אבנר שביט הוא עורך מדור הקולנוע של "וואלה" (אבל גם כותב לא פעם על מוזיקה, טלוויזיה וספורט). בעבר מבקר הקולנוע של "עכבר העיר" ועורך ערוצי סרטים ביס. מגיש פינות קולנוע ברדיו ללא הפסקה, רדיו תל אביב וכאן. נציג ציבור בוועדת התוכן של כאן 11. לאחרונה ערך את התוכן של "הפודקסט של אנה" בגלי צה"ל. בעל תואר דוקטור באוניברסיטת הסורבון בפריז ומרצה על קולנוע באוניברסיטאות שונות.
היות שאני משוחח הפעם עם מקצוען בתחום סוגת הקולנוע, אין מנוס מהשאלה הבאה: עד כמה מוצלח הסרט שאנחנו חיים בו כרגע ואיזה ציון היית נותן לו אם היית יכול לצפות בו בקולנוע בלי מגבלות המרחק וההתגודדות?
ההתחלה שלו היתה מבטיחה: אסון כלל-עולמי שמקפל בתוכו שלל דרמות אנושיות וגם יש בו מוסר השכל, אבל העלילה שלו נמרחת והסוף מסתמן כאנטי-קליימקס. נראה לי שהייתי נותן לו שני כוכבים וממליץ עליו לצפייה ביתית לילית לכל היותר, אם כי היו בו לא מעט תגליות שאולי עוד ימצו את הפוטנציאל שלהם בסרטים טובים יותר, למשל הפנגולין או יורם לס.
יורם לס מסתמן באמת כגיבור בסרט סטודנטים נסיוני - משהו מורבידי בריטי על גבול תוכחת האבסורד.
בכל סרט אסונות שמכבד את עצמו יש דמות של מדען אקסצנטרי שאומר את ההפך ממה שכולם חושבים.
אני מבקש להוציא אותך מאיזור הנוחות הקולנועי, לטלוויזיה אולפנית. אנחנו בצרות או שמה שאתה רואה מוצא חן בעיניך?
מאיזה בחינה אנחנו בצרות? עולם הקולנוע למשל בצרות. WOLT פחות בצרות. בכל מקרה, גם אם מן הסתם יש דברים טובים בקורונה, אני אף פעם לא מרוצה כשאנשים מתים וכשאנשים אחרים מאבדים את עבודתם. זה למען האמת די הרגיז אותי לראות סטטוסים כמו "האמת שאני די נהנה" או לשמוע אנשים שרוצים שהמצב הזה יימשך.
אבנר, אני חייב להגיד לך משהו. אני די נהנה. בכל מקרה, התכוונתי למה שאתה רואה על המסך במסגרת חווית הצפיה בחדשות ובמשדרים המיוחדים.
"נהנה" זו מבחינתי מילה פסולה במצבים כאלה, אבל זה יפה לראות איך העולם, כמו גם התקשורת, לומדים להמציא את עצמם מחדש או להגיב לסיטואציה. אם זה בליהוק וטיפוח גיבורי תרבות חדשים כמו גבי ברבש ויורם לס, אם זה בהחלטה המבריקה להקדים את שידור "הריקוד האחרון", אם זה בזיהוי של סרט מתחת לראדר כמו "נס מתחת למספר 7" והפיכתו לפולחן בזמן הקורונה, ואם זה כל הגופים והיוצרים הפרטיים שמצאו דרכים חדשות לתקשר את הסרטים שלהם לקהל בתקופה הזו.
אבל יש דברים שאי אפשר למצוא להם תחליף. אתה למשל נוסע לפסטיבלים הגדולים, בקאן למשל. את זה אי אפשר יהיה לעשות השנה.
לפעמים אני מאשים את עצמי בקורונה, כי כמה פעמים בשנים האחרונות ייחלתי שהסחרור הזה של הפסטיבלים ייפסק או לפחות יעצור לרגע. גם כי נמאס לי מכיסי האוויר במטוסים, וגם כי כמה אפשר עם הלופ הזה? בזכות היציאה מהלופ, יכולתי למשל לאמץ כלבה, משהו שכבר שנים לא יכולתי לעשות. ואגב, אתה אומר שאי אפשר יהיה לעשות את זה השנה, אבל אני גם לא בטוח אם בשנה הבאה או אפילו בעוד חמש שנים עולם הפסטיבלים יחזור להיות מה שהיה.
