למקרא גליון נובמבר 1999 של "העין השביעית", שדן בתופעה של ריכוז הבעלות על עיתונים בארץ בידי בעלי הון, יש אולי מקום להזכיר מצב דומה ששרר בעיתונות הגרמנית ערב עליית המשטר הנאצי לשלטון, ותרם רבות לרפיון ההתנגדות למשטר העריצות. מתוך כ-4,700 היומונים והשבועונים שיצאו לאור בגרמניה בשנת 1933, היו 976 בטאונים של המפלגות הפוליטיות השונות מהימין, המרכז והשמאל; כ-82% היו בבעלות של בתי מו"לות של חברות משפחתיות או של קונצרנים כלכליים אדירים. תולדותיה של "עיתונות המייצגת את אינטרס הבעלים – Interessenpresse בלע"ז – החלה כבר בשנת 1870, אך ההשתלטות של בעלי הון שהעיתונות אינה מקצועם על המו"לות הגרמנית קיבלה תנופה בעקבות המלחמה והאינפלציה.

איור: עמוס אלנבוגן

בתי הוצאה-לאור הפכו לחברות אנונימיות, חבילות מניות נסחרו ככל סחורה אחרת ובעלות על עיתונים עברה מיד ליד בלי שייוודע ברבים מיהם הבעלים האמיתיים. מצב זה איפשר לקונצרנים גדולים שייצגו אינטרסים כלכליים מובהקים להשתלט על חלק גדול של העיתונות. די להזכיר את קונצרן הוגנברג בעלי התעשייה הכבדה – לרבות תעשיית הנשק בחבל הרוהר, את קונצרן הוגו שטינגס ואת משפחת הוק, שתמכו בעקיפין במפלגה הנאצית משום שראו בה, בין היתר, מחסום נגד הקומוניזם.

הפיצול הזה הקל על המשטר הנאצי להשתלט על הבסיס הכלכלי של המו"לות הגרמנית על-ידי רכישה כפויה של מניות חברות המו"לות (נוסף לצווי סגירה ומיזוג): אם בראשית שנת 1933 היה חלקה של המפלגה בבעלות של בתי המו"לות לא יותר מ-2.5%, הצליחו חברות המו"לות של המפלגה להשתלט במשך הזמן על כ-82% ממנה. ההשתלטות של בעלי אינטרסים כלכליים מובהקים על העיתונות הביאה במהרה למחלוקת קשה בדבר זכויותיו וחובותיו של עורך העיתון מכאן והמו"ל מכאן בכל הנוגע לצורתו, תוכנו ומדיניותו של העיתון. העיתונאים תבעו שיגדירו בחוק את יחסי עורך-מו"ל ושהחוק יגן על העיתונאי במילוי תפקידיו המקצועיים. לעומת זאת טענו בעלי העיתונים שחוק כזה יצמצם את חופש ההתקשרות בחוזי התעסוקה של העיתונאי. המחלוקת לא הוכרעה, עד שגבלס שם לה קץ.

"חוק העיתונות" מ-4.10.1933 נטל מהמו"ל כל השפעה על קביעת תוכנו של העיתון, קבע קריטריונים למי שיורשה לשמש עיתונאי, והכפיף את העיתונאי להוראות כתיבה של תדריכי משרד התעמולה.

עבודת הדוקטורט של הכותב עסקה בהפעלת העיתונות הגרמנית על-ידי המשטר הנאצי

גיליון 24, ינואר 2000