שואה שלנו

כל הכותרות הראשיות של ארבעת העיתונים המרכזיים מוקדשות היום לנושא שהעסיק אותם גם אתמול: ביקור נתניהו בוושינגטון. במוקד הביקור: אפשרות של התקפה ישראלית על מתקני הגרעין באיראן. הממשל האמריקאי מתנגד להתקפה ומעדיף להמשיך לפעול במישור של דיפלומטיה וסנקציות כלכליות. נתניהו דוחק באמריקאים להסלים את פעולותיהם, או להכריז כי יתקיפו את איראן, או לתת גיבוי לתקיפה ישראלית, או כל הדברים יחד, או אף אחד מהם; למרות הסיקור הרב, תוכן השיחות נותר, מן הסתם, עלום.

ובכל זאת, גם תחת מסך הערפל של אותו סיקור רב, עמדתו הנצית של נתניהו ברורה וברור גם כי אובמה אינו שותף לה. אופיים המדויק של חילוקי הדעות וכמובן פרטים אופרטיביים הנוגעים להם אינם ידועים לעיתונאים או שאלו אינם כותבים עליהם, וממילא הדבר מקל על כל עיתון להציג את מאורעות הביקור באופן המתאים לאידיאולוגיה שלו או לאינטרסים של פטרוניו.

"המשוואה של נתניהו: עדיף טילים על תל-אביב על פני פצצה איראנית", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "הנשיא אובמה הכריז: 'אלה המתופפים בתופי המלחמה נגד איראן צריכים להסביר את המחיר והיתרונות של פעולה שכזו". היחס הזה בין דמויות המנהיגים נשמר גם בהמשך הסיקור ב"הארץ": זה המתופף בתופי מלחמה וזה המנסה להכניס בו מעט שיקול דעת, לפחות בכל הנוגע לסוגיה האיראנית שבמרכז סדר היום.

שני התצלומים המצורפים לכותרות השער אינם משאירים מקום לספק: הביקור עומד בסימן עימות חריף בין אובמה לנתניהו. לכל אחד מהם מוקדש תצלום נפרד שבו הוא נראה מפנה מבט ביקורתי אל נקודה בצדו ומנופף לעברה באצבעו. הנחת התצלומים, שצולמו בהזדמנויות שונות, זה לצד זה יוצרת קולאז' של חילוקי דעות קשים. נקודת המבט של מאמר המערכת ברורה למדי: ב"הארץ" מציצים מעבר לכתפו של המנהיג האמריקאי, לא הישראלי. ישראל אינה ריבונית "להחליט איך ומתי להשתמש בנשק אמריקאי שקיבלה ולסבך בפעולתה את החשובה שבידידותיה", מציע המאמר, הקובע כי ביקור נתניהו הוכתר ככישלון משום שלא השתנה בעקבותיו דבר ביחס לטיפול בגרעין האיראני וכן נגרם בו נזק ליחסינו עם ארה"ב.

הסיקור בעמ' 4 מוקדש לנאום של נתניהו אתמול, שבו הציג מכתבים ששלחו יהודי ארה"ב לממשל בתקופת מלחמת העולם השנייה בבקשה להפציץ את קווי הרכבת לאושוויץ. בקשה שלא נענתה. "בנאומו בוועידת איפא"ק אתמול בלילה התקרב ראש הממשלה בנימין נתניהו יותר מאי-פעם לנקודת האל-חזור בדרך למלחמה עם איראן", כותב אלוף בן, עורך העיתון. "לדיבורי השואה יש משמעות אחת: הם מחייבים את ישראל לצאת למלחמה".

ב"ישראל היום" התמונה הפוכה, כמובן. במוקד הסיקור לא יחסי המדינות והמנהיגים, אלא נאום השואה של נתניהו. "אדונים לגורלנו" היא הכותרת הראשית עטוית המרכאות של העיתון, "זהו המסר העיקרי של רה"מ לממשל ולעולם עם תום ביקורו בוושינגטון", מבהירה כותרת המשנה. המשכה: "עמידרור: 'נחזור לארץ, נעכל את עמדת ארה"ב – ונכריע'. בצל האיומים: טהרן הסכימה לשוב למו"מ, והנשיא האמריקאי הזהיר: 'נשלם מחיר כבד על תקיפה מוקדמת'". לצד המסר המרכזי, של אי-תלותה של ישראל במעצמה החזקה בעולם, מגיש "ישראל היום" כותרת נוספת ובה המסר המשלים, גם היא עטוית מרכאות: "2012 לא תהיה 1944".

