משה נוסבאום, כתב הפלילים של ערוץ 12, הפליא לעשות אמש (17.6) בדיווחו על אונס הילדה בחבל בנימין: הוא היה בהיר והחלטי, וסיפק לצופים תמונת מצב ברורה וחד-משמעית: גבר פלסטיני כפה על ילדה בת שבע ללוות אותו לבית נטוש ביישוב מגוריה, שם הפשיט אותה, אנס אותה, לא שעה לתחנוניה, כשבחזיון המבעית צופים שניים או שלושה גברים פלסטינים נוספים שאף עזרו לו בביצוע זממו.

נוסבאום לא הטיל שום ספק בגרסה ששידר, שהסתמכה על כתב אישום שהוגש לבית-הדין הצבאי ביהודה, ומסיבה זו, כנראה, לא מצא לנכון להביא את תגובת הנאשם או בני משפחתו. הוא הסתפק באזכור קצרצר – "הנאשם מכחיש את המיוחס לו" – והקדיש חלק לא מבוטל מדיווחו לשאלה האם הפשע הנורא שתיאר נעשה ממניעים לאומניים.

עמיתיו של נוסבאום בערוץ 13 ובכאן 11 היו הוגנים יותר: הם טרחו להגיע לכפר מגוריו של הנאשם, ריאיינו את בני משפחתו, נתנו לצופים הזדמנות להתוודע לתדהמה של קרוביו על המעשה המבעית המיוחס לו, ואף נתנו ביטוי לטענתם שהנאשם הוא קורבן לעלילה זדונית. המסר העולה מרוב עיתוני הבוקר מהדהד את הטון שהשליט נוסבאום: ילדה רכה באחד מהיישובים היהודיים בשטחים נפלה קורבן ליצריו השפלים של גבר פלסטיני. המשטרה מחפשת את שותפיו למעשה, שלמעורבותם מיוחס מניע לאומני.

אתרי החדשות המזוהים עם הימין מאוחדים במיצוב המקרה כביטוי נוסף לשנאה התהומית של כלל הפלסטינים כלפי כלל היהודים, וכהמחשה לאכזריותם. הרשת הימנית מאוחדת בקריאה למצות את הדין עם הנאשם וסייעניו, ולייבש את ביצת ההסתה והמשטמה הפלסטינית שעל קרקעיתה צומחים הלכי הרוח המובילים לביצוע פשעים כה נוראים. האווירה המתלהמת הזו מזינה וניזונה מתגובות הפוליטיקאים הישראלים, שהתחרו זה בזה ביממה האחרונה בתיוג האונס המיוחס לפלסטיני יחיד כתופעה אופיינית לכלל הפלסטינים החיים בשטחים.

לי אין מידע כלשהו על המקרה, אבל יש לי זיכרון – על מקרה שהיה במאי 2016, שבו הואשמו שני פלסטינים משכם באונס צעירה יהודייה לוקה בנפשה, חקירה שכבר בראשיתה הניעה את ראש הממשלה נתניהו לפרסם פוסט חריף ומסית שבו האשים את התקשורת בהתעלמות מהמעשה המזעזע. גם המקרה ההוא היה מלווה בדיון אם המניע לפשע היה לאומני, אך הפשע התברר כעורבא פרח לאחר שהמתלוננת חזרה בה מהאשמותיה.

כאשר נוסבאום ודומיו מסקרים את פרשיית אונס הילדה, מוטב להם לזכור שהם מדווחים בתקופה נפיצה, לחברה שסף הגירוי שלה נמוך, שחשופה למניפולציות פוליטיות ותקשורתיות מכל עבר, ושיכולתה לסמוך על הגרסאות הנמסרות לה אבדה כמעט לחלוטין

וזכורה לי גם התקרית באום אל-חיראן בינואר 2017, שבה תויג יעקב אבו-אלקיעאן כמי שביצע פיגוע דריסה שהביא למותו של השוטר ארז לוי – קביעה שבדיעבד עורערה קשות בעקבות ממצאים פורנזיים ותיעוד חזותי.

מה שאני מבקש לומר הוא שעל התקשורת להתייחס באופן מפוכח ואחראי לגרסאות שמפיצות רשויות המדינה, ולא לאמץ אותן בקנאות כתורה מסיני. במקרה הנדון, ככל שניתן להסיק מהדיווחים של כלי התקשורת, בוצע אונס בילדה רכה. היא הסתירה זאת, וכך גם משפחתה. כמה שבועות לאחר התקיפה דיווחו עליה ההורים לבית-הספר, וכשמישהי מצוות ההוראה תיחקרה את הילדה הצביעה זו על השרת (הפלסטיני) העובד במוסד. המשטרה נכנסה לתמונה, חקרה אותו, ערכה לו פעמיים בדיקת פוליגרף (שבאחת יצא דובר אמת ובשנייה לא), ביצעה חקירות נוספות כהבנתה והגיעה למסקנה שיש להגיש נגדו כתב אישום על אונס בנסיבות מחמירות.

אין לי, כמובן, יכולת וכלים לבחון את מידת המיומנות המקצועית של החקירה המשטרתית, ואני לוקח בחשבון שייתכן ובסופו של הליך מיצוי הדין יתברר שההאשמות נגד השרת מחמוד קטוסה מוצדקות. אני מבקש רק להצביע על הסביבה והאווירה שבהן המקרה הזה מתרחש ויוצא לאור: בתקופה של התלהטות רגשות חריפה שמקורותיה שסע אידיאולוגי בין ימין לשמאל, בין חרדים לחילוניים, בין ישראלים לפלסטינים; בעידן שבו השיח הגזעני מקבל לגיטימציה מלאה הן במרחב הפוליטי והן בזירה התקשורתית; במצב שבו הדעות הקדומות והתיוגים המקובעים מתפרצים ללא עכבות ומתכווננים אל עבר מטרות מסומנות מראש שההתרחשויות מזמנות.

כאשר נוסבאום ודומיו מסקרים את פרשיית אונס הילדה, מוטב להם לזכור שהם מדווחים בתקופה נפיצה, לחברה שסף הגירוי שלה נמוך, שחשופה למניפולציות פוליטיות ותקשורתיות מכל עבר, ושיכולתה לסמוך על הגרסאות הנמסרות לה אבדה כמעט לחלוטין. עליהם לזכור גם כי הם עצמם קורבנות של הנסיבות הללו, ולכן כושרם למלא את תפקידם כמתווכי מציאות נפגם קשות. לא מן הנמנע אפוא שסיפור האונס שסופר לנו ביממה האחרונה עלול להתברר כעלילה, או מכל מקום כתיאור מצב שיש בו פרצות לא מבוטלות.

*  *  *

מאי 2016: ראש הממשלה בנימין נתניהו בשני פוסטים - האחד בו הוא קורא "לגינוי מקיר לקיר" בשל אונס שבוצע בידי ערבים והשני בו הוא מצר על הפרסום. האונס לא בוצע והמתלוננת הודתה בהאשמת שווא