לא לפרוץ בבכי ואחרי שהשיחה הסתיימה זלג ממני מפל של דמעות. הדבר הבא שעשיתי היה כמובן לסמס לאודי הירש, עורך שהוא מנטור: "חייבת להמשיך ללוות אותה. חייבת".
בכלל, בכל פעם אחרי שידור תחקיר שהצוות שלנו מקיז עליו דם יש איזו תחושה שהנה, הצלחנו להדליק את הפנס הזה שהיה כבוי, לפעמים זמן רב מדי. אף פעם לא לוקחת את העבודה כמובנת מאליה. אף פעם. כשהייתי ילדה כל כך רציתי להיות עיתונאית. חלמתי על זה. ממש דמיינתי איך זה קורה אבל גדלתי בקרית-ים וכולם אמרו לי: אין סיכוי. לא יקרה. אז מבחינתי כל סיפור הוא קצת ניצחון.
זאת שיחת שיווק מצוינת לבתי ספר לעיתונות, אלא שבבתי הספר האלה רוב הסטודנטים מעדיפים ככל הנראה את מסלולי השיווק והיח"צ.
אני לא האדם לשוחח עמו על לימודי תקשורת ומוסדות אקדמיים, כנראה. בכלל לא למדתי תקשורת באוניברסיטה. דווקא לקחתי קורס בכתיבה עיתונאית אבל מהר מדי הבנתי שחוקים בכתיבה ואני - לא הולכים ביחד. גם את "מגמת תקשורת" בבית הספר לא שרדתי. ולקח לי רק עשור לסיים את התואר הראשון שלי. יש לי הפרעת קשב. זה נורא. אל תנסה את זה בבית.
מה שכן, אם מתייעץ איתי פעם במאה שנה סטודנט, באיזו מגמה לבחור, נוהגת לומר שאם שזה לא בדמו - שלא יהיה עיתונאי. דוברים עושים אחלה כסף. זאת גם עבודה ראויה ומכובדת. רק מי שלא יכול בלי עיתונות, שיילחם עליה.
בניין הטלוויזיה הישראלית ברוממה, ירושלים (צילום: יוסי זמיר)
תמיד היה נראה לי הגיוני שכתבת התחקיר הגדולה הראשונה של התאגיד תהיה על רשות השידור. זה כנראה כבר לא יקרה, אבל בינתיים אנחנו יכולים להחליף סיפורים על ימי הרשות. תני לי את הכי הזוי שאת מכירה ואני מבטיח לתת אחד משלי.
מוכנה, אבל לא לפני שאכתוב שיש אנשים מצוינים מרשות השידור שנקלטו לתאגיד. מצוינים ממש. סאונדמנים וצלמים מהמעולים שיש בתעשייה, ואנשי תוכן שלעבוד לצידם זאת זכייה בפיס. למשל סימה, המפיקה של המגזין או דדי, שהיה אומבודסמן והיום הוא עורך במגזין וכמובן ענת, שעורכת את המוסף.
ועכשיו, יש כמה סיפורים שאני מחזיקה אצלי בבטן אבל אף אחד לא שאל ולכן לא נידבתי. אז זאת הפעם הראשונה שאני פותחת את זה. כדאי?
אז קדימה.
לפני כמה שנים נודע לי על אדם ישיש שהוזמן להעיד בגרמניה נגד פושע נאצי במסגרת משפטי צדק מאוחרים שהם עורכים שם. הלכתי לראות מי האיש ופגשתי במוטק'ה המקסים, צעיר בן 87. ניצול שואה, אדם פעיל ומלא חיים שמתכוון לנסוע להעיד ולתבוע את הצדק אחרי שנים. ידעתי שאני חייבת לנסוע איתו. פשוט חייבת. הודעתי שמבחינתי אני ישנה בשק שינה מול החדר של מנהל חטיבת החדשות עד שיאשר את הנסיעה.
כדי לחסוך בעלויות הודיעו לי שייסע עמי צלם בלבד. כלומר, כתבת וצלם. בלי סאונדמן. כך, אגב, מקובל פעמים רבות במהלך נסיעה לחו"ל. לפעמים זה עדיף, אפילו. כאשר שמעו אנשי הצוות הטכני כי לא יטוס סאונדמן לחו"ל הם איימו על הצלם שיחרימו אותו ואף סירבו להעניק לנו מיקרופון. אמרו: אם אנחנו לא באים אז לא יהיה בכלל סאונד. בסוף אדם בכיר מאוד בחטיבת החדשות פתר את הבעיה. איך? הוא נתן לנו את המיקרופון הפרטי שלו.
עיתונאי צריך מיקרופון פרטי ליום סגריר, אין ספק, האם ידעת שמתוך אגף הגביה של רשות השידור ניהל מישהו תחנת מוניות שלמה, של שמונה מוניות, כך נדמה לי? באים בבוקר לעמל יומך ובמקביל לגביית האגרה בודקים מי פנוי באלנבי...