כותרת הגג מציעה כי הממשל האמריקאי נכנע, בעצם, גם הוא ללהט הרטורי של נתניהו: "אובמה נוטה לספק לישראל פצצות נגד בונקרים ומטוסי תדלוק". התצלום המרכזי בכפולה הפותחת הוא אותו תצלום המופיע ב"הארץ", של נתניהו אוחז במסמכים הישנים ומבטו חמור סבר גם ביחס לנהוג אצלו. הכפולה כולה מוקדשת לתמליל הנאום ("הדרמטי"), נוסף לטור צד המוכתר בכותרת "הנאום נקטע 46 פעמים במחיאות כפיים". כותרת הגג מעניינת עוד יותר: "במגרשו הביתי" לשונה, במה שנראה כמטפורה לבלבול שאוחז היום בעיתונים ביחס לאופיים של נקודות הזיהוי והייחוס שלהם עצמם, כמו גם בנוגע ליחסי הכוחות שבין גיבורי סיקורם. בנוגע לנושא האחרון, כותרתו הראשית של "מעריב" קובעת שיא חדש כשהיא מוסרת: "נתניהו הסכים להעניק לאובמה חלון זמן מוגבל".

הכותרת הראשית וכותרות המשנה והגג של "ידיעות אחרונות": "אובמה, יום אחרי הפסגה עם נתניהו: 'תקיפה ישראלית באיראן תפגע גם בארה"ב'. נשיא ארה"ב גייס את כל כוח השכנוע נגד תקיפה. אבל שר ההגנה פנטה הרגיע את איפא"ק: אם כל האופציות ייכשלו, נפעל צבאית'". כל העיתונים מקדישים מקום בשער לתצלום של הנשיא שמעון פרס עם מייסד פייסבוק מארק צוקרברג. השניים נפגשו בקליפורניה, וצוקרברג פתח לפרס דף ברשת החברתית. "פרס הצטרף לפייסבוק – וקורא לכם להיות חברים שלו", נכתב בכותרת על שער "ישראל היום".

לא יודעים על מה הם מדברים

עיתוני הכלכלה מדווחים על תוכניתו של שר התחבורה ישראל כץ להפריט את רכבת ישראל ולחלקה לשלוש חברות, אחת שתעסוק בנדל"ן, אחת בתחזוקה ואחרת בהסעה.

"איסור על העסקה של ילדים, הגבלה של שעות העבודה, ביטוח לפועלים והקמתם של איגודים מקצועיים, מכל זה נהנה המערב בזכותו של קארל מרקס. ספרו 'הקפיטל' זוכה עתה לעניין מחודש", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער מוסף "ספרים" של "הארץ", המציג ביקורת של שלמה אבינרי על תרגום חדש של הספר. "במידה לא קטנה בזכותו של מרקס נחסם הגל המהפכני במערב אירופה", טוען אבינרי בציטוט שעורכי המוסף בוחרים להדגיש. "לפועלים היה פתאום מה להפסיד זולת כבליהם: את הביטוח הרפואי שלהם, את רשת ההגנה שסיפקו האיגודים המקצועיים, אפילו את זכות הבחירה".

