כל אימת שאנשי רוח או עיתונאים מעזים להביע בפומבי את חששם מסימנים של פשיזם בישראל מיד קמה זעקה ממחנה הימין. אתם מגזימים, טוענים במחנה הימין, אין שחר לטענה הזו. אבל היו ימים שבהם דווקא מחנה הימין היה זה שהאשים את השלטון – שהיה אז בידי תנועת הפועלים – בסימני פשיזם. אז, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, התמקדו האשמות אלה בממשלתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון.
אחד המתריעים הבולטים על סכנת הפשיזם בישראל באותן שנים היה ח"כ יוחנן בדר, מבכירי תנועת החרות ודוקטור למשפטים מהאוניברסיטה היגלונית בקראקוב שבפולין, מן המוסדות האקדמיים הוותיקים והאיכותיים באירופה. במאמר שפרסם בדר ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ב-16 במאי 1952 ביומון "חרות", שהוא היה גם אחד מעורכיו, פירט את "הסימנים המובהקים המעידים כי קבוצה מסוימת הודבקה בחיידקים של פשיזם".
הסימן הראשון: הזלזול והבוז לערכי הליברליזם, לזכויות האדם והאזרח, לזכויות המיעוט הפוליטי, לצורך לשינוי הרכב הממשלה לעתים קרובות.
הסימן החמישי לפשיזם על-פי יוחנן בדר: נטיית השלטון לזהות את המדינה ואת הממשלה עם המפלגה השלטת הלכה למעשה, ולראות בהתקפה על המפלגה השלטת התקפה נגד הממשלה. כל מי שמבטא יחס שלילי – עלול להיות מוצג כבוגד במדינה
הסימן השני: הדגשת חשיבות "שלטון הרוב" יחד עם הדוקטרינה האומרת כי הכל מותר לרוב, וכל מה שהוא מחליט – ראוי. אין צורך בכבלים של חוקה, של חוק ושל בתי-המשפט. כל זמן שהממשלה נהנית מתמיכת הרוב בפרלמנט, אין גבול לסמכויותיה. היא רשאית לעשות הכל – כולל התעללות בצדק ודריסת זכויות המיעוט והפרט.
הסימן השלישי: ריכוז סמכויות מכל הסוגים בידי הממשלה, ובמקביל מלחמה בכל סמכות אחרת – נגד הפרלמנט, נגד בתי-המשפט ונגד העיתונות החופשית, נגד הרשויות המקומיות, נגד זכות ההמונים להתאסף, להפגין ולומר את דברם במישרין.
הסימן הרביעי: הטרור מלמעלה – רדיפת מתנגדי השלטון יום-יום, שיעבוד ההמונים הכלכלי, זכויות יתר לביורוקרטיה הגבוהה על חשבון הפקידות הנמוכה. השלטון נהנה ממותרות השלטון – ואילו מנת חלקם של ההמונים היא עוני וצנע.
הסימן החמישי: נטיית השלטון לזהות את המדינה ואת הממשלה עם המפלגה השלטת הלכה למעשה, ולראות בהתקפה על המפלגה השלטת התקפה נגד הממשלה. כל מי שמבטא יחס שלילי – עלול להיות מוצג כבוגד במדינה.
"בצל הפאשיזם המשתלט", מאמרו של ד"ר יוחנן בדר ב"חרות", מאי 1952 (לחצו לפתיחה)
המסר הזה חזר גם במאמר נוסף ברוח זו שפרסם בדר ערב חגיגות העשור למדינה, בתשי"ח: "הסכנה שיש לעמוד נגדה היא נטיית המשטר להפוך את המעמד החגיגי ואת ימי השמחה של העם כולו למערכת תעמולה מפלגתית או קואליציונית... רבה הסכנה כי הגורמים הללו (המארגנים את החגיגות הממלכתיות; ר"מ) ישתדלו לסלף את האופי של חג לאומי ולהפוך אותו למערכת של התיימרות והתנשאות של אנשי המשטר".
