ליסה פרץ היא עורכת "גלריה שישי" ו"ספרים" של "הארץ". בעבר כתבת "זמן תל אביב" ו"העיר", כתבת מגזין במוספים "סופשבוע", "תרבות מעריב" ו"סגנון" ועורכת "סגנון" של "מעריב".
איך עורכים תרבות בתקופת חסרת תרבות כמו זו שאנחנו חווים כאן בחודשים האחרונים? כל מישור של חיינו, כך עושה רושם, סבל מירידה משמעותית במפלס התרבותי שלו - מהפוליטיקה, דרך הבריאות ועד התרבות עצמה.
זה דורש היערכות מחדש, זה ברור. וגם אולי איזו רגישות חדשה וחושים חדשים גם כן. אם תעבור על ששת המוספים האחרונים שלנו, אתה תראה שמספר המודעות קטן, אבל מספר עמודי התוכן כמעט נותר אותו הדבר. מדובר בתוכן מגוון: חלקו תוכן שמגיב על "המצב", חלקו תוכן שלא תלוי בשום כרוניקה וחלקו תוכן מעולמות חדשים לגמרי. מזה ומעוד כמה דברים עושים מוסף בימות קורונה.
אני בהחלט עובר ואני רוצה להתעכב איתך על משהו שאולי יראה קטנוני וקטן אבל מאוד מפריע לי ואפילו כתבתי עליו וניהלתי עליו שיחה עם עמוס שוקן - אתם מוכרים את השער שלכם לא מעט פעמים לפרסום מודעה. אמנם מודעה לסרטים אבל בכל זאת. זה משהו שאת שלמה איתו? הוא מפריע לך?
אני מניחה שעמוס שוקן העניק לך את המענה לשאלה הזו כן? מה גם שכעת, זה כלל לא רלוונטי. אין כאלה מודעות בימי קורונה :)
עמוס העניק את המענה שלו שלמיטב זכרוני הוא - כולם יודעים שזו פרסומת ופרסומות זה חלק מהעיתונות. אבל אני מעוניין בדעתך העקרונית, גם אם היא תיאורתית ואולי כעוגן לדיאלוג בין החלק המסחרי לתוכן. איך את רואה את הדיאלוג הזה בשגרה ומה הגבולות שלו?
אני חושבת שעמוס שוקן נתן לך תשובה שגם אני עומדת מאחוריה: כולם יודעים שזו פרסומת ופרסומת זה חלק מעיתונות. מה שכן, זה מדרבן אותי לעשות שערים הרבה יותר בולטים (:
אז בואי נדבר מעט על תוכן: איך קובעים תמהיל של מוסף מגוון כל כך, שאמור לכסות תחומי דעת רבים?
לפני שהתוכן מגיע לעמוד, הוא עובר תהליך מיון קפדני ביני, לבין סגני ובין הכתבים שלי. במשולש הזה מוכרע התוכן שיודפס. אני משתדלת להבין באופן שוטף וקבוע דרך הכתבים מה קורה בשדות הסיקור שלהם, מה האיכות של הדברים, מה שווה להתייחס אליו ומה לא, באיזו זווית לטפל, מה להבליט יותר ומה להבליט פחות. אני משתדלת להביא לדפוס תוכן מקומי ותוכן בינלאומי, תוכן מיינסטרים ותוכן קצוות, תוכן גבוה ותוכן נמוך, תוכן אקטואלי ותוכן שהוא מעל הזמן, תוכן תחקירי ותוכן רוחבי. כל הזמן לשחק בין המנעדים האלה.
וברמה התפעולית הטכנית? יש הרבה כתבות שנגנזות? יש "מחסנים" כפי שזכור לי שעורכי המגזינים שאני כתבתי בהם הכינו בצד ליום סגריר?
אי אפשר לעבוד על עיתון שהוא רק מחסן ואי אפשר לעבוד על עיתון שהוא רק כרוניקה צמודה לאקטואליה. משלבים מזה ומזה.
ולגבי החלק הראשון? קורה פעמים רבות שהתכנון המקורי לא מנפק את התוצאה המתאימה לפרסום בעינייך?האם יש פעמים רבות שרעיון שמביא כתב או שאתם שולחים אותו לבצע מניב תוצאה כזו שמביאה לגניזת הכתבה? משהו שלטעמך לא ראוי לפרסום ולא בר תיקון?
כל כתבת מגזין נשלחת למקצה השלמות ושיפורים. אני מאמינה שככה אתה משפר איכות. כך נדרשתי ככתבת וכך אני עובדת כעורכת.
את גם העורכת האחראית של מוסף הספרים של העיתון. איך היית מגדירה את הקו המנחה אותך שם? יש אג'נדה או שהכרוניקה קובעת את התוצר?
