אורן פרסיקו פירסם כאן אתמול קריקטורה. הוא הביא תמלול של שני דיווחים סותרים, בערוץ 10 ובערוץ 2, מתוך טיוטת דו"ח מבקר המדינה בעניין פרשת הרפז. שני הדיווחים הסתמכו על אותה פסקה בדו"ח של מיכה לינדנשטראוס, המצטטת (לכאורה) שיחה שהתנהלה בין הרמטכ"ל גבי אשכנזי לראש הלשכה שלו ארז וינר.
השיחה בין השניים נסבה (לכאורה) על מידע שהגיע ללשכת הרמטכ"ל ולפיו נמצא קשר בין שר הביטחון אהוד ברק ו/או עוזרו יוני קורן לקרן החדשה לישראל. לפי ערוץ 10, משמעות הדו-שיח שניהלו הרמטכ"ל ועוזרו היתה הוראה של אשכנזי לווינר שלא לעסוק בפריט המידע הזה; לפי ערוץ 2, הנחיית הרמטכ"ל היתה הפוכה – להפיץ לכלי התקשורת את הבשורה על זיקתו של שר הביטחון לקרן החדשה לישראל. פרסיקו יצר קריקטורה מההתנהלות העיתונאית הזו בכך שעימת את שני הדיווחים, תימלל אותם בדייקנות וציין את אופיים המתעתע והבלתי מהימן בהיותם תלויים במניפולציות של יחצני ברק ואשכנזי.
מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס (צילום: ליאור מזרחי)
ואכן, למקרא ולמשמע הסקירות העיתונאיות על טיוטת דו"ח המבקר אי-אפשר שלא לחייך: הן חושפות כמו נייר לקמוס את מקורותיהם של המדווחים. הן מציגות את הכתבים והפרשנים העוסקים בכך כקורבנות ספינים של הנפשות הפועלות, והן מוכיחות פעם נוספת עד כמה הפכה העיתונות לאידיאולוגית ומוטת אג'נדה. בן כספית כתב השבוע ב"מעריב" על תפקיד הקורבן שמילא גבי אשכנזי בפרשה המכוערת הזו בדיוק כפי שכתב עליו לפני שהחל מבקר המדינה בבדיקתה, ודן מרגלית מציג ב"ישראל היום" את הדו"ח, ואת חלקו של אהוד ברק בפרשה, בדיוק כפי שמיצב אותם בימיה הראשונים.
כל זה צפוי: עיתונאים, כמו גנרלים, שבויים בקונספציות וקשה להם להשתחרר מאמונותיהם, במיוחד אם המאמץ הזה כרוך בהודאה בטעות. לא ניתן גם לשנות את התנהלות התקשורת בנסיבות שבהן מופצת טיוטת דו"ח המבקר:
לינדנשטראוס עצמו (או מי מעוזריו) יוצר מראש סקרנות עצומה סביב המסמך שהוא מחבר ומודיע על המועד שבו הוא יחולק למכותבים הנוגעים בדבר, ובכך משליך לעיתונאים פיתיון שאינו בר-כיבוש; הפרצה שהמבקר יוצר קוראת לכל עיתונאי לעוט על הטרף ולחפש כל בדל מידע; איש מהם אינו מסוגל, בתנאים סביבתיים אלה, להתחשב בהוראות דווקניות של החוק האוסר לכאורה לפרסם מתוך דו"ח המבקר; מערכת החיסון של כל אחד מהם אינה עומדת בפני ההדלפות המגמתיות שנמסרות להם מצד בעלי העניין. זה מצב מוכר שאין טעם לקונן עליו פעם נוספת. כל שאפשר לעשות הוא להאיר את עיני הציבור על התנהלות התקשורת ולהנחיל לו את היכולת לצרוך אותה בתבונה.
אל התקשורת מוצדק לבוא בטענה אחת: מדוע היא מעצימה, במקרה זה, את טיוטת דו"ח המבקר ומעניקה לה משמעות של פסק דין של בית-המשפט העליון? התהייה הזו מושמעת משום שבראש וראשונה מדובר בטיוטה בלבד. שנית, ככל שניתן להתרשם לפי שעה – העיתונאים המדווחים והמפרשים את ממצאי הדו"ח לא קראו אותו בשלמותו. שלישית, וזה העיקר: מה בעצם יש בממצאי הטיוטה, כפי שפורסמו עד כה, המעיד על התנהלות מערכתית לקויה ברשויות הממונות על הביטחון?
ההדלפות מספרות על אווירה עכורה ביחסי שתי הלשכות הנדונות, על אמירות בוטות של אשכנזי כלפי ברק, על מאבקי כוח ושיקולי אגו מוטרפים. המרכיבים האלה אכן מתלכדים לתמונת מציאות דוחה, יש יאמרו נלעגת, אך האם היא הובילה לכשלים תפקודיים בניהול מערכת הביטחון? והרי זו משימתו העיקרית של מבקר המדינה – לזהות פגמים מהותיים בהתנהלות השירות הציבורי; לאו דווקא לחטט באישיותם ובמזגם של בעלי התפקידים הבכירים – אלא אם תכונות אלו מובילות אותם להתנהלות מערכתית משובשת.
כפי שניתן להתרשם מהפרסומים על טיוטת הדו"ח עד כה, לא נחשפים בו פגמים מהותיים בניהול צה"ל ומשרד הביטחון באופן המונע מהם למלא את ייעודם. לא נמצאה חריגה מהתקשי"ר ולא נתגלה חשד לעבירה פלילית. מה שעולה עד כה מהדיווחים העיתונאיים הוא יחסים אישיים עכורים בין השר לרמטכ"ל ובין ראשי לשכותיהם ודובריהם. זה רע, זה מכוער, זה אפילו מזיק – אבל ככל שניתן לשפוט, זה אינו כשל מערכתי מהותי שהוא, בדרך כלל, מושא ההתעניינות של מבקר המדינה. ואם זה אכן המצב, ראוי שהתקשורת תאיר אותו, בצד הלהיטות הבלתי נמנעת שלה לטגן על מחבת את יחסי אשכנזי-ברק.
הח"מ רושם לעצמו הערת אזהרה: ייתכן שיתברר בהמשך כי לאווירה העכורה המתוארת בטיוטה היו השלכות עמוקות ממה שתואר עד כה בדיווחים.