כיצד סיקרו העיתונים באלג'יריה, עיראק ולבנון את המחאות העממיות של 2019? ויויאן חדאד מלבנון, פאדל א-נשמי מעיראק ובועלאם גמראסה מאלג'יריה דנו בשאלה זו במאמר מקיף שפורסם בנובמבר 2019 ביומון "א-שרק אל-אווסט". השלושה סבורים כי על אף הקשיים הידועים העומדים בפני העיתונות המודפסת ברחבי העולם ובכלל זה העולם הערבי, ובראשם המצוקה הכספית, כל עיתון מצליח בדרכו הייחודית להמשיך ולסקר את המחאות.
כזכור, גל המחמאות באלג'יריה החל בחודש פברואר 2019 כאשר רבבות יצאו להפגין ברחבי המדינה בדרישה להסתלקותו של הנשיא עבד אל-עזיז בוטפליקה. באוקטובר אותה שנה פרצו הפגנות המוניות נגד המשטר בעיראק ובלבנון במחאה על השחיתות והמצב הכלכלי.
העיתונים בעיראק, הסובלים גם כך ממצב כלכלי ירוד והיעדר משאבים, סבלו מצעדים "חסרי תקדים" שנקטו הרשויות נגד חופש העיתונות והביטוי עם פרוץ המחאות במדינה. כבישים בבגדאד נחסמו, רשת האינטרנט נותקה ונאסר על תחנות הלוויין לסקר את ההפגנות. חרף כל זאת השקיעו גופי תקשורת ועיתונאים מאמצים יוצאי דופן לסקר את ההפגנות.
עיתונים כמו "אל-עאלם" המשיכו להתפרסם כרגיל וחברת התקשורת "אל-מדא" הוציאה לאור מוסף יומי מיוחד בשם "אל-אחתג'אג'" ("המחאה") שסיקר את המתרחש. בנוסף לכך הקימה החברה את "ספריית חללי השחרור" שבה קיבלו המבקרים חינם את "אל-מדא", את המוסף המיוחד וכן ספרים שונים. עיתון "א-סבאח אל-ג'דיד" פרסם גם הוא נספח מיוחד ובו תמונות ותגובות מההפגנות, ועיתונאים התאגדו והוציאו לאור את העיתון "טוק-טוק" לכבוד כלי הרכב שהפך להיות סמל המחאה. עיתונים נוספים נוסדו במיוחד לצורך סיקור אירועי המחאה: "25 באוקטובר" ו"האינתיפאדה".
בלבנון זכו ההפגנות לכיסוי תקשורתי רחב, במיוחד בטלוויזיה ובאתרי החדשות באינטרנט, אך היו גם עיתונים שהקדישו למחאה את רוב עמודיהם. היומון המפורסם והוותיק "א-נהאר" פרסם ב-31 באוקטובר נספח מיוחד בשם "נהארכ" ("היום שלך") שבו הובלט תפקידן של הנשים במחאה. בעמוד הראשון צוטטה שורה מההמנון הלאומי הלבנוני בצבעים בולטים ובשינוי קל, כאשר אחרי המשפט "הרינו ומישורינו מצמיחים גברים" נוספה המילה "נשים". העיתון "נידא אל-וטן" הקדיש גיליונות שלמים לסיקור המחאות במשך 15 יום ברצף, וכל אנשיו גויסו למשימה.
עיתונים אחרים בלבנון סיקרו את המחאות בהיקף מצומצם יותר, בין בשל מצוקה כלכלית גוברת או בשל התנגדות פוליטית למחאה. "אל-ליוא", "א-שאק" ו"א-דיאר", למשל, לא פרסמו אף מוסף מיוחד העוסק במחאה. בשבועון "אל-אח'באר", המזוהה עם חיזבאללה, חילוקי דעות פנימיים הובילו להתפטרויות במחאה על הסיקור החסר.
בכל הנוגע לאלג'יריה מתייחסים הכותבים לתקשורת בכלל ולא רק לעיתונות המודפסת. עם פרוץ המחאה ב-22 בפברואר סיקרו אותה אמצעי התקשורת השונים באופן רציף, אולם בהדרגה החל המשטר לסכל את הסיקור. התקשורת עצמה הצטרפה למחאה לאחר שעיתונאים מרשות השידור הממלכתית ארגנו הפגנה במחאה על דיכוי חופש הביטוי תחת בוטפליקה. לאחר שהמפגינים החלו לתבוע גם את התפטרותו של מפקד הצבא, סאלח, הוא החל להתבטא בחריפות נגד המחאה ונגד המפגינים. בעקבות זאת צמצמו אמצעי התקשורת את הסיקור עד שחדלו לחלוטין. על העיתונים ותחנות הלווין הופעלו לחצים כבדים להימנע מסיקור המחאה, ומצבם הכלכלי הקשה לא הותיר ברירה בידם.
שלושת הכותבים מסכמים: הרשויות בעיראק, לבנון ואלג'יריה פועלות לדיכוי חופש הביטוי והמידע, אולם המאבק למען חופש זה הוא נשמת אפה של התקשורת, ובתוכה העיתונות המודפסת, שקיימים בה איים של התנגדות ומחאה למרות מצבה הכלכלי. התקשורת והציבור הרחב כמהים להשמיע את קולם למרות התנגדותם של השלטונות.
מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום>>