כמו שאומרים, נגמר הפסטיבל. אם כבר הזכרת את אימוץ הכלבה, מקורותיי לוחשים לי שמלבד היותך מבקר קולנוע, אתה אושיית פייסבוק. אני איאלץ להאמין להם כי אין לי פייסבוק. כבר שנים, כך הם טוענים, שאתה מפרסם שם הצעות עבודה, בתים להשכרה וחיות למסירה. תופעה של ממש. בתור מי שנוהג לעזור לאחר, מעניינת דעתך: אם הפעילות של הגולשים השתנתה כעת כשאנשים במצוקה או בסיטואציה משברית?
כן, בשבועות האחרונים יש הרבה יותר תנועה בפייסבוק מאשר קודם לכן, ובמידה פחותה גם ברשתות אחרות. זה היה מורגש בתחילת המשבר יותר מאשר בשלב הזה, ועדיין - לאחר תקופה ארוכה של קיפאון ואפילו של דעיכה, פייסבוק חזר להיות תוסס. ההבדל לעומת העבר שהפעם הדברים קורים בקבוצות קטנות. ככל הנראה, האירוע הכי מסעיר בקורונה מבחינתי היה כשחקלאים הגיעו למכור שסק לתושבי שכונתי, רמת אביב הירוקה, והיתה סביב זה הרבה דרמה והתרגשות, ברשת ובמציאות.
אחדד - ההודעה על מכירת השסק וכל הפרטים הלוגיסטיים היו בקבוצת הפייסבוק רמת אביב הירוקה, לכל שכונה בתל אביב יש קבוצה משלה, וגם עם אנשי תקשורת משלה. אצלנו המוביל הוא אטילה שומלפבי.
שסק? בעיניי זה לא ממש פרי מרגש, על אף שהוא טעים. אני יותר טים מנגו. במה באה לידי ביטוי ההובלה של אטילה? תסלח לי אם הדימוי האסוציאטיבי שלי הוא מסצינות קולנועיות של אטילה מנהיג ההונים.
הוא פשוט העיתונאי הכי מפורסם בקבוצה. הקבוצות הללו גם מאפשרות לך לדעת מי גר בשכונתך. כמו כולם הייתי תחת הרושם שרמת אביב הירוקה אפרורית לעומת לב העיר, אבל עם אטילה, יעל שטרנהל, עוז זהבי, ששון גבאי, רותם אבוהב ואחרים אין לנו במה להתבייש.
כל זה בזכות הקורונה. עד השבועות האחרונים לא ידעתי איך השכנים שלי בבניין נראים, לא כל שכן בשכונה עצמה. המשבר תרם לקירוב לבבות קהילתי.
אז בעצם אין מה להתרגש ממעקבי השב"כ אחרי עיתונאים. אפשר לראות הכל בפייסבוק. אגב, זה נשמע כמו קאסט מעניין לסרט. איזה תסריט היית מצמיד לחבורה הזאת?
אני מניח שאין לך ספק שהקורונה תעמוד במרכז אלפי סרטים וסדרות שנראה בשנים הקרובות, עלילתיים ותיעודיים.
אני מניח שאני אשתעמם בשלישי, אלא אם כן הוא יהיה צרפתי. גם לך יש חיבה לצרפת כמדומני, עוד מתקופת הלימודים. אתה עוקב אחרי מה שקורה שם עכשיו?
כן, בוודאי. אם נחזור לדבר על תקשורת, אז יש לי מנוי לכמה עיתונים צרפתיים - "לה מונד", "ליברסיון" ו"לה קנר אנשנה", בין השאר. אני שמח להשקיע בהם כסף כי הם שווים את זה. צרפת, ואני אומר את זה בשיא האובייקטיביות, היא אחת המדינות המרתקות בעולם, בטח באירופה, כי כמו שבמאי צרפתי אמר לי פעם - היא אלופת העולם בסתירות ובקונפליקטים, ולכן תמיד מרתק לעקוב אחרי מה שקורה. תמיד מדברים על סרטים צרפתיים, אבל צרפת עצמה היא סרט.
ומה קורה בסרט הזה עכשיו ששווה להתמקד בו? מה הסצינות הבולטות?
קודם כל, במישור התקשורתי, קרה דבר מעניין: "קנר אנשנה", שעד היום היה אחד העיתונים היחידים בעולם שאין לו שום סוג של מהדורת אונליין, ולכן תמיד הייתי צריך להתחנן לאנשים שיביאו לי אותו מצרפת כשלא הייתי שם בעצמי, הפך את עצמו לזמין לחלוטין וירטואלית לראשונה אי פעם.
