קיימות

"ישראל היא שיאנית בשימוש בכלים חד-פעמיים בארוחות, בפיקניקים ובחוף הים", קובעת כותרת המשנה לראשית על שער "ממון" של "ידיעות אחרונות", ומפנה ל"כל המספרים והנתונים שלא רציתם לשמוע" (נזקים כלכליים, בריאותיים וסביבתיים אדירים).

כל הכבוד לעורכי המוסף, שהחליטו להקדיש מקום לעיסוק בזיהום, ומקום בולט ומודגש. אך הקביעה כי הציבור "לא רוצה לשמוע" ראויה לעיון. היא נדמית הגיונית באופן מובן מאליו – נוח לציבור להשתמש בכלים חד-פעמיים, ולכן לא ירצה לשמוע שמדובר בשימוש מזיק ומסוכן, לעצמו ולסביבתו. אנשים לא אוהבים לשמוע דברים שאינם נעימים להם.

אלא שהרציונל המובן מאליו הזה לא מנחה תמיד את העיתונות. למעשה, חלק גדול מפעולתה נעשה בניגוד גמור לכך. כלי התקשורת מרבים לעסוק בדברים שאינם נעימים לציבור הצרכנים שלהם, ייתכן אפילו שמדובר ברוב הדיווחים החדשותיים, שגורמים בדרך כלל לחוסר נחת ואי-נעימות, ולא להפך. מדוע אפוא ישנם כמה נושאים שאליהם מתייחסים העיתונאים באופן שונה, ונמנעים מהעיסוק בהם על סמך ההנחה שדווקא עליהם הציבור "לא ירצה לשמוע"?

ניתן היה לתלות זאת בכך שדיווח על הנזק שבשימוש בכלים חד-פעמיים טומן בחובו גם קריאה לשינוי התנהלותו של הקורא או הצופה, בניגוד למשל לדיווח על מצב בטחוני מתוח, תאונות דרכים או פשיעה פלילית. כל הדיווחים הללו יגרמו לחוסר נוחות ונעימות, אולם רק הדיווח הראשון דורש מצרכן התקשורת להיות פעיל בשינוי המצב הלא נוח והלא נעים.

גם את ההסבר הזה צריך לחדד. כשב"ידיעות אחרונות" נרתמו לקמפיינים תקופתיים נגד שימוש באלכוהול או הטרדות מיניות, לא זכור לי שלדיווחים נוספה אזהרה בדמות "הנה דברים שלא תרצו לשמוע". משום שהאדם הסביר שאליו פונה התקשורת המרכזית אינו תופס מעצמו שיכור או מטרידן. דיווח ביקורתי על תופעות כאלה נתפס כקריאה לשינוי אצל מישהו אחר. לעומת זאת, הנושאים המשמעותיים הרבה יותר, שנוגעים לעצם שרידותו של המין האנושי, האופן שבו אנו מנצלים את משאבי כדור הארץ ומשפיעים על הסביבה, דורשים מאיתנו בחינה מחדש של ההתנהלות שאנחנו מחשיבים כסבירה ונורמלית לגמרי.

במלים אחרות, מדובר בעניין דמיוני לגמרי. הסיבה בשלה אנו נמנעים או להוטים "לשמוע על דברים" נעוצה באופן שבו התרבות קובעת מה נורמלי ומה לא. ובקיצור, מדובר במעגל סגור: העיתונות קובעת את רוח הזמן, ואז מנצלת את רוח הזמן כדי לתרץ את אופי העיסוק שלה בנושאים כאלה ואחרים. הסכין שמתירה את הקשר הגורדי הזה נתונה בידי קומץ עורכים, שאם יחליטו לדמיין אחרת את קהל הלקוחות שלהם ואת "מה שהם רוצים לשמוע" יוכלו לשנות את העולם.

מבינים רק כוח

"איראן נסוגה מהסכם הגרעין, טראמפ הטיל עליה עיצומים נוספים", מדווחת הכותרת הראשית של "הארץ". העובדות היבשות הללו מוגשות לקוראי הטבלואידים בעטיפה מילולית ברוח בית-הספר היסודי: "האיום האיראני – והתשובה האמריקאית" ב"ידיעות אחרונות" ו"האולטימטום האיראני" ב"מעריב".

