במסגרת תיק פלילי 3996/95, אשר נדון בבית-משפט השלום בירושלים, מדינת ישראל נ. אלון, פייגלין וסקט (תיק הידוע יותר בכינויו "תיק זו ארצנו"), התקיים באחרונה דיון בשאלת תחולת החיסיון העיתונאי על ראיונות שנמסרים לעיתונאים.
הדיון התעורר על הרקע הבא: התביעה זימנה לשולחן העדים את רוית נאור, כתבת "מעריב", וביקשה להגיש ולאמת באמצעותה ראיון עם משה פייגלין מ"זו ארצנו" (אחד הנאשמים) – ראיון שפורסם ב-18 באוגוסט 1995. באמצעות הראיון מבקשת התביעה, בין השאר, לבסס את עבירת ההמרדה שבה היא מאשימה את פייגלין.
במסגרת פעולות החקירה בתיק נחקרה נאור במשטרה ואימתה את שנאמר לה מפי פייגלין, ועל בסיס זה זומנה להעיד. משביקשה התביעה להעיד את העיתונאית במשפט, המתנהל בפני הנשיא אמנון כהן והשופטים שולמית דותן וצבי זילברטל, התנגד סניגורו של פייגלין, עו"ד יאיר ברגר, לעצם העדתה.
עו"ד ברגר טען כי כשם שחסיון רופא-לקוח או עו"ד-לקוח הוא חיסיון שאינו תלוי כלל בהסכמת הרופא או עורך-הדין, אלא חיסיון הבא לטובת הלקוח, כך גם החיסיון העיתונאי אינו בא לשרת את העיתונאי אלא את טובת הציבור. הטענה היתה שהחיסיון נועד לגרום לכך שהעיתונות תוכל למלא את יעדיה, והוא בא להגן על ה"לקוח" - המקור שעליו התבסס העיתונאי. לכן מנועה העיתונאית מלמסור עדות בקשר אליו.
איור: גליה לרך
בישראל, החוק המפרש את רשימת החסיונות הוא פקודת הראיות. בפקודה מופיעים כמה חסיונות (כגון חיסיון לעורך-דין, לרופא, לכוהן דת ועוד), אך כבר נקבע כי רשימה זו אינה "רשימה סגורה", והפסיקה הכירה בחיסיון עיתונאי כבר בפס"ד ציטרין. באותו מקרה פורסמה כתבה על שני עורכי-דין עם תמונתם, והם הועמדו לדין משמעתי בלשכת עורכי-הדין בשל "פרסום אסור" (היינו: הביאו לעצמם פרסומת). בית-הדין זימן את העיתונאי כדי לדעת אם עורכי-הדין העבירו את התמונות בעצמם, אך העיתונאי סירב לגלות מידע זה. ערעור בשאלה זו שהגיע לבית-המשפט העליון הסתיים בכך שבית-המשפט הכיר בלגיטימיות של הסירוב וקבע כי במקרה זה חל חיסיון.
עם זאת, כבר באותו מקרה נקבע (בדומה למצב השורר בארה"ב ובאנגליה, למשל) כי מדובר בחיסיון שאיננו מוחלט, וכי גם כשהעיתונאי מסרב להעיד או למסור מידע, אפשר שבית-המשפט יאלץ אותו לפעול בניגוד לרצונו.
בפס"ד ציטרין קבע הנשיא שמגר מבחן משולש, שרק בהתקיימות מלאה שלו יפעיל בית-המשפט את סמכותו ויחייב את העיתונאי לחשוף את מקורותיו:
א. רלבנטיות – בית-המשפט יחייב את העד העיתונאי לגלות את מקורותיו רק אם גילוי זה רלבנטי להליכים, ויש בו כדי לתרום להליך.
ב. מהותיות – נושא מהותי פירושו, כי מדובר בפשע או בעוון בעל תוצאות או משמעות מהותיות או במעשה עוולה חמור, שלגביו נדרש גילוי המקור מאחר שאין אפשרות לעשות משפט צדק ללא קבלת המידע.
ג. חיוניות – האם המידע אכן דרוש במקרה הקונקרטי, היינו, אם אין אפשרות להישען על ראיות אחרות בלי לדרוש גילוי של מקורות המידע.
כדי להבהיר את גבולות החיסיון, וכן עם ריבוי מקרים של חקירת עיתונאים במשטרה בעקבות עבירות שונות, מינתה הממשלה במרץ 1993 ועדה לבדיקת החקיקה של החיסיון העיתונאי במסגרת פקודת הראיות, בראשות ד"ר אשר מעוז. הוועדה העבירה את המלצותיה לתיקון החקיקה לממשלה בדצמבר 1994, ובדעת הרוב ביקשה לאמץ בחוק, בשינויים מסוימים, את הקווים המנחים שנקבעו בפס"ד ציטרין.
כך נקבע כי הסרת החיסיון תיעשה רק אם הגילוי דרוש לעניין שאלה העומדת לדיון, חיוני לצורך מניעת עבירה חמורה או עשיית צדק בנוגע אליה, או כדי למנוע עוול חמור בהליכי משפט, וכאשר אין ראיות מספיקות אחרות.
עם זאת, לצורך הדיון בשאלה שהועלתה במשפט "זו ארצנו", די לצטט את הסעיף הראשון להצעה לתיקון החוק, המגדיר את היקף החיסיון:
"דברים ומסמכים שנמסרו לאדם עקב עבודתו העיתונאית (להלן: מידע) לא יידרש לגלותם, אם הם עלולים לחשוף את זהות מוסר המידע או אם נמסרו לו על מנת שלא יגלה אותם, אלא אם קבע בית-המשפט כי עליו לגלותם או אם מוסר המידע הסכים לגילוים".
הצעות הוועדה לחקיקה טרם התקבלו, אף שחלפה כשנה וחצי מאז הגישה את מסקנותיה, אך מתוך ההגדרה האמורה ברור כי אין החיסיון העיתונאי חל על ראיונות גלויים. ברגע שאדם לא מתנה את אי-חשיפת זהותו או אי-חשיפת פרטים מסוימים, אלא להפך – מוכן לחשוף את ידיעותיו, דעותיו והשקפותיו לעיתונאי, תוך ידיעה ברורה שהדבר עשוי להתפרסם, אין כלל שאלה של חיסיון עיתונאי. לכן גם התנגד נציג המדינה, עו"ד אלי אברבנאל, לבקשתו של עו"ד ברגר.
השופטים הציגו השגות נוספות ביחס לטענת סניגור הנאשם, כגון זו שבעצם מתן הראיון וההיתר לפרסומו ויתר פייגלין על החיסיון, וכן הצביעו על א-סימטריה שתיווצר אם טענתו תתקבל, או כדברי השופטת דותן: "האם מתקבל על הדעת, שאדם יתראיין ובאופן זה ייעשה שימוש בעיתונות להשגת פרסום שהוא מעוניין בו... ואחר-כך יתנגד לעשות שימוש באותו ראיון במסגרת ניסיון של התביעה להוכיח עבירה שהיתה בעצם הראיון עצמו?".
שלושת השופטים דחו פה אחד את התנגדותו של עו"ד ברגר והתירו את עדותה של כתבת "מעריב".
גיליון 3, מאי 1996