"המרגל" ("אלי", בגרסה העברית), סדרת הטלוויזיה מבית נטפליקס המגוללת את סיפורו של המרגל אלי כהן, אינה נאמנה לסיפור חייו האמיתי של כהן, לא משקפת את טיב יחסיו עם המוסד, מוטה לטובת ישראל ומציגה את עבודתם של סוכני המוסד באור רומנטי ובאופן כללי מסלפת עובדות היסטוריות באצטלה של יצירה בעלת אופי דוקומנטרי. כך טוען העיתונאי והסופר הלבנוני חאזם אל-אמין, בטור ביקורת שפרסם באתר העצמאי "דרג'" בספטמבר האחרון.

"המרגל", בכיכובו של סשה ברון כהן ובבימויו של גדעון רף, מציגה את כהן כמגויס נלהב למוסד – כה נלהב עד שמפעיליו מתלבטים אם יהיה זה נכון לשלוח אותו למשימתו, שמא התלהבותו היתרה תפגע בסיכויי הצלחתה. אבל המציאות, טוען אל-אמין, היתה שונה ועגומה יותר – נדיה, אלמנתו של כהן, סיפרה בראיונות עימה שכהן חשש בעת מילוי תפקידו ובביקורו האחרון בישראל ביטא ייאוש ולבטים לגבי משימתו ואף אמר למפעיליו שאינו מעוניין להמשיך בה, אך הם אילצו אותו להמשיך בה תחת איומים.

אל-אמין מתרשם שדיון בשאלות קשות לגבי מבצעי המוסד אינו מעניין את נטפליקס, למרות שהמוסד עצמו מעניין אותה מאוד: זו כבר הסדרה השלישית שלה העוסקת במעללי המוסד, הוא כותב, לאחר "המלאך" ו"המוסד: סיפור כיסוי". נטפליקס, יש להעיר, לא הפיקה או יצרה את שתי הסדרות הללו – את הראשונה הפיצה ואת השנייה רכשה להקרנה למנוייה. מכל מקום, אל-אמין סבור כי נטפליקס נשבתה בקסמה של סוכנות הביון הישראלית, ובמקום לנצל את הסדרות לעיסוק בשאלות קשות ומוסריות הנוגעות למבצעי המוסד היא מציגה בהתפעלות את יעילותו הרבה של הארגון ואת יכולותיו המרשימות.

"נראה כי בישראל החדשה, ישראל של נתניהו, אין כבר מקום לבמאית קולנוע כמו סימון ביטון, להיסטוריון כמו בני מוריס או לסופר כמו עמוס עוז, שעל אף השוני בעמדותיהם העלו שאלות קשות בפני ישראל"

אל־אמין סבור כי "המרגל" היא סדרה שטחית מאוד שרבות מהסצנות בה אינן משדרות אותנטיות היסטורית. בסצנה אחת, למשל, כהן מגיע לקו המוצבים הסורי בגבול הישראלי יחד עם קצין שאיתו התיידד. מהנקודה הזאת הוא משקיף על משפחות ישראליות, הורים וילדים, בסביבות הכנרת ועל חקלאים המעבדים את אדמותיהם. זאת בשעה שהוא, בצידו השני של הגבול, מוקף חיילים מרושעים הזוממים לפגוע בהם.

בעיני אל-אמין הסצנה הזאת משקפת עד כמה הסדרה מוטה לצד הישראלי – אלי כהן מצטייר כמי שנשלח מטעם ישראל כדי להגן על חייהם של נשים וילדים מפני החיילים הרוצחים שבצד השני. המוסד שולח את סוכניו אך ורק כדי להגן על היהודים מפני שואה שנייה – אל-אמין מציין כאן סצנה שבה נראה קצין מוסד כשהוא מאזין למדור לחיפוש קרובים ברדיו, בתקווה לשמוע על שתי אחיותיו שעקבותיהן אבדו בזמן השואה. בכך, הוא טוען, המוסד מוצג כארגון הומני כמעט, ולא כסוכנות ביון ששולחת את זרועותיה אל מעבר לגבולות ישראל.

ואולם, כותב אל-אמין, אפשר ללמוד מהסדרה על ישראל של ימינו, על ההקשר הרחב יותר ועל האווירה שבה נוצרת סדרה ישראלית כמו "המרגל" (הסדרה אמנם צרפתית, אך יתכן שאל-אמין מכוון לכך שהיא מבוימת בידי ישראלי ומבוססת על ספר ישראלי, "המרגל שבא מישראל"). הוא מציין סדרה מצרית דומה, "רא'פת אל-הג'אן", שעסקה ברפעת אל-גמאל, הסוכן המצרי הכפול שפעל בישראל, וכותב שהיא נוצרה מתוך הלך רוח של תבוסה והפסד בצד המצרי המבקש להתמודד עם עברו. "המרגל", לעומת זאת, לא נוצרה מתוך תודעה דומה בישראל, אלא בדיוק להיפך.

ההתלהבות של נטפליקס מהמוסד היא עדות למגמת השינוי שעוברת ישראל בשנים האחרונות, סבור אל-אמין. אם בעבר אנשי רוח, היסטוריונים ויוצרים ישראלים איתגרו את השיח במדינתם והציבו סימני שאלה סביב פעולותיה, סביב ההיסטוריה שלה ואפילו סביב עצם קיומה, "נראה כי בישראל החדשה, ישראל של נתניהו, אין כבר מקום לבמאית קולנוע כמו סימון ביטון, להיסטוריון כמו בני מוריס או לסופר כמו עמוס עוז, שעל אף השוני בעמדותיהם העלו שאלות קשות בפני ישראל".

היוצרים הישראלים בימינו, כותב אל-אמין, מעדיפים להלל ולשבח את פועלה של מדינתם דרך סדרות כמו "המרגל" במקום להתמודד עם השאלות הקשות שמזדקרות מעל לפעולותיה ולאתגר את קהל הצופים ואת השיח הציבורי.

*  *  *

מאמר זה מתפרסם במסגרת פרויקט אופק, שיתוף פעולה בין מרכז מנאראת במכון ון ליר בירושלים ובין הפורום לחשיבה אזורית. הפרויקט מנגיש לקהל קוראי העברית תוכן מעובד מאתרי תקשורת, מגזינים, מרכזי מחקר ומידע וכתבי עת אקדמיים בערבית. חלק קטן מהמאמרים מתורגם במלואו ומתפרסם בשיתוף פעולה עם מרכז אעלאם בנצרת. לדף הפרויקט באתר הפורום>>