ב"ישראל היום" טרם סגרו את הכפתור במכנסיים אחרי ארוחת החג, והעורך מתמוגג מהאפשרות למרחץ דמים: "רוחות מלחמה: נושאת מטוסים אמריקנית מתקרבת למפרץ. טראמפ מאיים: 'לא שולל עימות צבאי עם איראן'".

"ככל שאפשר להעריך, איננו עומדים בפני מלחמה בין ארצות-הברית לאיראן", כותב עמוס הראל בפתח טור הפרשנות שלו, הממוקם כידיעה הראשית ב"הארץ".

"המודיע" מודיע בכותרת הראשית שלו על "סבירות שתפרוץ מלחמה עם ישראל בקיץ הקרוב" – ציטוט של מזכ"ל הג'יהאד האיסלאמי.

"השבוע נסע משה פדר בכביש 34. טיל נ"ט הרג אותו ברכבו. כדי להרגיע את התושבים הובטח להם שיוקם קיר מגן ממערב לכביש. אחרי שבנימין נתניהו הקיף את ישראל בחומות מכל עבריה, הוא מכניס אותה לשלב ההסתגרות השני: קירות פנימיים, מקבילים לקירות החיצוניים. אם באלה לא יהיה די, תמיד קיימת האפשרות לשכבת קירות נוספת, שלישית, שממנה (אולי) תבוא הישועה", כותב ישראל הראל ב"הארץ".

בפתח מגזין האקטואליה השבועי של בטאון הפלג הקנאי שבתוך הזרם הליטאי, "הפלס", שהתפצל מ"יתד נאמן", נדפס מאמר חתום בידי ז. יוספי על "שכרון הכוח": תופעה הנכונה גם לגבי "תנועות אוניברסליות, ציבוריות וחברתיות, דוגמת המדינה למשל. שבעים וארבע שנים עברו מאז סיומה של השואה הנוראה שהותירה את העם היהודי מתבוסס בדמו [...] מי שלא הצליח לאחוז באמונה האיתנה, חיפש מקור חדש של כוח, ומצא אותו במדינה שהחלה את בנייתה בארץ ישראל. וכמו כל כוח, ככל שהוא מתחזק יכול הוא להפוך את המחזיק בו לשיכור.

"שבעים ואחת שנים עברו והמדינה הזאת הפכה לשיכורת כוח. היא לא צריכה להסביר כלום לאף אחד, היא אינה חייבת לפעול בהיגיון. היא הרי 'המוסרית ביותר בעולם', היא הרי 'התשובה לנאצים', וזה מצדיק בעיניה ובעיני מנהיגיה את הרדיפה הכוחנית אחר כל מי שאינו מיישר קו איתה. שכרון הכוח השתלט על השיח הציבורי ומעתה הוא היחיד המנהיג".

אגב, הכותרות על שער "הפלס" הן "איראן מאיימת: נחזור לפעילות גרעינית מלאה", "מדינת ישראל במסר לעזה: נחזור לסיכולים ממוקדים באם לא ייפסק ייצור טילי קרקע-ים", ו"צפון-קוריאה: שיגור שני של טילים בתוך שבוע".

לתשומת לב המקוננים

מי העיתון של המדינה? מי מצליח לתפוס באופן יותר מדויק את האמצע המדומיין של הלב הישראלי הפועם? ב"ישראל היום" וב"ידיעות אחרונות" מדווחים בהבלטה על רגע אחד מתוך שלל טקסי החג החולף: דברים שאמרה אחת ממדליקות המשואות בטקס הדלקת המשואות הממלכתי.

ב"ישראל היום" היא מקבלת מקום מכובד בשער, ב"ידיעות אחרונות" היא מקבלת כמעט את כולו. ב"ישראל היום" הכותרת היא "הברכה שריגשה מדינה שלמה", וב"ידיעות אחרונות" היא "לתפארת מדינת ישראל". גם שם וגם שם מודגש מסר האחדות הלאומית: "יהודים וערבים, נוצרים ומוסלמים ודרוזים". לתשומת לב המקוננים המקצועיים על הידרדרותה של העממיות הישראלית לתהומות השנאה הקסנופובית.

