"אני מתעסק בגוונים שבין השחור ללבן, והם כל כך רבים", כך אומר העיתונאי ערן זינגר, ראש הדסק הערבי במערכת החדשות של תאגיד השידור הישראלי, בשיחה עם "העין השביעית". "בכל פעם שאני עושה כתבה של 'קול-איסראיל', אני לומד משהו חדש על החברה הערבית ביום הצילום, ובחדר העריכה לומד דברים נוספים. זו חברה מאוד דינמית".
עוד בתקופת רשות השידור הגיש זינגר את "מרחאבית", תוכנית רדיו שבועית המתמקדת בנעשה בחברה הערבית בישראל. אחרי פירוק הרשות, הקמת התאגיד והאיחוד בין מערכת החדשות של הרדיו לטלוויזיה, הצעד הטבעי הבא היה לתרגם את "מרחאבית" לשפה טלוויזיונית.
בשנה האחרונה עושה זינגר את צעדיו הראשונים בטלוויזיה, ומביא לשם את הסקרנות שמאפיינת את "מרחאבית". ניסיון ראשון היה בסדרת כתבות בשם "אלערבי אלג'דיד" שזינגר הכין למהדורת החדשות המרכזית של כאן 11 במחצית השנייה של 2018. מאז תחילת השנה משולב במהדורה מדור קבוע בשם "'קול-איסראיל", המוקדש בכל פעם לפן אחר של החברה הערבית בישראל.
בשיחה עמו מספר זינגר על הביקוש הגבוה בציבור לסיקור של החברה הערבית, משני עברי המתרס, ועל המאפיינים הייחודיים של החברה הזו שמצדיקים את הטיפול הממוקד בה
המדור של זינגר אחראי במידה רבה לכך שמהדורת כאן 11 מובילה כמעט מדי שבוע בפער ניכר על פני שתי המהדורות המרכזיות של הערוצים המסחריים, בכל הקשור לייצוג של החברה הערבית. כך לפי "מדד הייצוג", פרויקט של "העין השביעית" בשיתוף ובמימון עמותת סיכוי, ויחד עם חברת יפעת מחקרי מדיה.
ממצאי המדד, המתפרסם ב"עין השביעית" זה השנה הרביעית, ממחישים פעם אחר פעם את הפער האדיר בין חלקה של החברה הערבית באוכלוסיה לבין הייצוג הדל שלה בתקשורת. בשיחה עמו מספר זינגר על הביקוש הגבוה בציבור לסיקור של החברה הערבית, משני עברי המתרס, ועל המאפיינים הייחודיים של החברה הזו שמצדיקים את הטיפול הממוקד בה.
את הקרדיט לקיומו של המדור השבועי "קול-איסראיל" נותן זינגר למנכ"ל חטיבת החדשות בתאגיד והעורך הראשי ברוך שי. את הקרדיט לשם המדור חולק זינגר עם עורך המהדורה המכרזית עילי לוין. "המילה 'קול' היא בעברית ו'איסראיל' בערבית, ולא במקרה", אומר זינגר. "השם מרמז על מורכבות המצב של הערבים בארץ. הם דוברים גם עברית וגם ערבית, הם גם ישראלים אבל לא תמיד מרגישים כך".
הרעיון של "קול-איסראיל", מספר זינגר, הוא להביא לידי ביטוי בכל שבוע תופעות ומגמות בחברה הערבית בישראל שלא זוכות לסיקור שוטף. עד היום שודרו בין היתר כתבות שעסקו בעישון, שחייה, יחס לכלבים, יחס לשואה וגזענות בתוך החברה הערבית.
סליחה על השאלה, אבל למה צריך בכלל מדור קבוע על החברה הערבית?
"זה מעניין את כולם, זה מעניין גם יהודים וגם ערבים. ב'מרחאבית' ראינו שהתוכנית קולעת לשני קהלים, קהל יהודי בין אם ימני או שמאלני, שרוצה לדעת יותר ולא מקבל מספיק, וקהל ערבי שמתחנן לקבל ביטוי לא כפי שהוא מקבל היום. אנחנו מנסים להראות את המורכבות המאוד מיוחדת של החברה הערבית בארץ תוך עיסוק בנושאים שלא מקבלים סיקור ושלא יודעים עליהם מספיק לא רק בחברה היהודית אלא גם בחברה הערבית.