לא נכון. מטורף אם זה קרה. אפרופו עזרים פרטיים, בן זוגי המתוק אביעד קנה לי אחרי האירוע הבלתי שגרתי הבא, מצלמת סוני משלי. מאז היא הולכת איתי לכל מקום. מה שקרה היה כזה: במהלך ראיון עם סבתא שהנכד שלה גנב סטייק כדי שיהיה לה מה לאכול, הסאונדמן הודיע שהוא הולך. ככה בא לו. זה לא שהסתיים יום הצילום. הוא פשוט עייף. אין לו כוח. הוא הולך. נשארתי שם לבד. לא בלי דמעות. לא ויתרתי והמשכתי לצלם בטלפון הנייד. כשקראו לו לבירור מינהלתי לאחר האירוע, קראו לי מהצוות הטכני לבירור פיראטי. אמר לי אחד הטכנאים: אם לא תגידי שהכל היה בסדר, נדאג שלא יצלמו איתך יותר.
נדמה לי שבתור סרט אילם נוסח צ'ארלי צ'פלין, סיפור הנכד והסטייק היה מקבל נופך דרמטי יותר.
סליחה שאני לא צוחקת מהבדיחה. זה לא מצחיק אותי. הסיטואציה היתה של קשישה שיושבת לצידי ופותחת את סגור ליבה. היא מספרת על אירוע דרמטי בחייה, ופתאום זה קורה. חשתי חוסר נעימות עצומה לצד העובדה שהייתי המומה.
אולי בכל זאת צריך להחיות את התחקיר הזה על רשות השידור.
המלצות מדיה
"חדשות הלילה" – מבקרי הטלויזיה ניסחו את זה הרבה יותר טוב ממני, לפניי: רומי נוימרק מצוינת. החשיבה הבלתי שגרתית שלה, האייטמים עם עמוד השדרה והבחירה לפנות בלשון נקבה לצופות (סוף סוף) - מנצחים. היא מצוידת ביכולת הקשבה אולטימטיבית. מה שגם המבקרים לא יודעים זה ששום דבר אצלה הוא לא משחק. היא יודעת להקשיב היטב "בחיים האזרחיים" שמחוץ לטלויזיה בדיוק כמו מה שניבט מהמסך הקטן. לגלות לה סוד זה לדעת שדלת הבונקר האנושית שלה תיסגר לאחר מכן ולא תיפתח לעולם.
הפודקאסט "Catch and Kill" של העיתונאי רונאן פארו. אודי הירש, העורך שלי, המליץ לי להאזין ומהרגע שהתחלתי לא הצלחתי להתנתק, בגלל התיאורים העיתונאיים של הסיטואציות והמכשולים בדרך לסיפור. חשיפת המעשים של הארווי וינשטיין היא נדבך עיתונאי מכונן. נראה לי שאפילו היו רגעים שסתם נכנסתי למכונית ונסעתי כדי שאוכל להמשיך לשמוע.
"הריקוד האחרון" – לא מבינה כלום בכדורסל אבל כמעט כל הפרקים ריתקו אותי. יודעת שרבים שמו דגש על אופיו הפרובלמטי, בלשון המעטה, של ג'ורדן, אבל מה שאני למדתי מהסדרה הוא בעיקר על כוחו של רצון. הרבה פעמים בחיים אנחנו מוותרים כי לא הולך לנו. כי נמאס, כי כמה אפשר עוד להילחם? ושם, בסדרה, רואים ביתר שאת איך רצון הוא מפתח. באמת מפתח. ולא, לא כזה שפותח רק כספת של קלישאות חבוטות על כוח רצון.
"חדשות הערב" – מהדורת חדשות בשידור ציבורי זה אומר חופש לעסוק בכל נושא שהוא בלי להיות כבול לבעלי בית מהזן הטייקוני או עם כמיהה למה שמריח מסחרי ורייטינגי, אלא עם חובה אחת: לשרת את הציבור. אוהבת מאוד להאזין לפרשנות של מוטי גילת, תמר אלמוג, שאול אמסטרדמסקי, מואב ורדי. משוגעת על הכתבות של אורן אהרוני. המגישה המעולה שלנו, דוריה למפל, חדה, חכמה ולא מוותרת לאף מרואיין. יחד עם מיכל רבינוביץ' המוכשרת והחרוצה עד מאוד יש פה פסיפס מעניין. נעים מצד אחד, נושך מצד אחר. יש לי זכות גדולה ללמוד מהם.
"בולדוג" הישן של ערוץ 8, כל העונות. במיוחד הראשונה, אותה אפשר למצוא באתר של מיקי רוזנטל – התכנית "בולדוג" של פעם לקחה נושאים סביבתיים שאף אחד לא רצה לגעת בהם ופירקה אותם לגורמים בז'אנר דוקו אקטיביסטי. זה מה שאני הכי רוצה לעשות. זה חלום שהוא מטרה.
"המקום הכי חם בגיהינום" – פתאום באה עינת פישביין, שהיא עיתונאית עתירת זכויות ופרסים, ומחליטה להקים עיתון דיגיטלי נהדר ולהעסיק שם עיתונאיות משובחות כמו שרון שפורר, ולהרים תחקירים ללא מורא. קוראת ומעריצה מרחוק.