"לפי הדין בישראל מאוד מאוד קל להגיש תביעת לשון הרע", אמרה ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר בראיון בתוכנית "קלמן וסג"ל" בכאן 11. "צריך להגיד – 'מישהו פרסם עלי משהו שפגע בכבודי'. זה פחות או יותר הכל. ללא הוכחת נזק. מאותו רגע הנטל עובר לכתפי הנתבע, והוא צריך להוכיח שפעל בתום לב, שזו היתה אמת וכיוצא בזה. זה הופך לנוחה מאוד את היכולת להשתמש בכלי של תביעות לשון הרע ככלי קנטרני".
ד"ר שוורץ-אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה, התייחסה בדבריה למחקר בנושא תביעות השתקה שלפיו חלה בשנים האחרונות נסיקה במספרן של תביעות דיבה המוגשות בישראל, ובתוכן גם תביעות המזוהות כתביעות השתקה. המחקר של המכון לדמוקרטיה, שנכתב על-ידי שוורץ-אלטשולר ועו"ד רחל ארידור-הרשקוביץ, טרם התפרסם, אך נתונים הנכללים בו, שנאספו ונותחו על-ידי גיא זומר ואנדי וורמס, התפרסמו באתר "העין השביעית".
"תביעות לשון הרע הן כלי לגיטימי", אמרה ד"ר שוורץ-אלטשולר, "הזכות לשם טוב ולכבוד לא פחות חשובה מהזכות לחופש הביטוי. אבל בתביעות השתקה משתמשים בכלי הלגיטימי הזה ככלי אסטרטגי, כדי להעביר אל השיח המשפטי משהו שנכון שיתנהל בתחום הציבורי".
"איך קובעים מהי תביעת השתקה ומהי תביעת לשון הרע לגיטימית?", שאל המגיש קלמן ליבסקינד את ד"ר שוורץ-אלטשולר, אחרי שציין כי התמודד במהלך הקריירה שלו עם 11 תביעות דיבה. "דבר ראשון: כשיש חוסר פרופורציה כלכלי או פוליטי בין התובע לנתבע", השיבה, "הדרך הכי קלה לקבוע את זה היא סכום התביעה. דבר שני, כשהטענה היא לא על שקר. זאת אומרת, לא אומרים לך שלא דייקת בעובדות או שיקרת, אלא מתייחסים לדעה שהבעת. התובעים יודעים שמדובר בהבעת דעה והם יודעים שתשתמש בהגנה הזו, אבל מה אכפת להם, המשפט ארוך, ואפשר לאיים, וזה יוצר נטל רגשי".
"בדרך כלל שאנחנו מדברים על תביעות השתקה אנחנו מדברים על תובעים עשירים", הוסיף ליבסקינד, "חברות גדולות למשל. כשהן מגישות את אותן תביעות השתקה, אז הן יבואו ויגידו – דווקא מכיוון שאנחנו עשירים, הפגיעה בנו היא פגיעה קשה מאוד, ולכן התביעה שנגיש היא לא על 50 אלף שקל אלא על 50 מיליון שקל".
"ראשית", השיבה ד"ר שוורץ-אלטשולר, "למה אנחנו מגינים בכלל על שם טוב של חברה? זאת לא זכות אדם לשם טוב כמו שדיברנו עליה במקורות היהודיים. האיזון בין תביעות לשון הרע מוצדקות לבין תביעות השתקה הוא מאוד דק, ועדיין אני חוזרת לחוסר הפרופורציה בין התובע לנתבע, כי הרבה פעמים לא מדובר בחברה שבאמת נפגעה ב-50 מיליון שקל, אלא בניסיון להשתיק.
"איפה אנחנו רואים תביעות כאלה בסכומים מאוד גדולים? למשל ראשי רשויות שתובעים מקומונים. חלק מאוד גדול מתביעות ההשתקה הן שם. זה לא אורן חזן מול עמית סגל, זה מקומונים שאין להם כסף. אנחנו רואים הרבה פעילי סביבה שנתבעים על-ידי גופים גדולים, אחרי שהביעו ביקורת שתאגיד מסוים לא פעל כדין. אנחנו רואים אנשי עסקים שהם תובעים סדרתיים".
ד"ר שוורץ-אלטשולר התייחסה גם לממצאי המחקר: "יש אינפלציה אדירה בתביעות דיבה במדינת ישראל. אנחנו בדקנו נתונים מ-2010 עד סוף 2017, התביעות האלה הכפילו את עצמן. ככה ראינו מהנתונים של גיא זומר. יש עוד תביעות שהן כנראה תביעות לשון הרע אבל לא נמצאות במערכת כי לא סיווגו אותן כך.
"ויש עוד גוף שלם של השתקות שאנחנו לא יודעים עליהן, ואלה המכתבים. עורכי-דין היום מתמחים בלכתוב מכתבים כך שיפחידו אנשים. אנשים כותבים ביקורת בפייסבוק ואז חוטפים מכתבים. אז כדאי לומר – דבר ראשון, תנשמו לפני שאתם כותבים משהו בפייסבוק, כי גם לחברות יש זכות לשם טוב. ודבר שני – לאו דווקא לשים לב למכתבים האלה, רובם באמת עורבא פרח".
לדברי ד"ר שוורץ-אלטשולר, המחקר העלה גם כי "כמות התביעות בסכומים מאוד גדולים, תביעות של מעל חצי מיליון שקל, עולה מאוד בין 2010 ל-2017. ועוד דבר – תביעות נגד עיתונאים הן בסכומים כפולים מהסכום בתביעות אחרות".
לסיום, אחרי שליבסקינד העיר כי לדעתו עצם האפשרות לתבוע דיבה היא חשובה ("אנחנו העיתונאים צריכים לדעת שמתנופפת מעל ראשנו חרב מתהפכת, אחרת לא יהיו לנו גבולות"), הוסיפה ד"ר שוורץ-אלטשולר: "אחת ההצעות במחקר היא להקים קרן שתסייע לעיתונאים במקרה של תביעות מהסוג הזה, כדי לעודד עיתונות חוקרת. כי פובליציסטים יש לנו היום בשפע, אבל הקרן הזו תוקם כדי שמישהו יעשה תחקיר אמיתי ולא יפחד שייתבע אחר-כך דיבה". כדאי, הוסיפה, שקרן כזו תוקם לזכרו של העיתונאי והשר המנוח אורי אורבך, שהיה לדבריה הראשון ליזום יוזמה מעין זו.
הראיון שודר בכאן 11 ב-3.6. הציטוטים ממנו נערכו לשם נוחות הקריאה. ניתן לצפות בראיון המלא בסרטון המצורף