אתם מוזמנים להעיף מבט על עמודי השער של הטבלואידים הבוקר: בכולם יש ייצוג בולט לזעקת בני העדה האתיופית על הרג סלמון טקה על-ידי קצין משטרה בחיפה. "ידיעות אחרונות" מקצה את העמוד כולו לתמונת ההרוג ולמאמר של דני אדינו אבבה שכותרתו "אנחנו שווים פחות". "מעריב" מכריז בכותרת גדולה: "הפצע נפתח מחדש". "ישראל היום" מודיע: "המחאה מתרחבת – עדה שלמה מדממת". הטון הבוקע מכל הדיווחים מאמץ את גרסת העדה: ההרג הוא המחשה ליחסה הגזעני של המשטרה ליוצאי אתיופיה. המשטרה פועלת מתוך דעה קדומה נגד בני העדה באשר הם.

ועכשיו אתם מוזמנים להתבונן בשערי הטבלואידים מ-18 ביוני: כולם מדווחים בהבלטה רבה על כתב האישום שהוגש נגד מחמוד קטוסה על אונס התלמידה היהודייה בת ה-7 שיוחס לו ביישוב החרדי שמעבר לקו הירוק. "ידיעות אחרונות" קבע: "בלי רחמים – פלסטיני בן 46 מואשם באונס תלמידה בת 7". "מעריב" תימצת באותיות ענק: "הזוועה והזעם". "ישראל היום" סיפר בכותרתו הראשית: "ואז הילדה ראתה את הנאשם בביה"ס ואמרה: הוא עשה לי את זה". שלושת העיתונים הפנימו ללא סייג את גרסת המשטרה (והפרקליטות הצבאית) וחקקו אותה בתודעת קוראיהם: קטוסה אשם.

הטבלואידים, בשני המקרים, לא היו יוצאי דופן. לפני שבועיים, התקשורת ברובה הגדול קיבלה כפי שהיא את קביעת הרשויות שההאשמה נגד קטוסה מבוססת, ולא פקפקה, בתחילה, במהימנות ממצאי החקירה ובצדקת החלטת התביעה הצבאית להעמידו לדין. משדרי האקטואליה בטלוויזיה וברדיו, הרשתות החברתיות, רוב הפוליטיקאים ואתרי החדשות הימניים ליבו את הזעם והמשטמה נגד הנאשם ונגד הציבור הפלסטיני בכללו. זו היתה היסחפות חסרת גבולות שמקורותיה גזענות צרופה, כפי שהאתר הזה הצביע עליה בזמן אמת.

לכאורה, יש מקום לשביעות רצון מהתפכחותה של התקשורת: לפני שבועיים קנתה חתול בשק כשהפיצה ללא הסתייגות את גרסתן של הרשויות, ואילו היום היא מתנהלת כמי שהפיקה את הלקח הדרוש. אלא שהסיקור בשני המקרים משקף אותה תסמונת

רק בהדרגה, כתוצאה מסקרנותם העיתונאית הבריאה והגינותם של יוסי אלי מחדשות 13 וג'וש בריינר מ"הארץ", השתנה סגנון הדיווח, הוטלו ספקות חמורים ביושרתם ובמיומנותם המקצועית של חוקרי המשטרה והפרקליטות – שהובילו לביטול כתב האישום. גם היום, בסיקור הרג סלמון טקה, פועלת התקשורת (ברובה) כמו מקהלה: היא מפקפקת מלכתחילה בגרסת השוטר ותוקפת מהרגע הראשון את התנהלות המשטרה. נקודת המוצא של הסיקור היא העוול שנעשה לעדה האתיופית.

כצפוי, המערכת הפוליטית מדברת באותה שפה, כשהיא והתקשורת מזינות זו את זו. לכאורה, יש מקום לשביעות רצון מהתפכחותה של התקשורת: לפני שבועיים קנתה חתול בשק כשהפיצה ללא הסתייגות את גרסתן של הרשויות, ואילו היום היא מתנהלת כמי שהפיקה את הלקח הדרוש. אלא שהסיקור בשני המקרים משקף את אותה תסמונת: תקשורת נמהרת שסיקורה המיידי את ההתרחשות מושפע באופן גורף מגרסה אחת, בלי להפעיל את בלמי הספקנות הנחוצים. הגורם העיקרי להתנהלות הזו הוא הדעה הקדומה שבה מחזיקים העיתונאים המסקרים ומערכותיהם.

מעמדם של הפלסטינים באשר הם נמצא בתחתית מדרג המגזרים המרכיבים את החברה הישראלית (וסביבתה הקרובה, החיה בשטחים). העדה האתיופית, לעומת זאת, נמצאת כמה דרגות מעליהם בסולם הגזענות המקומי. מסיבה זו נידון דיווח המתייג מלכתחילה פלסטיני כנבל להיקלט ללא עוררין בתודעה הישראלית, בעוד שלסיקור המייצג גרסה של אזרח יוצא אתיופיה מול גרסה של שוטר יש סיכוי (מסוים) לחדור לתודעה הציבורית.

עד לא מכבר, גם לקורבן אתיופי של התעמרות המשטרה לא היה סיכוי להתמודד בהצלחה עם שטיפת המוח השלטונית, כפי שהעידה למשל אפרת ירדאי, שהיתה דוברת אגודת יהודי אתיופיה. אבל אירועי היממה האחרונה מלמדים, כנראה, שמשהו בתחום זה השתנה לטובה.

זו נחמת עניים: הגזענות מתפשטת, והיא קובעת יותר ויותר את טיבו של הדיון הציבורי ואת סגנונו של הסיקור התקשורתי. המחיר העיקרי של ההיסחפות הזו הוא אובדן יכולתה של החברה הישראלית להבין כאשורן את ההתרחשויות ולגבש עליהן דעה עניינית.