הגילוי שלפיו שוטרים ועיתונאים ביימו פשעים והפלילו – בעיני הצופים – חפים מפשע, בסדרה תיעודית על משטרת ישראל, מזעזע וחמור מבחינה עיתונאית. אך האם יש לו גם משמעות פלילית עבור המעורבים?

בשבוע שעבר חשף ניר חסון ב"הארץ" כי במסגרת צילומי הסדרה "מחוז ירושלים" שתלו אנשי חברת ההפקה קודה-תקשורת של רם לנדס, ביחד עם שוטרי מחוז ירושלים של משטרת ישראל, נשק משטרתי בביתו של ערבי תושב עיסאוויה והציגו אותו לצופים כמי שעבר על החוק. זהותו אמנם טושטשה, אך לדבריו מכריו ושכניו זיהו את הבית והוא סבל תוצאות קשות בעקבות השידור. בינתיים כבר זוהו מקרים נוספים של פברוק פשע על-ידי העיתונאים ה"תיעודיים" של קודה-תקשורת וה"שוטרים" של משטרת ישראל (שתילת סם בלתי חוקי ושתילת נשק נוספת), והבדיקה נמשכת.

אם כן, העובדות בפרשה עדיין מתבררות, וכך גם שאלת האשמים והאחראים. בעקבות החשיפה החלו לתחקר את האירוע בשלושת הגופים האחראים לפרויקט הטלוויזיוני. משטרת ישראל התנצלה ופתחה בתחקיר משלה. בקודה-תקשורת הודיעו על בדיקות פנימיות שהם מקיימים. תאגיד השידור כאן, מזמין הסדרה ומי ששידר אותה, הודיע על הפסקת עבודה גורפת עם קודה-תקשורת.

מעבר להשלכות המסחריות, האתיות והמקצועיות, האם ישנן גם השלכות פליליות למעשים המקוממים והמיותרים של שוטרי משטרת ישראל ואנשי קודה-תקשורת?

דובר צה"ל, שמפיק עם קודה-תקשורת סדרה "תיעודית" דומה על צה"ל, הודיע על הפסקת העבודה עליה. ייתכן שגופים נוספים ישקלו מחדש את העבודה עם קודה-תקשורת, ואולי בכלל את הפנייה לדרך המפוקפקת הזאת של יחסי-ציבור באמצעות סדרות עלק-תיעודיות. אפשר לנחש גם שבעתיד הקרוב יחלוף העניין התקשורתי בעוול שנעשה לאזרחים שכל פשעם היה שעמדו בדרכה של מכונת יחסי-הציבור שקודה-תקשורת השכירה לגופים ממלכתיים. אולם מעבר להשלכות המסחריות, האתיות והמקצועיות, האם ישנן גם השלכות פליליות למעשים המקוממים והמיותרים של שוטרי משטרת ישראל ואנשי קודה-תקשורת?

עירוב בין בדיון למציאות עומד בבסיסו של ז'אנר ה"ריאליטי", ש"מחוז ירושלים" משתייך לכאורה לאחת מתתי-הז'אנרים שלו, אולם כאן לא מדובר בתחרות בישול או זמר (שגם לגביהן יש לרבים ציפייה לייצוג המציאות כהווייתה), אלא בהצגה המוצהרת כתיעודית ("האירועים שבהם אתם עומדים לצפות התרחשו ותועדו במשך שנה") של שוטרים בתפקיד, מי שהמדינה העניקה להם את הסמכות על אכיפת החוק. והכל בעדות ישירה מפיהם עצמם.

גם הטעיה ושקר בתוכנית ריאליטי בידורית המתיימרת להציג לצופים מצג של תיעוד אותנטי של המציאות עלולה להתברר כעבירה על החוק, אולם מה דינם של הטעיה ושקר כאלה כשמי שמבצעים אותם הם שוטרים, מי שמשתפים עימם פעולה או מניעים אותם הם דוקומנטריסטים, ומי שנושאים בתוצאות הם אזרחים חפים מפשע המוצגים בציבור כעבריינים, על כל המשתמע מכך?

