יואב זהבי, כתב חדשות החוץ ב"כאן", תאגיד השידור הישראלי. בעבר עורך בחדשות הלילה של כאן 11, כתב ב"טיים אאוט תל אביב" ועורך בערוצי הספורט של צ'רלטון.

מי היה מאמין שכתבי חוץ יהפכו להיות הכוכבים של משבר בריאות.

הכרוניקה של המשבר הזה הייתה מעניינת. היא החלה בתחום החוץ, עברה אל תחום הבריאות ומשם אל כתבי הכלכלה והכתבים האזוריים. תחום החוץ, מהיותו לא ממש תחום אלא גזרה מאוד רחבה, שונה מאוד מתחומים אחרים. בלאו הכי אנחנו עוסקים בהמון נושאים - פוליטיקה, כלכלה, ספורט, תרבות, You name it. ולכן יש משהו טבעי בעיניי שאנחנו "מככבים" באופן יחסי במשבר הזה.

בריאות זה אכן level אחר, כי נדרש כאן איזשהו ידע אמפירי. אז אפשר להגיד שזה סוג של בית ספר, בטח עבורי. רוצה להגיד - בחדשות חוץ אתה לומד כמעט בכל יום משהו חדש, גם כאן זה משהו חדש אבל בהחלט נדרש ידע יותר עמוק בהשוואה לתחומים שאנחנו עוסקים בהם ביום יום.

היו כאן גם סיפורים אישיים, במובן הזה שבכל אחד מהערוצים, התפתח עניין אחר סביב דמות מובילה מדסק החוץ. ערד ניר ספג ביקורת לא מעטה על היפוך הגישה שלו, נדב איל נמצא כרגע על אולימפוס של תהילה עיתונאית אם מקשיבים לחלק גדול מהמרואיינים שלי. הזוית הזאת הופכת את הסיפור בעבור הצופה לסוחף יותר? מעניין יותר?

ראשי דסק החוץ בשלושת הערוצים הגדולים לקחו את הסיפור הזה על עצמם - הם מובילים בכל מה שקשור לסיקור המגפה בהיבט הרחב שלה. אני לא יודע אם זה היה משהו מתוכנן או תפקיד שהתגבש איכשהו במרוצת הזמן. ברור שזה קשור באופן הדוק לעובדה שמדובר בסיפור גלובלי, שלא החל בישראל אלא במדינה שבתור כתב אתה זקוק לאיזשהי היכרות איתה - הבנה כיצד החברה שם מתנהלת, כיצד הפוליטיקה עובדת וכו'.

עדיין לא גיבשתי דעה לגבי כתב שסוטה מהתחום שלו ולוקח על עצמו משהו רציני, מאוד רציני, כמו תיווך לציבור של סיפור גלובלי עם השלכות על כל תחומי החיים. וכשאני מדבר על רציני זה אומר לרדת לפרטי הפרטים של המחקר הוירולוגי, האפידימיולגי, הסטטיסטי. יש כאן מבחן עצום לתפקיד העיתונאי כי האחריות במקרה הזה היא אדירה. אני לא בטוח שנתקלנו בדבר כזה בעבר, תקן אותי אם אני טועה.

בנוגע לצופה? תראה, אני חושב שבסופו של דבר הגדולה היא לקחת את הנתונים הסבוכים האלה ולהפוך אותם לסיפור, ואת זה עיתונאים יודעים לעשות.

אתה מדבר על נדב איל בלי להזכיר את שמו. אתה חושב שהוא צולח את המבחן הזה?

לא רק נדב. גם מואב ורדי וערד ניר לקחו את זה על עצמם - כל אחד בדרכו. אני חושב שדסק החוץ - בכלליות ובלי להיכנס לשמות - צולח את המבחן.

