"גל החום המשמעותי הראשון לשנה זו", "גל חום ארוך ונדיר", "לראשונה באביב הנוכחי, צפוי שבוע שרבי עם עומס חום כבד בכל חלקי הארץ". כך ועוד זעקו הכותרות לקראת סוף השבוע החולף. אחר כך באו הדיווחים על השריפות או על חופי הרחצה העמוסים ברבבות אנשים. באף אחד מהערוצים ומאתרי החדשות לא הזכירו, ולו במילה אחת, את הסיבה לכל זה: משבר האקלים.

בינינו, מעתה ועד סוף הקיץ אין ממש צורך בתחזית: יהיה חם, חם, חם וחם. מה שהחזאים כן היו יכולים לתרום לשיח הוא נתינת רקע והקשר לטמפרטורות הקיצוניות, אבל משום מה, נראה שעבורם המשבר כלל לא קיים.

נכון, חודש מאי הוא תמיד חודש מלא תהפוכות, סופו של האביב וכניסתו של הקיץ. הוא נע בין אירועי גשם ואפילו ברד, לשרבים וטמפרטורות מרקיעות שחקים. אבל גם בתוך אי הסדר הזה אפשר לראות כיוון ברור, כי בכל שנה גל החום הופך להיות ארוך יותר, חם יותר, ויש יאמרו קיצוני יותר. מה שבטוח הוא שכבר לא מדובר באירוע נדיר או חריג.

שוב מדווחת התקשורת על אירוע מזג-אוויר קיצוני בלי להזכיר את משבר האקלים

מרבית המדענים מסכימים שטמפרטורות שיא שכאלו יהיו הטמפרטורות ה"רגילות" שישררו בישראל בעוד כמה עשורים, ושגלי החום יהיו יותר שכיחים ויותר ארוכים, ומצבי הקיצון יהיו תכופים יותר. יתרה מכך, תחזית ההתחממות בישראל קיצונית יותר מבמקומות אחרים.

המאבק הבינלאומי מתמקד במיתון ההתחממות הגלובלית לעלייה של 1.5-2 מ"צ (מעלות צלזסיוס) עד לסוף המאה, יחסית לטמפרטורה שלפני תחילת המהפכה התעשייתית (סוף המאה ה-19), במקום עלייה של 4.5 מעלות בתרחיש של "עסקים כרגיל". בישראל לעומת זאת, בדו"ח שפרסם השירות המטאורולוגי בנובמבר 2019 ("שינוי האקלים בישראל מגמות עבר ומגמות חזויות במשטר הטמפרטורות והמשקעים") מצוין כי "הטמפרטורה הממוצעת בישראל עלתה בכ-1.4 מ"צ מ-1950 ועד 2017 והיא צפויה להמשיך ולעלות עוד בכמעלה אחת עד 2050".

לפי הדו"ח, "שיעור העלייה בטמפרטורה ב-30 השנים האחרונות עומד על כ-0.53 מ"צ/עשור", כלומר, בחישוב פשוט, מהיום ועד לשנת 2100 צפויה עליה של כ-4.2 מ"צ, וסה"כ כ-5.5 מ"צ ב-150 שנה, מ-1950 ועד שנת 2100.

הדיון על החום ועל הקיץ הקרב ובא החליף את העיסוק הארוך בחורף האחרון, שהיה גשום מהממוצע, ובעיקר את הדיווח על העלייה הדרסטית של מפלס הכנרת. לכאורה נדמה שקיימת סתירה בין השניים - אלא שמשבר האקלים וההתחממות הגלובלית פירשם הפיכתו של האקלים לקיצוני ומסוכן יותר (לא שכחנו את ההצפות שפקדו אותנו בחורף האחרון, שהובילו להרס רב וגבו חיי אדם).

ובסופו של דבר, לפי אותו הדו"ח של השירות המטאורולוגי, "כמות המשקעים הכללית בישראל פחתה במקצת בשלושים השנים האחרונות, בעיקר בצפון מזרח (אגן הניקוז של הכנרת), ועל פי תחזיות המודלים לסוף המאה ה-21 היא תפחת בשיעור ממוצע של כ-15 עד 25 אחוז".

אז מה עושים? בעיקר לא מתעלמים, לא מתכחשים, לא מכחישים, ואמצעי התקשורת צריכים להיות הראשונים להוביל את שינוי התודעה, כמו גם לדרוש מהממשלה החדשה לקדם את ההיערכות לשינויי האקלים.

אחד הדברים שלמדנו בתקופת הקורונה הוא שהתקשורת יכולה להכתיב את סדר היום הציבורי, ושמה שנאמר באולפנים ונכתב באתרים מגיע אל הציבור הרחב אבל גם אל מקבלי ההחלטות. לכן הגיע הזמן להציג את המספרים ואת העקומות, להכין כתבות, לראיין מומחים, ולהציע אסטרטגיית יציאה גם ממשבר האקלים.

פרופ' עדי וולפסון הוא פעיל סביבה, מומחה לקיימות, פרופסור להנדסה כימית ב-SCE, המכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון, ומחבר הספר "צריך לקיים" (פרדס, 2016)