זו תפיסה שלמה, שמורכבת מהרבה משתנים: לספק לקורא תמונה רחבה ועמוקה ככל האפשר של עולם הספרות המקומי, כמעט בכל סוגה, לאפשר לכל מיני קולות, טעמים וסוגי ידע לבוא לידי ביטוי במוסף, לעורר דיון, בין אם זה במסדרונות האקדמיה או בפינת הקפה, להדהד מגמות עכשוויות בעולם הספרות, להדהד גם מגמות בתרבות ובאקטואליה, לתת חשיפה לספרים שראו אור בהוצאות הקטנות לצד הגדולות, להבליט כותבים חדשים מעניינים. ויש עוד כמובן.
מה לגבי האפשרות להתאים מוסף כזה לאירועים אקטואליים כמו תקופת הקורונה?
קצת קשה להכפיף מוסף כמו מוסף "ספרים" לקורונה.
אולי להחליט על גליון נושאי.
לך תמצא 10 ספרים חדשים על מגפה. אפשר פה ושם, אבל גיליון שלם - אני גם לא כל כך מעוניינת האמת.
הזכרת את האקדמיה ואני מבקש לשאול אותך על עניין שאני מניח שבא עם תפקיד עורך שנתפס כמשפיע ובעל כח. קולות ביקורתיים כלפי המוצר והשיקולים שבעיצובו נשמעו גם בקשר למוסף "ספרים" וגם בקשר ל"גלריה שישי". דוגמה אחרונה היתה למשל פוסט של דנה אולמרט שהעבירה ביקורת לא עדינה במיוחד על מה שנתפס בעיניה כהתנכלות שלכם לכותבים מאוניברסיטת תל אביב. מה התשובה שלך לקולות האלה?
אני חיה בשלום עם איך שאנחנו עורכים את העיתון וגם עם הקולות מסביב.
"גלריה" בולט כאחת הבמות לכתיבה פמיניסטית עם טורים ותיקים על מגדר. נושא הייצוג הנשי והקול הנשי והמזרחי הוא משהו שהתעצב במודע כהחלטת מדיניות או שזה עניין מקרי?
לפני הכל, אלו תכנים שמעניינים אותי. אני מזדהה איתם. וגם הבנתי כעורכת שהתכנים האלה הולכים וצוברים תהודה. ואל תשכח את הטור של ראגאא נאטור, על תרבות העולם הערבי. טור נפלא. ונטע הלפרין על מיניות.
ואכן אתם בולטים בייצוג מזרחי ונשי וזה לא טריוויאלי, אבל דווקא על הרקע הזה אני גם מרשה לעצמי לשאול אותך האם בתחומי ייצוג אחרים אולי יש מקום לשיפור. אם ניקח את מוסף "ספרים" למשל, כמעט לא מוצאים שם כותבים לא יהודים. נדמה לי שרק עודה בשאראת כתב לאחרונה וגם הוא לא באינטנסיביות.
חכה, יש עוד הפתעות בדרך.
אני מחכה אבל השאלות הן על המצב הנוכחי :)
חכה. זה ממש מעבר לפינה.
איך את רואה את המשבר הנוכחי משפיע על התחום שאת מסקרת בטווח הזמן הארוך יותר? איך זה ישפיע גם על הסיקור עצמו?
אני לא מתכוונת לנבא שום דבר. עסקתי בזה טיפה בהתחלה, ביני לבין עצמי, והנחתי לזה. מחכה בסבלנות לראות מה יקרה עם מוסדות התרבות והיצירה הישראלית בחודשים הקרובים. במקביל אני גם חושבת על תחומים חדשים וצורות סיקור חדשות. לפני שיחתנו כאן, דיברנו על אופטימיות ופסימיות. אני מהקבוצה הראשונה.
תוכלי אולי לספר משהו על אותן מחשבות על תחומים חדשים וצורות סיקור חדשות?
עוד לא! אני רק יכולה לומר שאני נערכת לכל מיני תרחישים בתוך עולם התרבות המקומי והבינלאומי.
אז אגרור אותך בלית ברירה שוב אל אגמי הפסימיות או הריאליות: דיברת על זמנים קשים, עיתונים רזים ופיחות במודעות - זה מעלה שאלה שאני מניח שעולה בחלקים הניהוליים של העיתון: האם יש עדיין הצדקה לשלושה חלקים תרבותיים נפרדים בעיתון ("גלריה", "תרבות וספרות" ו"ספרים"), כשיש להם קו משותף מובהק.
לאורך כל השיחה שלנו לא ציינתי את צמד המילים "זמנים קשים". זו תקופה שמאפשרת לנו לעשות עיתונים מהודקים ואיכותיים, וכן - גם להמציא את עצמנו מחדש, בכל מיני רבדים. כמובן שיש הצדקה. תרבות היא ערך מובנה בדנ"א של "הארץ". כל אחד מהעיתונים הוא בעל צביון אחר לגמרי. ויחד הם מכסים את התרבות בצורה הרחבה והעמוקה ביותר.
זמנים קשים זה שם מצוין למוסף. הקו המנחה יהיה הגות פסימית :)
על כותרות כאלה הייתי אומרת: שלא תעז אפילו להגות אותה בינך לבין עצמך. עד כדי כך היא גרועה :) אתה ממש פסימי אה?