"יחימוביץ' לא יודעת על מה היא מדברת", כותב אורי רדלר בכפולה הפותחת של מוסף "עסקים" של "מעריב", בטור המוקדש לשבחי הפרטת הרכבת. הטור אינו יוצא דופן: שניים משלושת המאמרים במדור הדעות של המוסף מוקדשים להתקפה על העבודה המאורגנת. "עסקים" היה תמיד הקיצוני מבין עיתוני הכלכלה הישראליים, הנוטים ממילא לימין, ותחת הבעלים דנקנר התגברה נטייה זו אף יותר. בכל אופן, רדלר מצטט את ח"כ שלי יחימוביץ' – "הפרטת הרכבות בבריטניה היתה לסמל מהדהד לכישלון ההפרטות בעולם" – וקובע מנגד כי "הפרטת הרכבות בבריטניה, על כל פגמיה, הובילה דווקא לשיפור בבטיחות, לירידה במספר התאונות, לשיפור באיכות הנסיעה, לגידול ניכר בהיקף המסילה ולזינוק במספר הנוסעים ברכבת".

בינתיים, מצדה השני של אותה כפולת עמודים באותו מוסף, כותב דוד ליפקין תחת הכותרת "הכישלון הגדול של תאצ'ר": "הפרטת הרכבות בבריטניה היתה אחד הכשלונות הגדולים של ממשלת מרגרט תאצ'ר בתחום ההפרטה [...] אף שחלפו מאז כ-20 שנה, הבריטים עדיין סובלים מליקויים בשירותי הרכבות, מאיחורים בתנועת הרכבות, ממחירי נסיעה גבוהים ומבעיות תחזוקה [...] אפילו הסובסידיה של ממשלת בריטניה לשירותי הרכבות לא קטנה", מוסיף ליפקין. ובכן, פלורליזם זה דבר יפה מאוד, במיוחד בעיתון. עד שזה מגיע לעובדות.

ועוד על העובדות: על פני עמ' 10 של "כלכליסט" מתפרסמת כתבה של יואב בורנשטיין תחת הכותרת "המודל להפרטת רכבת ישראל כבר כשל בתחתית של לונדון". לפי בורנשטיין, המהלך "נגמר בכישלון צורם ועלה למשלם המסים הבריטי מאות מיליוני ליש"ט". ולתשומת לב החבר רדלר: "בבריטניה נוצר מצב אירוני כיוון שהרכבת הופרטה מתוך כוונה להקטין את הכוח של הוועדים, אבל בלי כוונה הם רק חיזקו אותם על-ידי פיצול הרכבת", אומר לבורנשטיין כריסטיאן וולמר, שכתב ספר על הנושא.

"בישראל אנו עדיין חיים תחת הרושם שהפרטה היא בהכרח טובה, ללא ערעור, אבל המציאות מורכבת הרבה יותר", אומרת ד"ר גלית בלנקשטיין-כהן, מומחית למדיניות תחבורה, למיקי פלד, בבוקסה המתפרסמת בשולי הכתבה. "הרכבת הקלה [בירושלים] מאששת את הטענה שהמגזר הפרטי לא בהכרח מהיר וטוב יותר", היא מוסיפה, ואומרת עוד: "ללא ספק בכל הנוגע למצבה הנוכחי של הרכבת, משהו חייב להשתנות. הרכבת לא מצליחה לעמוד במשימות שמציבים בפניה. אחרי שנים רבות של ייבוש תקציבי פתאום שופכים על התשתיות מיליארדי שקלים, ולחברה אין כלים להתמודד עם כל המטלות הללו. המצב משול לציפייה מבעל מכולת לעבור לנהל קניון. נכון, ההתנהלות של העובדים ומשרד התחבורה מעט ברוטלית, אבל היא נובעת ממצוקה אמיתית ומתחושה כי כך אי-אפשר להמשיך".

"איך מתמודדים עם ועד אגרסיבי", שואל בורנשטיין את וולמר. "ההנהלה צריכה לעמוד מולם", הוא עונה. "אם מנסים לפתור את זה על-ידי הפרטה, זו התחמקות מאחריות. צריך הנהלה טובה שתגיד, 'אנחנו המנהלים של העסק הזה. מה שקורה פה לא טוב, בואו נשנה את זה'. לא להקים גופים מסובכים פרטיים למחצה שמובילים לבעיות".

