שוב, בסוג של מחזוריות מעצבנת, קם לו חבר כנסת ומחליט שהוא רוצה לעשות קופה על חשבון השידור הציבורי. זה בכלל לא חשוב אם המנהיג ביקש או שהרעיון הגיע ממישהו אחר, אבל מסתבר שהמשפט האלמותי של שרת הבריאות - "מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו" - הפך להיות הלפיד לפני המחנה של נבחרי ציבור מסויימים. הייתי נוכח ברוב הדיונים על חוק השידור הציבורי, הצגתי הערות והשגות לסעיפים השונים, חלקן התקבלו. ראיתי את השנאה הגדולה למה שחשבו שהוא שידור "שמאלני" ואיך ניסו לעשות הכל כדי שלא יקום.

אני צופה קבוע של שידורי התאגיד, מאזין קבוע לשידורי הרדיו באפיקים השונים - ונהנה. יש לי אמנם לא מעט ביקורת על אג'נדות אישיות של עיתונאי זה או אחר, שמנצלים את הבמה שניתנת להם לצורך קידומן ולעיתים תוך התעלמות מכללים עיתונאיים בסיסיים כמו קבלת תגובה, או אי שידור ידיעה אם אין לה התייחסות מפורשת של הגורם המדווח, פרקטיקה ידועה בכלל ערוצי החדשות והעיתונות הכתובה המשתמשים בה כדי למנוע לחצים למניעת פרסום.

אבל חייבים לזכור, תאגיד השידור הישראלי אינו רק רשת ב' או מהדורת החדשות שמגישה במקצועיות נפלאה דוריה למפל. תאגיד השידור הוא בית של תוכניות תחקירים ותרבות טובות, פינות דיגיטליות זוכות פרסים, סרטים דוקומנטריים נהדרים, של מיזמים כמו 80 וארבע שגורמים להתרגשות ענקית בקרב הצופים, של תחנות מוסיקה שלא משודרת במקומות אחרים. לשמוע את קלמן וליברמן בבוקר זה נהדר, את חדשות הלילה עם רומי נוימרק, שלא לדבר על סרטי הטבע המעולים, על תוכניות אוכל שאינן מבוססות על תחרות ואסור לשכוח את תוכנית "המרדף", כל אלה עושים רק טוב ואסור בשום פנים ואופן לעשות משהו שיפגע בהם.

האם צודקים המקטרגים באומרם שלתאגיד אין מספיק רייטינג? איך בכלל צריך למדוד היום רייטינג? אולי צודקים אנשי התאגיד שאומרים שהרייטינג צריך לכלול גם את נתוני הצפייה והאזנה בדיגיטל, למשל? רק לאחרונה התפרסמה ידיעה ולפיה ועדת המידרוג תשנה את שיטת המדידה שלה ותכלול גם נתוני צפייה והאזנה באמצעות מכשירים סלולריים, טבלטים ומחשבים ניידים. לראשונה יתחילו למדוד באמת את אחוזי הצפייה. אני משוכנע שדי מהר יגלו שלתאגיד השידור יש הרבה יותר צופות וצופים, מאזינות ומאזינים.

יכול להיות גם שבתאגיד לא מביאים צופים שכבר שנים כבולים לערוצים המסחריים. התאגיד הוא הרי כלי תקשורת שפונה לקהלים הרבה יותר רחבים מאלו אליהם פונים ערוצי הטלוויזיה המסחרית. בנוסף, הוא סובל עדיין מתסמונת השנאה של הישראלים לרשות השידור. זו המשימה העליונה שחייבים להתגבר עליה. לשנות את התדמית. לגרום לציבור הישראלי להבין ששם ב-11 קורים דברים טובים.

במקום לנסות ולפרק את התאגיד, חברי הכנסת היו צריכים להתגייס לעזרתו. לגרום לצופים לנסות וללחוץ 11 בשלט, להוריד את האפליקציה לסלולרי או לצפות ולהאזין לתכנים דרך האתר במחשב הנייד או הנייח. השידור הציבורי קיים. הוא חי ונושם ומכניס צבע נהדר לעולם של דיסאינפורמציה ופייק ניוז. יש בו תקלות. יש לו חוליים והוא בוודאי חייב לתקן ולהשתפר. אבל מבחינתי הוא אלטרנטיבה הרבה יותר מראויה לכל אמצעי תקשורת אחר הפועל כאן. אסור לגעת בו.

ואנקדוטה קטנה. בשל מעשה חמור שעשיתי, נהיגה ללא רשיון תקף, ביליתי חמישה חודשים בבית הסוהר. אחד מהערוצים המרכזיים שהאסירים ואני בתוכם צפינו בהם היה ערוץ 11. יום אחד הוחשך המסך. שבוע שלם שבו לא יכולנו לשמוע את יומן הצהריים, לראות את נבחרת ישראל בכדורסל או כדורגל, להמשיך ולהתמכר לסרטי הטבע הנהדרים ואפילו להסתכל בסדרה הכאילו דוקמנטרית על משטרת ירושלים ולהתרגז מחוסר האמינות שבה. הרמנו קול צעקה. כתבנו וביקשנו להחזיר את הערוץ. הצלחנו.

רן מלמד, לשעבר מנכ"ל עמותת "ידיד" , כיום מנכ"ל "נקודת מפנה" המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית