כדי להבין את פשר האשמת השווא שהוטחה במחמוד קטוסה על אונס הקטינה מחבל בנימין כדאי להאזין שוב לדברים שאמרה בגלי-צה"ל ניצב משנה (בדימוס) ד"ר סוזי בן-ברוך, לשעבר קצינת ילדים ונוער ארצית של המשטרה. בדיוק לפני שבוע, בתוכנית הערב של אילאיל שחר ויעקב ברדוגו, קבעה בן-ברוך בפסקנות: "זה תיק מושלם. היכרות מוקדמת של הקורבן עם האנס וזיהוי ספונטני שלו הם ראיות בדוקות להגשת גליון אישום. וזה מה שיש במקרה הזה".

ברדוגו ביקש למסמר את האבחנה המלומדת, ושאל שוב ושוב את בן-ברוך בנוגע לסיבות שמובילות אותה למסקנה הזאת. בן-ברוך השיבה בהחלטיות: "אם לפרקליטות היה ספק ביכולתה להוכיח את ההאשמה, היא לא היתה מגישה כתב אישום".

גלי-צה"ל לא היתה ערוץ התקשורת היחיד שבו הפיצה ד"ר בן-ברוך את תובנתה. באותו ערב היא רואיינה בכלי תקשורת נוספים, ובימים שלאחר מכן מילאה חוות דעתה המוסמכת את המרחב התקשורתי. הרושם שהותירה היה חד-משמעי: קטוסה הוא האנס, לפרקליטות ולמשטרה יש תשתית ראיות מוצקה להעמיד אותו לדין.

הבוקר, כששורות אלו נכתבות, זמן קצר לאחר שהמשטרה והפרקליטות הצבאית חזרו בהן מההאשמה החמורה שייחסו לקטוסה, מדברות מסקנותיה של בן-ברוך בעד עצמן. זו אירוניה לא קטנה, אבל אולי אופיינית וסמלית, שמי שהיתה הסמכות המקצועית העליונה במשטרת ישראל לבחינת מקרים של פגיעה מינית בקטינים נכשלה כישלון כה מחפיר.

הטון השולט ביחסו של הציבור היהודי לפלסטינים הוא כיחסו של הממסד הלבן לשחורים בארצות-הברית. שם לא מצליחים להיפטר מהקללה הזו גם שנים לאחר שהכירו בקיומה והתגייסו לעקור אותה, ופה מתכחשים לעצם נוכחותה

התנהלותן של המשטרה ושל הפרקליטות הצבאית בתיק האונס בבנימין אינה מעידה רק על שלומיאליות מקצועית שאין לה כפרה; היא בעיקר משקפת הלך רוח גזעני שמרעיל את החברה הישראלית כולה – ובתוכה, אוי לחרפה, את המערכות הממונות על אכיפת החוק. הרשות השלטונית שתפקידה להגן על הציבור מפני עוולות, ליישם את עקרונות הצדק, לא להטות משפט ולא לעוות את הדין, נגועה עד צוואר בזיהום שמפניו עליה לחסן את מוסדות המדינה.

האונס שיוחס לקטוסה בוצע ביישוב חרדי גדול מעבר לקו הירוק שמנהל אורח חיים מסתגר המקיים זיקה מוגבלת בלבד לרשויות המדינה, ובהן המשטרה. ביישוב כזה לרב יש מעמד גבוה פי כמה מאשר למפקד המשטרה המקומי.

כצפוי, מעשה האונס הנורא שעליו התלוננה הילדה נסגר בתחילה בתוך המשפחה, לאחר מכן בתוך בית-הספר שבו למדה, ורק באיחור זלג החוצה והגיע לידיעתה של המערכת הממלכתית שהקימה המדינה כדי לטפל במצבים כאלה. תחנת המשטרה נמצאת בתוך היישוב, מושפעת מהלך רוחו ומתאימה את עצמה לציפיות תושביו, וכך גם בית-הספר והנהלתו. הם חלק מהקהילה ומאורח חייה.

הנסיבות האלה, המתקיימות גם ביישובים מגזריים אחרים בארץ, יצרו מלכתחילה פוטנציאל לכשל בטיפול בתלונה. מה גם שהיישוב שבו מדובר נמצא מעבר לקו הירוק ומושפע מהאווירה העוינת שאופפת את יחסי המתנחלים ושכניהם הפלסטינים, מההסתה ההדדית, מהפיגועים ומתגובות "תג מחיר", וממצב היסוד הנפיץ של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המלובה ללא הפסקה על-ידי הנהגות שני העמים. הדעות הקדומות, החרדות והשנאה המצטברת, שמעצבות את יחסם של יהודים ופלסטינים אלה לאלה, באות לידי ביטוי במגעיהם היומיומיים, וביתר שאת באירועי פשע קיצוניים.

הרקע הזה נשקף באופן שבו התגלגלה פרשת האונס, אך הוא לא נלקח בחשבון מספיק, ובעיתוי הנכון, על-ידי גורמי החקירה, ולא על-ידי התקשורת, הניזונה מפיהם.

הפרקליט הראשון שצץ בכלי התקשורת עם היוודע דבר הגשת כתב האישום היה עו"ד חיים בלייכר מעמותת "חננו", שהתראיין אצל אילה חסון ברדיו 103FM. למי ששכח, "חננו" הוא ארגון בעל אוריינטציה כהניסטית שבאתר הבית שלו מוזכרים יגאל עמיר ואחיו, כמו גם עמי פופר ורוצחי הנער מוחמד אבו-חדיר, כמי שהארגון יצא להגנתם והעניק להם סיוע משפטי. בפרשה הזאת, עורך-הדין ייצג את הילדה ומשפחתה.

אילה חסון ו-103FM העניקו פתחון פה לעמדה גזענית גורפת המכתימה את כלל הפלסטינים כמי שאורבים לילדות יהודיות קטנות

חסון שאלה את בלייכר האם הוא חושב שהאונס בוצע על רקע לאומני, ועורך-הדין השיב לה כך: "כששמעתי על המקרה חשבתי שמדובר בעוד מקרה פדופיליה. ברגע שהבנתי שנכללו גם אנשים מבוגרים נוספים שבהו במתרחש והשפילו את הילדה הבנתי שמדובר במקרה שאני לא מכיר לו תקדים. לא מדובר באשה בוגרת כשכולם מבצעים את המעשה, אלא בשנאה נטו. אם הם אינם סובלים מפדופיליה, הסיבה היחידה שהם יכולים לשתף פעולה עם אותו אנס היא בגלל שמדובר ביהודייה שמותר לעשות לה הכל. אני לא מכיר איזה בן אנוש יכול לעמוד מול כזה מקרה מבלי לעצור אותו".

חסון שאלה את עורך-הדין האם הוא ומשפחת הילדה מצפים שייעצרו חשודים נוספים. "אנחנו מצפים שיעצרו את השותפים, שמבחינתנו הם פצצה מתקתקת", השיב בלייכר. "אנשים שמסוגלים לעמוד בכזה מקום ולשתף פעולה עם כזה דבר הם אנשים שאי-אפשר לסמוך עליהם. הם מסתובבים בינינו ונותנים שירות. מאופי המקרה די ברור שזה לא המקרה היחיד. היתה כאן התנהלות שיטתית ומקצועית".

כדאי להתעכב לרגע על הראיון הזה. לא פרקליטו של הנאשם מוזמן לראיון (באותה שעה טרם מונה לו פרקליט, או ששמו לא היה ידוע), אלא פרקליטה של משפחת הקורבן. מדוע המשפחה נזקקת לפרקליט? לא ברור. אבל אילה חסון קפצה על המציאה, והעניקה פתחון פה לעמדה גזענית גורפת המכתימה את כלל הפלסטינים כמי שאורבים לילדות יהודיות קטנות.

חסון נתנה את הטון לכלי תקשורת אחרים (היא דבקה בגרסתה, המתייגת לשלילה את קטוסה, גם אמש בדיווחה בערוץ 13): לאורך כל היום יצרו רוב כלי התקשורת את הרושם שקטוסה הוא אנס אכזרי. רק במהדורות הערב של חדשות 13 וכאן 11 החלו לצוף שאלות על תקפותן של הראיות שבידי המשטרה ועל מידת המקצועיות של החוקרים והתובעים.

על האופן הגזעני הגורף שבו התייחסו לאשמת האונס פוליטיקאים (מראש הממשלה ודרומה), הרשת הימנית ורוב התקשורת המודפסת מיותר להרחיב את הדיבור. זה היה חיזיון מבהיל של היסחפות אחר דעה קדומה התופסת את הפלסטינים באשר הם כשטן האורב לכל ישראלי באשר הוא. היום, בבוקר שלמחרת, נקראים כל הגזענים האלה לתת את הדעת לחומר הרעיל שזורם בעורקיהם, מכתיב את מהלכיהם ומנסח את עמדותיהם.

הטון השולט ביחסו של הציבור היהודי לפלסטינים, ובעיקר ביחסם של מנהיגיו – ולדאבון הלב גם של עובדי השירות הציבורי – הוא כיחסו של הממסד הלבן לשחורים בארצות-הברית. שם לא מצליחים להיפטר מהקללה הזו גם שנים לאחר שהכירו בקיומה והתגייסו לעקור אותה, ופה מתכחשים לעצם נוכחותה.

לפני שבוע המליץ אתר "העין השביעית" לתקשורת לקחת בחשבון שייתכן וגרסת המשטרה על האונס אינה משקפת את המציאות. היום ההמלצה היא לעשות חשבון נפש ביושר ולא להרפות מהשאלה המתבקשת: מי הוא אפוא האנס.