עוד תופעה תקשורתית שיש שם: התחילו לשדר בטלוויזיה במהלך היממה סרטים צרפתיים טובים ונושנים, לואי דה פינס כאלה, והם זוכים לרייטינג עצום. זו כנראה המדינה היחידה בעולם שערוץ גדול ישדר בה בשעת צפייה מרכזית סרט, והוא עוד יזכה לאחוזי צפייה כל כך גבוהים.
איך אתה מסביר את זה בעצם? משהו שמזכיר את "גבעת חלפון" ביום העצמאות עד לפני 20 שנה?
כי הצרפתים מאוד אוהבים קולנוע; כי המשבר שם מאוד גדול, והסרטים הללו מציעים נחמה; וזו גם מדינה שיש בה שכבה מאוד גדולה שחולת געגועים לצרפת של פעם, שהייתה באמת מאוד שונה מצרפת של היום, והסרטים הללו מחזירים אותה במכונת זמן לעבר המדומיין היפה הזה.
נעבור לספורט? לקוראים שלנו צריך לספר שאני מקנא בך משום שהחזקת בעבר בתפקיד חלומי של עורך לשון של מדור ספורט. זה נשמע כמו תפקיד אוונגרדי לחלוטין.
עורך לשון זו הגדרה מפוארת מדי. הייתי מגיה. יש כאלה שהתחילו במגדל השן ואני התחלתי מלעשות הגהות - קודם במדור הספורט ואחר כך על הכרוניקות ב"עכבר העיר", שזה עוד יותר אוונגרדי. אגב, הייתי מחוקק חוק שכל מי שעובד בתקשורת צריך להתחיל כמגיה.
יש כאלה שהגיעו מהתפקיד הזה להיות עורכים ראשיים. בתור כתב ספורט בדימוס, חשבתי לתומי שעריכת הלשון או ההגהה בטקסטים עיתונאיים עליו, היא כפירה בעיקר וכל החוכמה היא לעקם את השפה עד לקצה גבול היכולת, בכותרות ובתוכן.
יש הבדל בין עריכת לשון לבין הגהה. התפקיד שלי היה בעיקר לנכש טעויות דפוס וכתיב. ועם זאת, אני מוחה על הניסיון להלעיז על עיתונות הספורט. מן הסתם, יש בה כאלה שהם באמת בזויים וכולם יודעים על מי אני מדבר, אבל תמיד היו בה ועדיין יש בה מכמה מטובי הכותבים בארץ. אם תבקש ממני רשימה של העיתונאים שהכי השפיעו ומשפיעים עליי אז לפחות חצי מהם יהיו מתקשורת הספורט. אגב, אני תמיד אומר שהלוואי שהרמה של ביקורות הקולנוע היתה כמו זו של תקשורת הספורט.
נחש מה? תן לי רשימה של העיתונאים שהכי השפיעו עליך.
אני מעדיף להתמקד בהווה. יש כמה עיתונאי ספורט שאני באמת ובתמים קורא כל מילה שהם כותבים - דוד רוזנטל, אהרל'ה ויסברג, תומר יצחק, רונן דורפן, עוזי דן, אלעד זאבי, אסף רביץ, עמית לוונטל, נמרוד עופרן ובטח שכחתי עוד כמה. זו לא תהיה גוזמה להגיד שקראתי כל מאמר שלהם.
זה עיתוי טוב לשאול מהו סרט הספורט המוצלח ביותר שראית? ומה הגרוע ביותר?
הקלטתי לא מזמן על כך ב"פודיום", הפודקסט של אורן יוסיפוביץ', שאגב ההצלחה שלו מדהימה. אני לא יכול לתת אחד, אפילו לא אם מצמצמים את זה לסרטים עכשויים כמו שעשינו בפודקסט. "הרוכב" (רודיאו), "או.ג'יי: תוצרת אמריקה" (פוטבול), "חבצלות מים" (שחייה צורנית), "דודג'בול" (מחניים), "מאניבול" (בייסבול) ועוד. אני רוכב על הפלטפורמה שלך בתקווה שזה יביא להם ולו עוד צופה אחד או אחת. לגבי הגרוע, בוא נגיד שכמעט כל סרט (עלילתי) שנעשה על כדורגל הוא אוטומטית גרוע.
אפילו "השכונה שלנו"?