הסערה התקשורתית סביב המקרה טרם שככה, וייתכן שבפרקליטות או במח"ש  כבר נדרשו לכך. מעניין לדמיין, אם אנשי קודה-תקשורת היו מפיקים "דוקו-ריאליטי" על מחוז ירושלים של הפרקליטות, איך היה מצטלם הדיון המשפטי שהיינו נחשפים אליו בפרק של הסדרה שהיה מוקדש למצגי השווא והשימוש לרעה בסמכות של המשטרה וקודה-תקשורת בסדרה "מחוז ירושלים"?

פוסטר הסדרה "מחוז ירושלים" של קודה תקשורת ו"כאן", תאגיד השידור הישראלי

חוק העונשין מפרט כמה עבירות שיכולות להיתפס כרלבנטיות למקרה שלפנינו, אם אנחנו מחליטים לקפוץ ישר לחיקו ולוותר על אקדחי צעצוע דוגמת חוק הגנת הצרכן, שכדורי האכיפה הפלילית שלו – חרף הוראותיו במקרים של הטעיית הצרכן (הצופה) – כמעט ולא נורים לעולם, ודאי שלא במקרים כאלה.

לפי החוק, "העוסק בפרסום ידיעות כוזבות הגורמות לפחד ולבהלה" צפוי לשלוש שנות מאסר. וביתר פירוט: "מי שמפרסם או משעתק אמרה, שמועה או ידיעה העלולות לעורר פחד ובהלה בציבור או להפריע את שלומו, והוא יודע, או יש לו יסוד להניח, שהן כוזבות".

גם שימוש לרעה בכוחה של משרה היא עבירה פלילית. משרת שוטר למשל, המאפשרת לו להיכנס לביתו של אדם ולבצע בו חיפוש כשהוא מלווה בצוות צילום של סדרת היח"צ שלו, תוך פגיעה בפרטיות ובלי ששאל או קיבל את הסכמתו של אותו אדם (כאילו שיש לו ברירה כשדופקים לו שוטרים בדלת).

מעבר לפגיעה בזכות חוקתית לפרטיות וללשון הרע – שתיהן לא רק עבירות אזרחיות אלא גם עבירות פליליות, הגם שאינן זוכות לדיונים רבים במסגרת זו בבתי-המשפט – שתילת נשק על-ידי שוטר בביתו של מי שנערך אצלו חיפוש ופִברוק ראיות למצלמה תוך הצהרות שקריות בעליל, יכולות בהחלט להיחשב כשימוש לרעה בכוח משרה (שדינה שלוש שנות מאסר), ואולי אפילו מרמה והפרת אמונים או קבלת דבר במרמה, שדינן דומה.

מה אחריותו של הגוף המשדר ועד לאן היא משתרעת, וכמה היו אנשיו מעורבים בזמן אמת או טרם השידור במצגי השווא האלה? גם על שאלות אלו ראוי שתימסר תשובה

השוטרים והמשטרה, המקבלים תמורה אישית וארגונית ברורה מהתוצרים שהוקרנו על המסך, עשו זאת תוך רמייה והטעיה ושכחו את חובת האמונים, אולי באותו סדק בקיר שבו הסליקו את הנשק המשטרתי ששתלו. הדברים נעשו תוך מילוי תפקידם, וגרמו ודאי לפגיעה ביחידים – אך גם בציבור ובאמונו במשטרה (אלא אם כן תעלה טענת ההגנה שממילא אין אמון במשטרה, ואז אפשר לחזור הביתה בשלום).

