הצטרפותה של הרשות הפלסטינית לאמנת סידאו עוררה סערה במרחב הציבורי והפוליטי הפלסטיני. סידאו ((CEDAW), "האמנה הבינלאומית לביעור כל צורות האפליה נגד נשים", התקבלה בעצרת האו"ם בשנת 1981, והמדינות החתומות עליה התחייבו לשמור על זכויותיהן של נשים ולחתור לכונן חברה שוויונית. עד היום אשררו כמעט כל המדינות החברות באו"ם את האמנה.

בחברון פורסם גילוי דעת חריף של נכבדי השבטים שתקף את הרשות הפלסטינית משום שאחת המשמעותיות של ההצטרפות לאמנה היתה העלאת גיל הנישואין לנשים ל-18. גילוי הדעת קרא לדה-לגיטימציה של הארגונים הפמיניסטים ולכל מי שמשתף איתם פעולה, והביא לכך שהרשות עיכבה את הצטרפותה לאמנה. צאלח משארקה ומאג'ד אל-עארורי, בעלי טורים קבועים באתר הביקורתי "אולטרה פלסטין", התייחסו לפרשה ולהשלכותיה בדצמבר 2019.

משארקה, עיתונאי וחוקר תקשורת המלמד באוניברסיטת ביר זית, מתייחס לשיח הפלסטיני על סידאו ברשתות החברתיות כ"פוסט-אמת": טענות פופוליסטיות הנראות אמינות על פניהן אך בפועל הן חסרות ביסוס.

הפוסט-אמת מאפיין את מתנגדי האמנה בפייסבוק ואת גילוי הדעת של נכבדי השבטים. המבקרים בפייסבוק תקפו בחריפות את האמנה מבלי לדעת מה כתוב בה; טענותיהם היו פופוליסטיות וברור שרוב המתלהמים לא טרחו לחפש את נוסח האמנה, לקרוא וללמוד אותו. גם גילוי הדעת של נכבדי השבטים בחברון מגלה ידע דל ביותר על האמנה. משארקה סבור כי המדיה החברתית הכשירה את הקרקע להסתה של הנכבדים נגד אקטיביסטים וארגונים חברתיים, בעיקר פמיניסטיים.

כניעת הרשות הפלסטינית לתכתיבים השמרנים של מנהיגי השבטים היא איום ממשי על שלטון החוק, קובע משארקה. מי שיתקוף את תומכי האמנה יוכל לתרץ זאת כפעולה בהשראת המנהיג השבטי או הדתי, והדין האזרחי ושלטון החוק יעמדו בידיים כפותות. נכבדי השבטים אף הסיתו מנהלי בתי ספר למנוע כניסת נציגים של ארגונים פמיניסטיים למוסדות החינוך. ידו של השבט גוברת על ידו של החוק, קונן משארקה, וזכויות אלמנטריות דוגמת חופש הביטוי או חופש העיתונות מצויות בסכנה ממשית. משארקה חתם את מאמרו בקריאה לחברה הפלסטינית להגיב ולהיאבק בבורות ובקנאות העיוורת.

השיח הדתי שהכתיבה הרשות היה שטחי ושמרני להחריד, מבית היוצר של דרשנים שהתנגדו לסובלנות בין אסכולות שונות בתוך האסלאם הסוני עצמו. השלטונות, טוען אל-עארורי, ניסו להשתלט על הדת מבלי להתעמק במאפייניה

צד אחר של הדיון קיבל ביטוי במאמר אחר באותו אתר, של מאג'ד אל-עארורי, פובליציסט המתמחה בזכויות אדם. אל-עארורי טוען כי פתח טיפח מנהיגות דתית שמרנית שהיה בעוכריו. גילוי הדעת של מנהיגי השבטים, לדעתו, היה בבחינת מרד של ממש ברשות הפלסטינית ובחוקיה, ושיקף פילוג חברתי עמוק שמאיים לקעקע את יסודות החברה הפלסטינית.

אל-עארורי מציע הסבר היסטורי לאוזלת היד של הרשות הפלסטינית מול השבטים והכוחות השמרניים. מאז 2007 ניסתה הרשות הפלסטינית לבנות שלטון אזרחי כתגובה להשתלטות חמאס על רצועת עזה. השיח הדתי של חמאס משך רבים ממאוכזבי פתח החילונית-סוציאליסטית, והמסקנה של הרשות הפלסטינית היתה שיש להילחם במוקדי הכוח הדתיים. היא הרחיקה מהמסגדים אימאמים שלא היו נאמנים לה, ואף הכתיבה דרשת יום שישי אחידה לכלל המסגדים.

אך אליה וקוץ בה: השיח הדתי שהכתיבה הרשות היה שטחי ושמרני להחריד, מבית היוצר של דרשנים שהתנגדו לסובלנות בין אסכולות שונות בתוך האסלאם הסוני עצמו. השלטונות, טוען אל-עארורי, ניסו להשתלט על הדת מבלי להתעמק במאפייניה. הם התעלמו מהצורך החיוני להפריד בין דת לבין מדינה, וניסו להשתמש בדת לצרכיהם, בדיוק כמו חמאס. טיפוח של מוקדי כוח דתיים-שמרניים הצליח לעשות דבר אחד: לחזק את השמרנות בחברה הפלסטינית.

אל-עארורי מציע השוואה מעניינת בין הרשות הפלסטינית לבין ישראל: כמו מפלגת העבודה שנעה ימינה וכתוצאה מכך הפסידה את בסיס מצביעיה וגם נכשלה במשיכת מצביעים מהימין, כך ניסתה תנועת פתח לאמץ את העמדות של יריביה הפוליטיים ויצאה קירחת מכאן ומכאן. אל-עארורי אף לוקח את ההשוואה צעד אחד קדימה: חמאס בעזה, לדעתו, אימץ בחוכמה את הסגנון של מפלגת הליכוד. צירף את הכוחות המסורתיים לשורותיו וכך השיג שליטה עליהם, ובמקביל לחם נגד גורמים שהיו רדיקליים מדי לטעמו. התוצאה הייתה שדווקא חמאס הדתית הצליחה לכונן שלטון אזרחי מתפקד יותר מאשר פתח.

הרשות הפלסטינית, מסכם אל-עארורי, לא יכולה לחקות את חמאס מפני שהיא תינגף מפניו. עליה לאפשר שיח ציבורי מעמיק ולקדם מדיניות שיטתית שתכונן חברה אזרחית פלסטינית פלורליסטית.