ויש מי שמנסה להוכיח כי במגזר הציבורי יודעים לעשות כל מה שעושים במגזר הפרטי. "תדהמה במערכת הביטחון בישראל", נכתב מעל לכותרת הראשית של "דה-מרקר": "תעש לא תוכל למכור נשק בהודו במשך עשור". "החברה הבטחונית הממשלתית הוכנסה לרשימה השחורה של ממשלת הודו, בעקבות חקירה שהעלתה כי לכאורה הועבר שוחד כדי לזכות במכרזי נשק", נכתב בכותרת המשנה. "האשמות בשוחד לכאורה כלפי תעש – חברה בטחונית ממשלתית – כמוהן כמעט כהאשמת הממשלה במתן שוחד", טוענת אורה קורן בטור פרשנות המודפס בחלקו על השער. "מכאן קצרה הדרך ליצירת בעיות בהודו גם לרפא"ל ולתעשייה האווירית. בכך נוצר חשש לפגיעה בעסקות פוטנציאליות במיליארדי דולרים ובברית אסטרטגית של ממש".

בכל מקרה, הבטיחות מעל לכל. "העובדים לא אשמים בתאונות", נכתב בכותרת על שער "ממון". "חוקר התאונות של הרכבת: 'בומברדיה אשמה בשלוש תאונות קשות'. בומברדיה: 'מדובר באישומי סרק'", נכתב בכותרת המשנה (עופר פטרסבורג). ובחזרה לכפולה הפותחת של "עסקים": "בומברדיה תתמודד על השותפות בחברת האחזקות של רכבת ישראל, שעל הקמתה הכריז שלשום שר התשתיות והתחבורה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה המרכזית בעמוד (יעל דראל). "מנכ"ל בומברדיה ישראל: 'הידע שלנו יכול להכניס לרכבת מיליוני שקלים'". כי גם כסף זה דבר חשוב.

לתשומת לב המנהלים

הכותרות הראשיות של שניים מעיתוני הכלכלה מכוונות היום לקהל מצומצם למדי. "סערה בפסגות: זהבית כהן רוצה להדיח את המנכ"ל, היו"ר שפירא מגבה אותו", נכתב בכותרת הראשית של "גלובס". "השוק הפנסיוני סוער. מאז נחשף אמש ב'גלובס' שקרן אייפקס מחפשת מחליף לרונן טוב בתפקיד מנכ"ל בית-ההשקעות הגדול בשוק, זה הנושא שמעסיק ומסעיר את המנהלים הבכירים בתחום", כותב רון שטיין.

"קלטנו והפנמנו את המסרים של המחאה", נכתב בכותרת הראשית של "כלכליסט", ציטוט של המנכ"ל החדש של שופרסל. המנכ"ל, יצחק אברכהן, "מצביע על שינוי כיוון ניהולי" ומצהיר כי "אנחנו עושים את הצעדים הנדרשים כדי לענות על מה שעולה מהחברה הישראלית". ציטוטים אחרים של מנהלים כובשים את כל עמוד השער. עילת הכיבוש: קידום כנס "כלכליסט" שבו נאמרו הדברים. הציטוטים על השער ועל שער מוסף שוק ההון מלמדים על תפיסת העולם לפי מנהלי החברות הגדולות במשק: הרגולציה אשמה בכך שהם עצמם מפקיעים מחירים ומזהמים את הסביבה, המדינה עושקת את החברות המסחריות ואחראית לנפילות בבורסה.

בניגוד לפעמים קודמות ולנהוג בעיתוני הכלכלה, השכילו העורכים ב"כלכליסט" לא לקפח את הקוראים שאינם מנהלים של חברות מסחריות, ועל אף שהקדישו לדוברים בכנס לא פחות מ-17 עמודים, אלו נדחקו לחלק מיוחד, ואילו העיתון עצמו המשיך בשגרה העיתונאית. זו עומדת בניגוד מהדהד לתלונות של בכירי המנהלים במשק. "החברה הפסידה? רווחיה ירדו? לא חשוב, קבל בונוס", נכתב בכותרת הכפולה הפותחת. "לא חשוב איך נראים הרווחים של רשת גולף, המנכ"לית מקבלת את אותו הבונוס", נכתב בכותרת המשנה. "יו"ר יצרנית הקרטונים קרגל מעלה לעצמו את השכר אף שהחברה עברה להפסד. בקרדן נדל"ן היו"ר נהנה מבונוס שמן למרות ההפסד שרשמה החברה" (ניר צליק).