אתה חושב שזאת מקריות שחלק גדול מהדמויות בדסק הזה בכל הערוצים נדמות כאילו יצאו מאותה מדפסת תלת מימד? לא רק בטון ובצורת ההגשה, אפילו ברמת המראה (המשקפיים העגולים, הבלורית וכו').

שאלה יפה! ההקבלה שאתה עושה היא בין נדב איל לערד ניר. לפחות בעניין המראה. בנוגע לטון? אני לא חושב שהם מתבטאים ומגישים בדרכים דומות. כל אחד והדרך שלו לספר את הסיפור.

אני משוכנע שניחשת שכללתי בהקבלה גם אותך :)

זה מחמיא לי. אבל אני לא יכול לשים את עצמי באותה שורה איתם. קודם כל בשל העובדה שאין לי את הידע שלהם, וגם כי אני נמצא בתפקיד הזה פחות משנתיים. אני משתדל לבצע את תפקידי בצורה מדויקת ואמינה ככל שניתן. הבלורית קטנה עם הזמן אגב. חשוב לציין!

אין ספק שכתבי חוץ מצוידים גם בקישורים דיפלומטיים

יפה. את זה עוד לא אמרו לי.

אתם גוף שידור ציבורי. ספר לי קצת על עיצוב גישת הסיקור שלכם לעומת הגופים המסחריים והאם השיקול של more of the same  או לחילופין בידול וגישה מופגנת אחרת הוא עניין שנמצא במודעות שלכם אגב הסיקור?

זה תלוי. מצד אחד אנחנו נמצאים בתחרות מול גופי תקשורת אחרים וזה בא לידי ביטוי. כשמשהו מתפספס וכשהמתחרה הביא משהו שלנו לא היה - זה מבאס. מצד שני מתוקף העובדה שאנחנו לא מחויבים על פניו לשיקולי רייטינג בהחלט יש מקום להביא דברים מעט אחרים. במקרה של המגפה זה אומר לתת משקל ראוי גם למדינות ואזורים שלא מקבלים סיקור נרחב בתקשורת הישראלית. אני באופן אישי סיקרתי גם את מה שקורה באפריקה, בבלארוס ובהודו. הגישה המופגנת נמצאת שם. תלוי באיזו תוכנית, אבל זה שם. תמיד. באופן אישי זה נר לרגלי, לא פחות.

במהלך תקופת הקורונה היו לנו דברים די מעניינים שחורגים מ"קופי פייסט". בין השאר ראיון שעשה מואב עם מתאו רנצי, ראש ממשלת איטליה לשעבר. קים טורה, נשיא קטלוניה, התראיין למיכל רשף. אני דיברתי עם מישהי מהכפר שבו התפרצה המגפה באיטליה... הכל סביב הקורונה, אבל בכל זאת קצת מחוץ לקופסא.

מה קורה באמת באפריקה? אף אחד לא מדבר על זה כמעט.

אנחנו מדברים על אפריקה שמדרום לסהרה, אותה אפריקה שלא מדברים עליה. יש שם התפרצות, ברוב מוחלט של המדינות. אבל יש גם בעיה. בעיות רבות ליתר דיוק. קשה מאוד לאמוד מה בדיוק קורה שם מכיוון שלמדינות רבות אין אמצעים מספקים לביצוע בדיקות, טיפול ואשפוז של חולים. יש מדינות שהטילו מגבלות תנועה כמו דרום אפריקה ורואנדה. במדינות רבות אחרות טרם החלו להשתמש בכלים של מגבלות תנועה, הסגר וכו'.

רוב התיאוריות על "מדוע אין התפרצות נרחבת באפריקה שמדרום לסהרה" נוגעות לשני היבטים: 1.זו יבשת שלא מהווה עורק תנועה מרכזי ברמה הגלובלית 2. הטמפרטורות. חם שם וסיפור "החום יחסל את הנגיף" לא ירד מהשולחן, אף על פי שגם לא אושש.