גם עבירות של תחבולה – כלומר קבלת דבר בתחבולה או בניצול מכוון של טעות הזולת שאין בהם מרמה – עלולות לחייב את העובר עליהן בשנתיים מאסר. הסדרה שהביאה לקודה-תקשורת הכנסות מתאגיד השידור, ואף יצרה תועלות לא ממוניות או כספיות עקיפות (תדמיתיות ומוניטיניות) לחברת ההפקה ולמשטרת ישראל, יכולה להיתפס כסוג של תחבולה.

מי שאחראים לדבר בקודה-תקשורת עלולים להיות אחראים גם לעבירות של מרמה והפרת אמונים כלפי התאגיד עצמו (קודה-תקשורת) – שאותו הכשילו במעשיהם. נכון שבחברות פרטיות הבעלים הם גם הנפגעים העיקריים מכשלונו הכלכלי של התאגיד, אך במקרה שקודה-תקשורת תיקלע בגלל המשבר שנחת על ראשה לחדלות פירעון, עלול בעל תפקיד חיצוני שיתמנה לדרוש בשם הנושים את מיצוי הדין גם ממנהלים, בעלי מניות ועובדים שגרמו לתאגיד נזק בלתי הפיך – בין אם מכוח דיני הפירוק ובין אם מכוח הדין הפלילי ממש.

עוד עבירות שניתן לחשוב עליהן בהקשר של "מחוז ירושלים" הן עבירות של קשירת קשר למעשים אחרים. כך קובע חוק העונשין כי קשירת קשר בין אדם לחברו לפגיעה בשמו הטוב של אדם אחר דינה מאסר שנתיים. לקטגוריה הזאת נכנסות גם קשירת הקשר להביא לירידה בערך נכסיו של אדם, לפגיעה במשלח ידו או מקצועו ולהשגת מטרה אסורה או מטרה כשרה באמצעים אסורים.

האם חברת ההפקות קודה-תקשורת הגיעה לסוף דרכה, או שתצליח להשתקם מהמחדל שהתגלה באופן עבודתה, ולמלט את עובדיה, בעיקר אלו שלא קשורים לאירועים האחרונים, מתוצאה כואבת? האם אלו שחטאו יידרשו לתת את הדין רק בבית-המשפט של הציבור, או גם בזה של המדינה? שאלה זו מעניינת ודאי את אנשי קודה-תקשורת ובני משפחותיהם, והיא מעוררת עניין בתעשיית הטלוויזיה, אולם חייבת להיות לה תשובה רחבה יותר.

מה אחריותו של הגוף המשדר ועד לאן היא משתרעת, וכמה היו אנשיו מעורבים בזמן אמת או טרם השידור במצגי השווא האלה? גם על שאלות אלו ראוי שתימסר תשובה מוסמכת ומלאה.

"אשליה לחשוב שתקשורת יכולה לייצג מציאות"; "בטלוויזיה אין שום דבר חוץ מתקשורת רגשית"; "חדשות בטלוויזיה זה ז'אנר רגשי. ואם ככה, מה ההבדל בין חדשות לטלנובלה? זה בידור וזה בידור"; "בני אדם אינם יכולים להבחין לעולם בין אמת ובין שקר". אלו חלק מהפנינים שניפק לנדס בכנס שתיעד כאן באתר "העין השביעית" אורן פרסיקו לפני כמעט עשור.

האופן הכמעט אקראי שבו נחשפו מעשים מקוממים כל-כך בחברת ההפקה של לנדס הוא הזדמנות שאסור להחמיץ כדי לנקות את הריקבון שהמיט ה"ריאליטי" על תיעוד המציאות. הפללה של אנשים חפים מפשע בידי שוטרים – מי שאמורים לאכוף את החוק; ובידי יוצרים תיעודיים או גופים משדרים – מי שאמורים לחשוף את האמת – היא מקרה קיצון שמאחוריו עולם שלם של ערבוב בין מציאות וריאליטי, עיתונות ובדיון, חדשות ובידור, ותפיסת עולם אתית ומקצועית שטוב לה שתיעלם מהעולם.