והסימן השישי מצוי בספר החוקים, שבו אף פעם אין מציינים כי "האזרח זכאי", "כל אדם רשאי", "לשר אסור" או "אין בסמכות פקיד" – אלא תוקפם הוא "השר זכאי", "הפקיד מוסמך", "לפי שיקול דעתו של הפקיד" ו"לא יהיה ערעור נגד החלטה" וכו'.
אפיון ששת הסימנים היה כמובן הקדמה לביקורת נוקבת של ד"ר בדר על שלטונו של בן-גוריון באותם ימים. "המשטר הלוחם על עצם קיומו הולך ונהפך למשטר פשיסטי ומטיל אופי של מדינת משטרה, של שיטה פשיסטית קלסית על מדינת ישראל", קבע בדר.
הטיעון הזה התבסס בין היתר על זיהוי האמצעים שבאמצעותם ביקש בן-גוריון, לדברי ד"ר בדר, "לחסל סמכויות כל גורם אחר במדינה, כדי לשים קץ להפרדת הרשויות, לרשות מחוקקת, שופטת ומבצעת, על-ידי ריכוז השלטון כולו בידי הממשלה עצמה". ובעניין זה הדגיש בדר: "שלטון כולו" בידי הממשלה הרי הוא תרגום עברי ל"שלטון טוטליטרי" – משמע פשיסטי.
"כל שלטון פשיסטי משתמש בעיתונות כמכשיר לתעמולת השקר שלו. אך הוא עוין לעיתונות המסרבת ללכת בתלם. לשבור עיתוני אופוזיציה, להפחיד את יתר העיתונים – זו דרכו"
בדר הצביע על שורה של צעדים בנוגעים לפגיעה במעמד הרשות השופטת, בהם אי-העלאת שכר השופטים וכן העברה של סמכויות הכרעה בנושאים מסוימים, כדוגמת חוק בתים משותפים, מידי שופטים – לפקידים. לדבריו, ממשלתו של בן-גוריון גם הורידה מסדר יומה של הכנסת את הצעת חוק השופטים, שביקשה להעניק מידת עצמאות ומעמד לשופטים, שכן "משטר פשיסטי אינו רוצה בעליונות המשפט".
כך גם באשר לעיתונות: "כל שלטון פשיסטי משתמש בעיתונות כמכשיר לתעמולת השקר שלו. אך הוא עוין לעיתונות המסרבת ללכת בתלם. לשבור עיתוני אופוזיציה, להפחיד את יתר העיתונים – זו דרכו".
בימים שבהם כתב בדר את מאמרו, לא כל הסימנים שנתן אכן היו קיימים בישראל. בן-גוריון אכן התעקש לוותר על חוקה, בין היתר כדי שלא לצמצם את סמכויות הממשלה. אבל בפועל אנשים יכלו לצאת לרחובות להפגין. למשל, נגד הסכם השילומים עם גרמניה המערבית, באותה הפגנת אלפים בינואר 1952 שבסיומה גם היו מי שיידו אבנים על בניין הכנסת. עיתוני המפלגות השונות, וגם העיתונים הפרטיים "הארץ", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות", פרסמו מאמרים שחבטו שוב ושוב בממשלה, במדיניותה ובעומד בראשה.
בית-המשפט העליון בשבתו כבג"ץ קיבל פסיקות עצמאיות וחשובות, בראשן בג"ץ "קול העם" מ-1953. פסיקה זו, של השופט שמעון אגרנט, הזכירה לממשלת ישראל כי הקביעה במגילת העצמאות כי המדינה "תהא מושתתת על יסודות החירות" מחייבת לשמור על ערכי יסוד דמוקרטיים דוגמת חירות הביטוי וחופש העיתונות. כך הנחית מהלומה על בן-גוריון, שניסה באותן שנים בדרכים שונות לסגור את "קול העם", שהיה יומון המפלגה הקומוניסטית.
היום, 67 שנים לאחר פרסום המאמר ב"חרות", הוא מעניק נקודת מבט מעניינת לבחינת הרטוריקה והמעשה של בכירי מפלגת השלטון הנוכחית.
המאמר התפרסם לראשונה בבלוג "הערות שוליים להיסטוריה"