אבל אולי זאת אשליה וכשיוסרו המגבלות, יפתחו הגבולות וינחתו בחזרה "הכובשים הלבנים" תחזור איתם גם הסכנה לפנדמיה עולמית.

יכול מאוד להיות. אני לא רוצה להיכנס כאן לחיזוי (קטונתי) אבל צריך להבין שגם עכשיו אין מספיק כלים בחלק מאותן מדינות כדי להבין מה בדיוק קורה שם. לפני כמה שבועות יו"ר ארגון הבריאות העולמי, שבעצמו נולד באתיופיה ואפילו היה שר הבריאות שם, קרא לאפריקה להתעורר. "אפריקה התעוררי!". אבל אפריקה לא יכולה להתעורר. יש מדינות שלא יכולת להשתמש בכלים של בידוד, ריחוק חברתי והטפה להיגיינה. מדינות שבהן חלק ניכר מהאוכלוסיה לא מחובר למים זורמים, מדינות שבהן גרות 10 נפשות בחדר, מדינות שבהן אנשים חיים מהיד לפה וחייבים לצאת לעבוד ולעבור בסמטאות צפופות שמחייבות מגע.

רציתי שנדבר קצת על ספורט: בעבר היו מלחמות שהתחילו בכדורגל ועכשיו נדמה שגם מגיפות לפעמים מתפשטות דרך המגרש. אני כמובן מתכוון למשחק שהפך למדגרת קורונה על קו איטליה-ספרד.

מלחמת הכדורגל המפורסמת היא כמובן בין הונדורס ואל סלבאדור, 1969. כנראה שהיתה פורצת בלאו הכי, אבל אותו משחק הוסיף פיקנטריה והביא את ההילה המוכרת למלחמה הקצרצרה ההיא. מה שקרה במשחק בין אטלנטה לוולנסיה הוא מרתק גם בלי עניין ההדבקה. אטלאנטה הוא מועדון כדורגל בינוני באיטליה. יש לו תואר אחד בלבד - הגביע האיטלקי שבו זכתה הקבוצה של עונת 1962-63. אטלנטה הפכה בשנים האחרונות למיני אימפריה. עם כדורגל מלהיב ושמות לא מאוד מוכרים היא הצליחה להשיג את הכרטיס לליגת האלופות, שזו התחרות החשובה באירופה - ולמעשה בעולם - למועדונים.

לא רק שהיא השיגה את הכרטיס, היא גם הצליחה לטפס עד לשלב רבע הגמר בזכות ניצחון באותו צמד משחקים ידוע לשמצה מול ולנסיה. כל הסיפור הזה הופך למוטרף עוד יותר מהסיבה הבאה - אטלנטה מייצגת את העיר ברגאמו שהפכה לפצע הכי מדמדם של איטליה בתקופת המגפה. כדורגל מושך צופים, הצופים יושבים בצפיפות, אין כר פורה יותר להדבקה המונית. אולי הופעה אדירה באיזה פסטיבל.

עכשיו אני אשתף אותך בדילמה שיש לי: חשבתי לשאול אותך שאלה שנוגעת לאביך, ירון לונדון, אבל תמיד יש את האפשרות ליפול לקלישאות ולקיטש. אני אפקיד את המשימה בידיך - מה אתה היית שואל את עצמך בהקשר הזה? משהו רלוונטי, עם הצדקה עיתונאית אבל לא צפוי מידי ולא מתחכם מידי. 

מותר לא לשאול? למען האמת אני לא רואה בזה הצדקה עיתונאית. אף שצהבת קלה גם היא סוג של עיתונות, לא? בוא אשאל את זה הפוך - אותך. מה אתה אומר? אתה - מר אלעד מן שעושה עבודת קודש בלי טיפה של ציניות - היית בוחר לשוחח איתי הערב בזמן ששנינו ספונים בביתנו אם לא הייתי "הבן של" אלא רק יואב זהבי שמתפרנס מעבודה בדסק החוץ של תאגיד השידור הישראלי?