אני לא יודע אם אפשר להגדיר אותו כסרט כדורגל. מה שכן גם "בית"ר פרובנס" שניסו לעשות פה ולכאורה היו לו את כל החומרים הנכונים - לא עבד. כדורגל וקולנוע לא מתחבר בגלל שלל סיבות אינהרנטיות.
מהן?
א' - אין שעון עצר, זה מקשה על יצירת דרמה קולנועית.
ב' - הקולנוע בנוי כסדרה של מקטעים, אבל הכדורגל לא בנוי ככה.
ג' - זה ספורט של קבוצה ועוד קבוצה גדולה ולא של אינדיבידואלים.
ד' - דווקא בגלל שזה הספורט הכי פופולרי בעולם, הקהל יותר מדי רגיש לדקויות - הוא לא נראה כמו כדורגלן, זה לא משהו שיכול לקרות במגרש וכיוצא בכך. כשרואים סרטי גולף פחות רגישים.
ה' - גם העובדה שהקולנוע בדומיננטיות אמריקאית והכדורגל לא הפך שם לספורט לאומי משמעותית כמובן.
אלו הסברים טובים. מעניין אם עשו פעם סרט ספורט על קרוקט או פטאנק.
לא ברור לי איך לא עשו סרט ישראלי על אליפות שש-בש. זה כסף על הרצפה.
היו הבלחות. בסלאח שבתי למשל.
ובוא לא נשכח שעשו סרט על הורדות ידיים, אז זה מנצח את הקרוקט והפטאנק.
לקראת סיום, תן לי את שני הסנט שלך לגבי לאן כל זה הולך, ומי ירוויח מזה בסוף?
אני באמת לא יכול להתיימר לענות על זה. אני יכול רק לענות לגבי הקולנוע, ואין ספק שהוא בפני אחד הצמתים הגורלים בתולדותיו. סרטים ימשיכו להיעשות, זה ברור, אבל איפה נראה אותם? בתי הקולנוע ייפתחו, אבל האם אנשים יבואו? ומה יהיה עם הקהל המבוגר, שהוא נתח שוק מרכזי, בעיקר בישראל?
כמו שאמר פעם מישהו, העניינים מסתבכים :)
היום הכי חזק בבתי הקולנוע בישראל הוא יום שבת, אבל היום השני הכי חזק הוא שלישי - שלישי בשלייקעס, היום שבו גמלאים וגמלאות צופים בסרטים תמורת עשרה שקלים בלבד. זה היה מוסד מאוד מרכזי בשוק המקומי בשנים האחרונות, איך הוא ייראה בלעדיו?
ברשותך אני רוצה לסיים במשפט של בילי ויילדר, מן הקולנוענים הגדולים.
איך אפשר לסרב לבקשה כזו?
"האופטימיים סיימו באושוויץ. לפסימיים יש היום בריכות שחיה בבברלי הילס". אני מאוד אוהב לדלות סרטונים ביוטיוב. שלשום צפיתי בסרטון של ילדים משוחחים עם דדי צוקר באמצע שנות התשעים. הוא אומר להם שם - "טיולים בפטרה זה המובן מאליו. השאלה היא מתי נטייל בדמשק, ולדעתי זה יקרה בקרוב מאוד". אז מה שאני מנסה להגיד זה שפסימיות זה אנדרייטד.
אני חושש שאתה לא הראשון שאומר את זה כאן. עמוס בידרמן סיכם זאת לא מזמן כך: "אני פסימי תמיד! אנשים אופטימיים מביאים נזק לעולם".
בונוס: המלצות לתקופת הבידוד
טוויטר: Thoughts of Dog החולק הגיגים, רשמים וחוויות מנקודת מבטו של כלב ביתי. חשבון הטוויטר הכי אנושי, יפה, פיוטי ומנחם שקיים.
ספוטיפי: הפרופיל Nimrod//Fresh Music Picks , האצבע הכי עדכנית ואיכותית על הדופק המוזיקלי. אם הוא בחר טראק כלשהו, סימן שזה טראק טוב, ואם יצא טראק טוב – אז תמצאו אותו אצלו.
נטפליקס: "הוליווד", המיני-סדרה הטרייה, המבריקה והמענגת של ריאן מרפי, שכותבת מחדש את ההיסטוריה ההוליוודית מנקודת מבט קווירית.
VOD: "עלובי החיים", לא מיוזיקל על פי ויקטור הוגו, אלא דרמה-חברתית משטרתית המתרחשת בפרברי פריז, והיא לא רק הסרט הצרפתי הגדול והחשוב של השנה החולפת, אלא של העשור כולו.