אני מקבל את גורלי בהכנעה. לא התקבלתי כעורך ב"גלריה". זה מתקזז עם העובדה שלא הצלחתי לפרסם לפני כ-20 שנה את הכתבה היחידה שהגשתי ל"לאישה" :)
על מה היא היתה בדיוק, תוכל לספר לנו?
כן - אפליה תעסוקתית על בסיס מראה חיצוני.
טור אישי? כתבת רוחב? תחקיר?
זאת היתה כתבה רחבת יריעה שהביאה אפילו ציטוטים מפי שופט על העסקת מתמחות ועוד אמירות מעניינות של מרואיינים מגוונים. כשהגשתי אותה בסופו של דבר נאמר לי שהכתבה "אינטליגנטית מדי". הודעתי בהכנעה שכתבה פחות אינטליגנטית, היא מעל לכוחותיי.
שווה לנסות שוב את מזלך ב"לאישה". אבל לא ענית לי: מדוע אתה כה פסימי?
אני לא בטוח אם הטחת בי כרגע עלבון, או מחמאה. אני דווקא לא כל כך פסימי אבל מרואיינים שלי מהתקופה האחרונה כמו עמוס בידרמן ואבנר שביט טוענים בתוקף שאנשים אופטימיים גורמים רק נזק והמשוואה היא שהאופטימיים מסיימים באושוויץ והפסימים בבוורלי הילס בבריכה. אז אני פשוט מיישר קו.
מה פתאום עלבון! חס ושלום! התכוונתי: דור חדש קם ב"לאישה", שפתוח להצעות מאתגרות שכאלה. לזה התכוונתי!
מעולה - אחוות עיתונות זה מסר אופטימי מאוד לסיים איתו. עיתונאי כל העולם, התאחדו.
אין לך שאלת סיום? (: לא שאלת אותי ממה הכי סבלתי בקורונה!
ממה הכי סבלת בקורונה? זאת שאלה שחשבתי עליה לבד בלי עזרה כמעט.
מההיבט הדומסטי. איזה שיעמום אלוהים. הדרדרתי למחוזות דומסטיים מטרידים ולא אסתטיים: להחליף מתכונים עם חברה בזום. אמרתי לה: זהו זה, אנחנו מד-מן. הלך עלינו.
אני מניח שהכותבים שלך מתחום תרבות האוכל יתקוממו :)
הם הבינו אותי! לאפות, איזה שעמום! ניקיתי חלונות וחשבתי על כתבות שאני צריכה להוציא. זה מה שהציל אותי!
שכנעת אותי! למצוא אופטימיות בכל דבר. גם בניקוי חלונות.
חחחחחחחחח.
בונוס: המלצות מדיה לתקופת הבידוד
אני אוהבת רדיו בכלל ופודקאסטים בפרט (בעיקר אלו של "הארץ" ו"כאן" וגם כמה מחו"ל). בתחילת הקורונה החלטתי להאזין לכל התוכניות המשובחות של "חיים של אחרים" בהגשת ערן סבג. עד כה הספקתי חצי מהן והיד עוד נטויה.
בחודשיים האחרונים התמקדתי בקלאסיקות, כאלה שקראתי וכאלה שעוד לא. אז חזרתי בשלישית ל"הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן. 36 שנה חלפו מאז שהוא יצא ואין רלוונטי ממנו לימים האלה. במקביל קראתי לראשונה את "הברדלס" (של ג'וזפה תומאזי די למפדוזה האיטלקי), שמחזיק בגאון (ובאופן מוצדק) את התואר יצירת מופת.
"ג'וליאן שנאבל: דיוקן פרטי". פנינה דוקומנטרית שמסתתרת לה במעמקי "נטפליקס". סרט מינורי ואינטימי על אמן אקסצנטרי וגדול מהחיים, שמשרטט תנועת חיים בלתי תיאמן שרק אדם כמו שנאבל יכול לחיות אותה בגלגול חיים אחד: כוכב עולה בשמי האמנות האמריקאית בשנות השמונים שהפך לצייר מדשדש בשנות התשעים ונברא מחדש בשנות האלפיים כבמאי סרטים ייחודי ומוערך. ואת כל זה הוא עשה מתוך פיז'מת סאטן!
בלוג הקומיקס "חישובי קיצין" ב"הארץ" מאת הסופרת ג'וליה פרמנטו והאמן דוד דובשני. אחרי שסיימתי את "עיר הזכוכית" האפל עד מאוד של פול אוסטר (עיבוד מאת פול קראסיק ודייוויד מזצ'לי) צללתי לפרקי "חישובי קיצין" החושפים את עולמה הפנימי והחיצוני (ולא ברור איזה מהם הזוי יותר) של דפנה, בחורה צעירה מתל אביב. לאיור של דובשני יש איכות פסיכדלית חריפה והטקסט של פרמנטו פראי ומצחיק ויחד הם יוצרים את הקומיקס הכי טוב בעיר.