"למשל אחרי הכתבה שעשיתי על הגזענות בחברה הערבית קיבלתי תגובות מערבים מהגליל שלא ידעו עד כמה הסיפור הזה נפוץ. כשעשיתי כתבה על השחייה, כתבה שנועדה לטפל בנושא הכאוב של טביעות, למדתי שהורים ערבים שולחים את הילדים שלהם לשחות לא רק כדי שלא יטבעו אלא גם כדי שילמדו עברית ושיהיו להם כישורי חיים טובים יותר וגם כדי שיתרחקו מאלימות. וזה סיפור. עישון, למשל, זה נושא שהוא כלל ישראלי, אבל מתברר שיש מאפיינים מאוד ספציפיים לחברה הערבית והעישון. היחס של הדת, איך זה יכול להיות שיש אחוז הולך וגדל של רופאים ומשכילים וגם הם מעשנים? אלה תופעות שלא זוכות בכלל לסיקור".
לדברי זינגר, שינוי שחל בשנים האחרונות בחברה הערבית בישראל הוא שמקל על פתיחת הצוהר אל הנעשה בקרביה. "החברה הערבית יותר ויותר מוכנה לשתף עם החברה היהודית את מה שעובר עליה", הוא אומר. "פעם היתה כביסה מלוכלכת שהערבים לא היו מוכנים להוציא החוצה, היום זה אחרת. לדעתי זה חלק מתהליך התבגרות של חברה.
"למשל, עשינו כתבה על האלימות בכפר מנדא. כשבאתי להכין את הכתבה הזו אמרתי שלא יהיו פוליטיקאים ולא אנשי משטרה, אני רוצה לדבר עם האנשים עצמם. מנהל בית-הספר בכפר מנדא כינס את התלמידים שלו, תלמידי י'-יב', והם שיתפו אותי בדברים שלא האמנתי שישתפו אותי. סיפרו לי על גזענות בין חמולות, על הלחץ החברתי שמופעל עליהם לצאת החוצה ולהשתתף בקרבות הרחוב ובירי הזיקוקים, על כך שמילה של אבא היא כבר לא מה שהיתה. דברים שידעתי שקיימים, אבל פתאום אנשים אומרים לי אותם מול המצלמה. לא אכחיש שיש קשיים ויש עדיין סוגי כביסה שלא מכבסים, אבל אני לא אפרט אותם כי אני רוצה עדיין לטפל בהם".
איך אתה מודד את ההצלחה של המדור?
"מספר הצפיות ביוטיוב ובפייסבוק הוא אדיר. ויש המון תגובות, אני גם מקבל על זה אישית תגובות בטוויטר. מעבר לזה אני יודע שבודקים גם את הרייטינג בשידור וגם שם זה זוכה להתעניינות גדולה. אני הייתי בטוח בהתחלה שיהיו לנו רק כמה פרקים, לדעתי גם המנהלים שלי חשבו כך, אבל אנחנו רואים שיש ביקוש, ויש מלא אייטמים שעוד אפשר לעשות.
"אני חושב שהכתבה הכי חזקה היתה על הגזענות כלפי שחורים. היא שודרה בערב של חצי הגמר הראשון של האיריווזיון, כך שהיה רייטינג מאוד גבוה וגם תגובות לא צפויות. המון יוצאי אתיופיה הגיבו. כתבה כזו לכאורה מציבה מראה אל מול החברה הערבית, אבל המראה לא יכולה לשלוט בכיוון שלה, וכשאתה עושה כתבה על יחס לשחורים זה כבר עובר את הקו שבין היהודים לערבים. זה מדבר לכולם".
על אף התרומה הנכבדה של זינגר לשיעור הדוברים הערבים במהדורה המרכזית של כאן 11, ולמרות שהוא מודע לתת-הסיקור של החברה הערבית ולהקשר השלילי שבו היא מוצגת כשכבר מתייחסים אליה בתקשורת המרכזית, הוא מדגיש כי הכתבות שלו אינן נעשות רק כדי שיראו יותר ערבים על המסך.
"ההתייחסות שלי לחברה הערבית בישראל, וזה על קצה המזלג, היא שאני מסתכל על הטריטוריה בין הים לירדן ואני רואה שלחברה הערבית בישראל יש תחושה של חוסר שייכות לחברה היהודית, אבל זה לא בהכרח מחבר אותה טוטאלית לחברה הפלסטינית. זו חברה עם מאפיינים משלה ועם מוזיקה משלה וטונים משלה. אבל אני חושב שהסדרה הזו מראה שהמחלוקות שיש בחברה הערבית, הדילמות שיש, המחלות שהיא סובלת מהן, הן בסופו של דבר מחלות מאוד ישראליות".