הכפולה הבאה מוקדשת לכתבה תחת הכותרת "חוסר ההיגיון הבסיסי של שכר המנהלים" (אורי פסובסקי): "מאמר פוקח עיניים של דיקאן המשנה בבית-הספר למינהל עסקים בהארוורד קורא לשמוט את הקרקע תחת הרעיון שמניע את הקפיטליזם ב-30 השנה האחרונות", נכתב בכותרת המשנה. "פרופ' מיהיר דסאי מציע לדירקטוריונים לקחת את המושכות לידיים ולסגת משיטת תמרוץ המנהלים לפי ביצועי המניה".

הכותרת הראשית של "ממון", המוסף הכלכלי של "ידיעות אחרונות", מוקדשת לאי-השוויון בישראל. "כמה הרווחנו השנה?", היא שואלת, וכותרת המשנה מודיעה: "כך נראו פערי השכר בישראל 2011" (גד ליאור). מעל לכותרות מתנוססים תצלומים של אדם חבוש קסדה מטפס על עמוד חשמל ושל ברנש בווסט צהוב ומכשיר קשר. "21,913 שקל בחודש. שכר ממוצע לעובד חברת חשמל", נכתב מתחת לתצלום הראשון, ו"4,181 שקל בחודש. שכר ממוצע לעובד אבטחה", נכתב מתחת לשני. "מקבלים הכי מעט", נכתב בכותרת הכתבה בכפולה הפותחת, "עובדי ענף הרווחה".

עצה ממומחה

"משבר החוב באירופה הפיל את הבורסה באחד-העם", לשון כותרת מוסף נתוני הבורסה של "דה-מרקר". אני מציין זאת לא כדי לחזור ולהצביע על ההמצאה העיתונאית של קביעת קשרי סיבה ומסובב בין אירועים חדשותיים לתנודות בבורסה, אלא כדי לחזור ולהזכיר את הסקירה הנרחבת והמהללת שהתפרסמה לאחרונה בבלומברג, מכלי התקשורת הכלכליים הנחשבים בעולם, על הבורסה בתל-אביב. סקירה, שכפי שכתב כאן עומר שרביט, התפרסמה סמוך לקמפיין פרסומי גדול של הבורסה בבלומברג.

תל-אביב מציגה "את פתיחת השנה הטובה ביותר שלה מאז 1997", נכתב בבלומברג תוך הרעפת מחמאות אינסופיות, ובמציאות: "תל-אביב 25 ירד ב-1.5% ונמצא ברמה הנמוכה ב-0.8% מרמתו בתחילת השנה"; "המסחר בבורסה של תל-אביב נחתם אתמול, כמו שלשום, במגמה שלילית"; "חלק מהמדדים מחקו את העליות שרשמו בינואר"; "כל זאת על רקע עליות נאות בבורסות המערב" ועוד ועוד. "שוק ההון הישראלי סובל מדיפרסיה", מצטט "דה-מרקר" ברוקר ישראלי, "המשקיעים הזרים נוטשים את שוק המניות המקומי". כנראה שהם לא קוראים בבלומברג.

רגע על ייעול

"כחלק מתהליך הייעול הוחלט על שדרוג מוקדי 100. לשם כך הועברו למוקדים שוטרים שמכירים היטב את המערכת" (כותרת במדור המשטרה של אבי אשכנזי ב"מעריב").

ענייני תקשורת

"מנשה סמירה: 'חשש חמור למכירת אייטמים בתוכניות טלוויזיה", מודיעה כותרת על שער "מעריב". בוקר טוב מנשה. הנה כמה תזכורות (מדגם בלבד): "ערוצים 1, 2 ו-10 מציגים: פינות כלכליות למכירה"; "לפזר את העננים"; "בוקר טוב בובליל"; "מבחן השיניים"; "שנה מאסר"; "התנ"ך של ערוץ 2"; "לא שמנו לב"; "די לפיראטיות"; "צריכים להתפרנס, לא חייבים להתבזות"; "מצפצפים בקשת"; "מקום ידידותי"; "צבועים"; "מדוע לא יבוא פורים פעמיים בשבוע". כפי שתיווכח, רובן מציגות את אוזלת ידה של הרשות השנייה, שאתה נמנה עם ראשיה זה שנים רבות, בטיפול בפרסום הסמוי שבתחומי אחריותה.