אגב, אופי הכותרות מסמל היפוך אופי שמתרחש בשנים האחרונות בשני הסמרטוטונים. "ישראל היום" של עמוס רגב היה עצי, מגושם וממלכתי עד מוות מהסתיידות עורקים (כל אימת שלא הוזנק נגד אויב כזה או אחר של בעל הבית), ואילו "ידיעות אחרונות" טס עדיין על שרידי ההיבריס שלפיו אנחנו המדינה של העיתון. נראה שהעורך הנוכחי של החינמון, בועז ביסמוט, משוחרר מהעצירות של קודמו והביא איתו מ"ידיעות אחרונות" את חוסר הבושה השחצני האופייני, בעוד ב"ידיעות אחרונות" העורך הצעיר יחסית, נטע ליבנה, נולד זקן.

בשער "הארץ" סיכמו את החג עם תמונה בלבד: מתרחצים בחוף הים מביטים במטס הצבאי. "יום העצמאות תפס רבים כשאינם יודעים מה להרגיש בו", נפתח המאמר המרכזי בעמוד 2, עמוד הדעות. פעם ב"הארץ" היו פשוט אומרים לקוראים מה להרגיש. אבל הזמנים, הם משתנים.

קפיטליזם

גיא רולניק מפרק ב"דה-מרקר" את וורן באפט.

קפיטליזם (2)

עוד ב"דה-מרקר", ראיון עם עורכת-דין שמתמחה בייצוג בעלי חנויות מקוונות באתר אמזון מול אמזון. הנה קטע מתומצת:

יש לעסקים האלה קשר אישי כלשהו עם אמזון, או שהכל דיגיטלי?

"זה לא קשר פיזי בדרך כלל".

אמזון מרימים טלפון? נפגשים?

"נפגשים כשהם מגיעים לארץ, ולפעמים מזמינים לכנס. יש קשר, אבל בסופו של דבר זו פלטפורמה, זה אלגוריתם".

[...]

הוא בא עם דמעות למשרד?

"היו דמעות. יש פה מוטיב רציני של תמיכה נפשית. אבל לרוב הם לא מגיעים למשרד. יש לי לקוח שלוש שנים ולא נפגשנו אף פעם".

איך עובדים מול אמזון? מדברים איתם בטלפון?

"המחלקה המשפטית שלהם מכירה אותנו, אבל זה לא עובד ככה. אתה פועל לפי כללי אמזון, הכל דרך מיילים ודרך האתר. אין שום פגישות, אלא אם זה מגיע להליך משפטי – שזו בוררות".

מהי בוררות אצל אמזון?

"אם אתה מצטרף לאמזון, אתה חותם על כך שכל סכסוך יתברר בבוררות, בדרך כלל בארה"ב. [...] בדרך כלל פונים לבוררות כאשר אמזון סוגרת את החשבון ומחלטת את הכסף".

רצינית? הם לוקחים את הכסף?

"ברגע שהם סוגרים חשבון, כל הכסף שהצטבר בו נשאר אצלם".

השלימי את המשפט: אמזון היא...

"פלטפורמה".

אכזרית?

"פלטפורמה קשה, שצריך לדעת לעבוד אתה".

קשוחה ומרובעת?

"מבוססת על אלגוריתם, וזה מה שגורם לבעיות. הנה דוגמה לאלגוריתם ששגה: אנשים שמכרו מגבת אנטי-בקטריאלית. אמזון הורידו אותם מהאוויר פתאום כך, כי הם מסווגים כחומרי הדברה בגלל המלה 'בקטריה', ויש כללים ספציפיים שיצאו באחרונה בארה"ב. הבעיה שהם קודם כל מורידים את החשבון מהאוויר, הם לא שואלים. מצד שני, כשפייסבוק סוגרת לך את הפרופיל או כשגוגל סוגרת לך את החשבון, אתה יורד וזהו, שלום על ישראל. באמזון יש מערכת משפטית, ויש לך זכות להשמיע טענות, ואתה יכול להילחם בזה. מצד אחד קוראים לה אכזרית, ומצד שני היא קשובה".

