בשנת 1972 שרה להקת פיקוד דרום: "מדרום תיפתח הטובה". הם ראו שקד פורח, אמת מים, ציפור ברוח – סימנים של שקט ושלווה. המצב הבטחוני אז לא היה במיטבו (רצח ספורטאי מינכן, הפיגוע הרצחני של קוזו אוקמוטו, חטיפת מטוס סבנה, קרבות קשים בגולן, מרגלים ישראלים למען סוריה) והדרום היה מקור של תקווה, סיני היתה מקום מפלט ואסקפיזם והשמש נדמה בין עזה ורפיח בפסטורליה מדומה.

אבל כעת השדות בוערים בקרבת עזה ורפיח, ומה שהיה פעם רומנטי – מדבר, מרחבי אינסוף שהסעירו את דמיונם וחזונם של מייסדי המדינה, הערבים הבדואים מכניסי האורחים בנגב, שהיו שותפינו והגששים הנאמנים של צה"ל – הפך בתקשורת ובתודעה הציבורית ל"דרום הפרוע", מקומם של פורעי החוק, האלימות, הצעקנות וחוסר הנורמות האזרחיות.

הדרום הפרוע: דרום מופגז ובוער, מציאות ישראלית של פריפריה מוזנחת ונשכחת, יישובים קהילתיים חדשים ועשירים שקמו ליד עיירות פיתוח במצב סוציו-אקונומי קשה ונצחי, הסכסוך הישראלי-ערבי המתפרץ מהסמיכות לעזה ומתוך האוכלוסייה הערבית והבדואית החשודה בערביותה, כשם שכל הערבים ודוברי הערבית בישראל הפכו חשודים מיידיים.

"הדרום הפרוע" מתכתב אסוציאטיבית עם "המערב הפרוע", שהיה מיושב על-ידי ילידים אינדיאנים הרבה לפני שהאירופים הגיעו אליו. גם הדרום הישראלי מיושב על-ידי שבטים בדואים שחיו בו הרבה לפני שהגיעו היהודים ליישב את הנגב בשם הציונות, אבל בדיווחי "הדרום הפרוע" על תושביה הבדואים של ישראל אין בדרך כלל התייחסות לכך, או לקושי שבשינוי אורחות חייהם המסורתיות.

המושג "הדרום הפרוע" לא עוצר בדיווח על עבירות תנועה של בדואים או על פשעים ופלילים בערים ובעיירות הדרומיות. הוא זולג לתיאור משחקי כדורגל, ואפילו לכותרת של כתבה פרסומית על מוזיאון הילדים המקסים בבאר-שבע. אפילו כתבה על עסקים קטנים של נשים חייבת משום מה לשלב בכותרת את המכתם. אזור דרום הארץ הפך מוכתם, ומוגדר כאזור ללא חוק שבו הפשע והטרור מכתיבים את הכללים – המושג הפך זמין, שגור ושחוק כל-כך עד שהיגר גם לאזור המרכז – לדרום הפרוע של תל-אביב.

לא הייתי ערה לכך לולא ידידי טלאל סלימאן אלקרנווי, פעיל חברתי ופוליטי מהחברה הערבית בדואית הפועל לשיפור מצבה ותדמיתה. הוא פנה בתלונה למנהל בכיר בערוץ 12 וקיבל הבטחה כי הנושא יטופל. נותר לצפות ולראות אם אכן המושג יירד מסדר היום.

בינתיים, המושג "הדרום הפרוע" מייצג יותר מכל את הפרובינציאליות והניתוק של המרכז מיתר חלקי המדינה; את הצורך בתיוגים מכלילים ומשטיחים והנטייה להפליל את מי שאינם יהודים, שעצם נוכחותם מקלקלת את הסדר הטוב; ואת צרות האופקים של התקשורת, שאימצה את המושג ומשתמשת בו ללא אבחנה כדי לסמן לציבור את האינדיאנים שלנו, הווילדע חייעס שמאיימים על שלום הציבור. מזל שפעם בשנה יש "דרום אדום".