אם אתה רוצה את האמת, אז ידעתי שאתה יואב זהבי לפני שידעתי שאתה הבן של אביך. אבל אז קראתי "ידיעות אחרונות". 

תשובה מעולה. לא היית יכול לענות טוב יותר :)

אני אשאל אותך עכשיו שאלה גדולה אבל מעניינת. תחום החוץ בעוד שישה חודשים או שנה: איפה יהיו הסיפורים הגדולים ומה הם יהיו? נחזור לברקזיט ולועידות אקלים? נדבר שוב על הודו וקשמיר? או שהסדר הישן מת?

בעוד שישה חודשים או שנה אני מאמין שההשפעה של המגפה על תחום החוץ תהיה עדיין משמעותית. בעתיד הרחוק יותר? היא תיזכר כאירוע משמעותי עם השפעות ארוכות טווח בדומה למשבר הכלכלי של 2008. ועידת האקלים תהיה על סדר היום (ודאי אם זה תלוי בי), כך גם הברקזיט - על אחת כמה וכמה כעת, כשבריטניה עשויה לספוג מכה כלכלית כפולה. הודו וקשמיר? גם. תראה, הסיפורים האלה מספיק טובים, מעניינים ומשמעותיים בשביל שנמשיך לעסוק בהם. אני מאוד מקווה שנוכל, בשידור הציבורי, לתת מקום גם לסיפורים פחות "גדולים" - למשל מכת הארבה שמאיימת על מיליונים בקרן אפריקה ממש בזמן שאנחנו מדברים.

בינתיים הליין-אפ מת - קו רציף, עוד קורבן של הקורונה.

ברור שאני הייתי שמח מאוד לראות סיפורי חוץ נוספים פרט לקורונה. אבל גם מחוץ לגבולות ישראל התקשורת עסוקה כמעט אך ורק בזה, מכיוון שזה, פחות או יותר, כל מה שקורה. ודאי באותן מדינות שחביבות כל כך על מהדורות החדשות בישראל.

מתוך הקורונה אגב יוצאים סיפורים מעניינים. לפני כשבועיים סיקרתי בדיגיטל שלנו את הסיפור של הונגריה שבה עשה ראש הממשלה אורבן מהלך בלתי נתפס ותקדימי בהיסטוריה של האיחוד האירופי. כל ההחלטות כעת מתקבלות על-ידי הממשלה, הפרלמנט למעשה לא קיים. כך גם הרשות השופטת שדי מתה כבר כמה שנים בלאו הכי. פרט לעיתון "הארץ", אני לא בטוח מי עוד נתן מקום לאייטם הזה. כמובן שמדובר בסיפור מאוד משמעותי, ודאי כשמסתכלים על מה שקרה בחודשים האחרונים בפוליטיקה הישראלית.

בונוס: ארבע המלצות מדיה לתקופת הבידוד

1. לנצל את השהות בבית, אם אפשר, לדברים שאנחנו אוהבים וקצב החיים המוטרף השכיח. עבודה עם ידיים – נגרות, נגינה, ספורט, בישול.זה ממש מרומם נפש.

2. סדרה (כולן עושות את זה לא? נלך עם הזרם): "פוארטה 7". משלבת כמה תחומים שמסקרנים אותי מאוד מאוד – כדורגל, ארגוני אוהדים, פשע, עירוניות, פוליטיקה ועוני.

3. מפת הקורונה של ArcGIS – נגישה, נוחה ונותנת תמונה מלאה – בעיקר על העקומות המעצבנות האלה. זוכרים? להשטיח את העקומה וכו'. זה ממש שם.

4. האלבום החדש של טים אימפלה לא רע בכלל ועושה נעים באוזן. הרי מוסיקה וכדורגל הם הדברים הטובים בעולם. אה גם טיולים. אבל אי אפשר עכשיו.