קפיטליזם (3)

"איש העסקים מוריס קאהן, 89, ממובילי פרויקט החלל הישראלי בראשית, חרג אתמול מכללי הפרוטוקול בטקס הדלקת המשואות כאשר במקום לשאת את המשפטים הספורים שכל מדליק משואה אומר, הוא נשא נאום שנמשך במשך דקות ארוכות", מדווח משה כהן ב"מעריב". "קאהן מימן בסכום של 50 מיליון דולר את החללית הישראלית הראשונה לירח", הוא מוסיף. החללית, בראשית, היא שחקן מרכזי במסע יחסי-הציבור של נתניהו לעצמו.

עוד כותרת

"כאב חוצב בקרב המוני מקדשי שביעי נוכח עבודות שייערכו בשבת הקרובה בחסות ממשלתית", קובע "המודיע".

עושים לביתם

ב"גלריה", מוסף התרבות של "הארץ", מתפרסמת מודעה למופע בלט המעוצבת ומנוסחת ככתבה. הגילוי הנאות הוא אות מ' קטנה בתחתית העמוד. חתומה על המודעה מרב יודילוביץ', מי שהיתה במשך שנים כתבת תרבות באתר ynet.

ידידיה מאיר מקדיש את טורו במוסף "אתנחתא" של "בשבע", שיצא בערב החג, לדיווח על אירוע של חב"ד בתאילנד שאליו "הוזמנו" (לא ברור אם הוא מתייחס לעצמו בלשון רבים או מתכוון גם לאשתו, סיון רהב-מאיר) כדי "להעביר שם הרצאות ושיעורים ולסקר את הפעילות". מאיר לא מציין אם קיבל תשלום עבור הסיקור.

ב"דה-מרקר" מתפרסמת כפולה פרסומית עם התיוג "תוכן שיווקי". ב"ידיעות אחרונות" מופיע היום פרסום להסתדרות המורים עם התוכן השיווקי הוותיק, "המורה של המדינה".

ענייני תקשורת

אגדת תרפ"פו. ייתכן שמדובר בתחושה כוזבת, ואולי מדובר בפריחה תקופתית לכבוד האביב או משהו, אבל נראה שב"ידיעות אחרונות" גוברת תכיפותם של מיחזורי המור"קים מבית מדרשו של רונן ברגמן, בעיקר בדמות ראיונות עתיקים. היום שער "7 ימים" והפניה שמנה מהשער הראשי מוקדשים ל"גילויים חדשים על הפעולה שהפכה לאגדה" (הפעם מדובר במבצע "אביב נעורים"), כולל "התמונות שלוחמת המוסד המיתולוגית יעל תיעדה במצלמת סתר בתיקה".

כשמיד אחרי יום העצמאות עורך שוכח שאם תרצו אין זו אגדה, וכשאשת מקצוע אנונימית הופכת למיתולוגית מחוץ לגבולות עלון העובדים הפנימי ועל שער עיתון ארצי גדול, סימן שיש לנו בעיית חומרים, יוסטון.

אומץ לב עיתונאי. ב"הארץ" מתחרה יוסי ורטר בקולגה בן כספית ומכנה את משפחת נתניהו "זוהמה". סחתיין על האומץ יוסי! הנה הצעות לשבועות הקרובים: טינופת, מיץ של הזבל, חרא בלבן. מי יודע, אולי תזכה לקבל בסוף פינה ע"ש רון קופמן בבלוג של אורי משגב. הקטע המצחיק הוא שאת הטורט ההיסטרי שלו – "רוח עיוועים רעה, חולנית ומסוכנת שפושה כאן [...] אחד מסימני האפוקליפסה, הקריסה וההתפוררות של החברה הישראלית" – חוטף ורטר בתגובה למה שהוא מכנה "מטר ציוצים כפייתי עם חוות דעתו הלא מלומדת" של יאיר נתניהו. קחו חדר בטוויטר, ילדים.

אירוויזיון. "בשורה התחתונה – יש דברים יותר חשובים, אפילו מהאירוויזיון" (ארז טל, ראיון שער עם ארבעת מנחי תחרות הזמר, "7 לילות", מוסף הבידור של "ידיעות אחרונות").

אופס. לא ברור אם המלה שנוספה בסוף טורו של סבר פלוצקר ב"ממון" היא הוראה לעורך או לקורא.