אחד הדיירים בתחתית החבית של העיתונות הישראלית הוא מגזין "BIGTIME" של "מעריב", שגליונו מחולק היום. המלה "ביג" מופיעה בשמו של העיתון, וגם בסלוגן העלוב משהו המכסה חצי ממודעת הקידום ב"מעריב" עצמו ("THE BIG MONEY") ובסלוגן נוסף המופיע במודעה: "לאנשים שחיים בגדול". לצד הסלוגן "10 שאלות בוערות" שהמוסף עונה עליהן. שאלה מס' 3: "מדוע החליט השף אביב מנשה להשתמש בשוקולד במנה ראשונה ולא בקינוח?". אכן, חיים בגדול.

"במסגרת יישום הרפורמה תיאלץ רשות השידור לפטר כ-30 בכירים, ובהם מנהלים אישיים וטאלנטים", מדווחת מיה מנע ב"מעריב". הכוונה, כנראה, לאנשי מינהלה המועסקים בחוזים אישיים.

נועה לימונה מראיינת בקצרה בפתח המוסף "ספרים" של "הארץ" את ד"ר ענת פלג לרגל צאת ספרה "דלתיים פתוחות", העוסק במשפט ועיתונות. בשאלה על ההבדלים בסיקור המשפט ב"הארץ" ו"ידיעות אחרונות" אומרת פלג: "למרות איסור הסוב-יודיצה שהיה בתוקף פעם, ולמרות שהעיתונות ככלל היתה הרבה יותר צייתנית עד מלחמת יום הכיפורים, תמיד אפשר היה להבחין בסיקור מגמתי של המשפט. כבר במשפטים הראשונים שנערכו כאן בשנות ה-60 רואים התייצבות של 'ידיעות אחרונות' לצד הנאשם, משום שזאת עיתונות שחיפשה את האישי והסנסציוני, ואילו לעיתון 'הארץ' היו קשרים טובים עם מערכת החוק". מה השתנה מאז בסיקור המשפט? שואלת עוד לימונה. "הכתבים היום פחות נוכחים בבית-המשפט", היא נענית.

"אפשר שלא הגיוני לצפות כי חומר נפץ פוליטי, בטחוני, אישי ותקשורתי שכזה יישמר בחיסיון. אפשר שזה ממש לא אנושי לדרוש את זה. אפשר שמדינה דמוקרטית, עם עיתונות כמה שיותר חופשית, לא יכולה להרשות לעצמה סוג כזה של סודיות, שאין בה סכנה בטחונית לחיי אדם וגם לא לכבודו (אפשר גם שכעיתונאים אנחנו, בשורות הללו, כורתים את הגזע שעליו אנחנו עומדים...), אבל חוק זה חוק. חוק זה לא משהו שכאשר בא למישהו לרצות לאכוף אותו הוא עושה את זה, וכשנוח לו, או מתאים לצרכיו, הוא לא עושה את זה", כותבת סטלה קורין-ליבר ב"גלובס" על הפרסומים בסוגיית טיוטת דו"ח מבקר המדינה על פרשת הרפז, המפירים את האיסור בחוק על פרסום מוקדם של דו"חות המבקר. עוזי בנזימן התייחס לפן אחר של העניין באתר זה.

"קריאה בכתבי תביעה היא כמו עיון ביומנו האישי של אדם. תמיד יש בהם נפש המבקשת להתגלות. מסיבה זאת – ולא רק – קריאה בציטוטים מכתב התביעה שהגישה ב-4 במרץ שרה נתניהו נגד עובדת משק הבית שלה לשעבר, ליליאן פרץ, שתבעה ממנה פיצויים בעבר, היא, בפשטות, מסמרת שיער", כותבת טל ניב במאמר מעניין במדור הדעות של "הארץ".