עם זכייתו של ראש הממשלה המכהן, זו הפעם השלישית ברציפות, ברוב המאפשר רק לו להרכיב ממשלה, והפעם כשהוא חשוד העומד לפני כתב אישום בשלוש פרשות חמורות של שוחד והפרת אמונים, אנו נידונים שוב למסכת הקבועה של הסברים ופרשנויות (מלומדות יותר ופחות), בהשאלה מהשיר הישן והטוב של אריק איינשטיין, "מדוע שוב הפסדנו".

היה זה למיטב זכרוני אבא אבן בתפקידו כשר חינוך שנשאל פעם בכנסת מדוע נבחרת ישראל בענף ספורט כזה או אחר שוב הפסידה, ותשובתו היתה כי יש לכך סיבות רבות, אך הסיבה העיקרית היא כי ישראל השיגה פחות נקודות מהקבוצה היריבה.

אני מציין את הסיפור הזה כי לטעמי התשובה לשאלה "מדוע שוב הפסדנו" אינה יכולה להיות יותר "משום שנתניהו זכה ליותר קולות בקלפי", שכן לאחר מערכת בחירות זו ניתן לקבוע ברמת ודאות גבוהה כי הבחירות בישראל הפכו להיות בחירות פורמליות ותו לא, ולכן אין גם סיכוי ש"הנבחרת" האחרת (פעם זו היתה ציפי לבני, אחר-כך הרצוג וכעת גנץ) תקבל יותר קולות בקלפי.

חוקר מדע המדינה המומחה למשטרים פופוליסטיים יאן ורנר-מולר יוצא נגד השימוש במושג "דמוקרטיה לא-ליברלית". הוא טוען כי ל"דמוקרטיה" שבה מתקיימות אמנם בחירות "חופשיות" במובן שהשלטון אינו עושה מניפולציה בקולות המצביעים, אך שלאופוזיציה אין כמעט נגישות להשמיע את דעותיה בכלי התקשורת, וכאשר כלי התקשורת ברובם מגויסים שלא להעביר ביקורת על המשטר, לא ניתן לקרוא דמוקרטיה.

בדמוקרטיה מהותית (לעומת פורמלית) צריכים להתקיים כמה תנאי יסוד כדי שתיקרא ככזו. העיקריים שבהם הם שמירה והגנה חוקתית על זכויות אזרח יסודיות, מערכת משפט עצמאית בעלת יכולת לבקר ולהגביל את השלטון, ועיתונות חופשית. קיומם של תנאי יסוד אלו יכול להבטיח גם באופן מעשי (ולא רק פורמלי) את האפשרות של החלפת שלטון, שהיא תנאי הכרחי לחברה חופשית ודמוקרטית.

אם ניתן לעשות אבחנה כזו ביחס לדמוקרטיה, האם יש להבחין גם בין "בחירות פורמליות" ו"בחירות מהותיות"? היסוד של כל מערכת בחירות הוא נסיונות שכנוע של הצדדים הפוליטיים את הבוחרים, בשוק החופשי של הדעות והרעיונות. לדעתי, מזה עשור לפחות בישראל לא מתקיים במובהק שוק חופשי כאמור, ומכאן המסקנה העגומה (ומרחיקת הלכת) של מאמר זה.

עוד בשנת 1969 קבע בג"ץ, בפרשת ברגמן, כי חלוקה לא שוויונית של תעמולת בחירות פוגעת בעקרון השוויון בבחירות, שכן היא מעניקה הזדמנות לא שווה להתחרות על לבו של הבוחר. מדובר בקביעה נורמטיבית (ולא אמפירית) האומרת בפשטות כי נגישות שאינה שווה (שוויון מהותי ולא מספרי) לאמצעי המפיץ דעות בציבור, מייצרת אי-שוויון בהזדמנות להיבחר.

האם מצבה של התקשורת בישראל מאפשר בחירות "מהותיות", או שהבחירות שהשתתפנו בהן לאחרונה היו "פורמליות" בלבד? הבה נבחן את הדברים.

מזה כעשור מתקיימת בישראל פלטפורמת תעמולה במסווה של עיתונות הנקראת "ישראל היום", אשר מייצרת תודעה מומצאת לטובתו של אדם אחד ויחיד – ראש הממשלה נתניהו. כאשר כל המפלגות האחרות מסתפקות בתקציב מימון המפלגות שמעניק להן תקציב המדינה, זוכה מועמד אחד ויחיד זה ל"תקציב נוסף" בסכום של המוערך ב-100 מיליון שקל בכל שנה כדי לייצר תעמולת בחירות קבועה על בסיס יומיומי, בעזרת "עיתון תעמולה" המופץ בחינם למאות אלפי קוראים.

ברגע של חוסר מודעות עצמית מוגבר (אפילו ביחס אליו עצמו) של אחד מהמגוחכים שבכותבי התעמולה ב"ישראל היום" דחה חיים שיין בפוסט בפייסבוק את התודות שהוא אישית קיבל במסיבת הניצחון של הליכוד על תרומתו להישגי המפלגה, והפנה את המברכים אל ה"ה אדלסון וביסמוט, הבעלים והעורך הראשי. להם מגיעה התודה האמיתית אליבא דשיין.

וזה רק "ישראל היום".

ישנם הנוטים לשכוח את הפרטים הקטנים של החשדות לשוחד והפרת אמונים של ראש הממשלה. במסגרת השיחות המושחתות שניהל נתניהו עם מוזס, המו"ל של "ידיעות אחרונות" ושל ynet, הזכיר לו האחרון כי "הסידור" שלהם כבר עבד טוב במערכות בחירות קודמות. השליטה של נתניהו באתר החדשות "וואלה" באה לידי ביטוי מוגבר בדיוק במערכת הבחירות של שנת 2015.

וזה "רק" העיתון השני הנפוץ בישראל, ושני אתרי החדשות הנפוצים והגדולים ביותר בישראל.

מלבד הנציגים המרכזיים האלה של העיתונות הכתובה ששירתו (וחלקם עדיין משרתים) את נתניהו, הרי שנתניהו פעל (ועדיין פועל) להחלשת ונטרול התקשורת המשודרת: בקומבינות של מינויים ואי-מינויים לגופים המפקחים, מהלכים או מעצורים רגולטוריים מפוקפקים (שהשפיעו באופן עמוק על הערוצים המסחריים) ומלחמת חורמה בשידור הציבורי. הרי הוא עצמו הודה בקולו, בלי בושה, שפעל לסגור את ערוץ 10. למרבה האירוניה, הודאה זו ניתנה, כדרכם הרגילה של עבריינים, כדי להתחמק מהודאה בעבירה חמורה יותר (מרמה והפרת אמונים עקב קבלת המתנות ממילצ'ן).

ואלו רק ערוצי הטלוויזיה המרכזיים שלנו. ועוד לא דיברנו על ערוץ 20, על תועמלן בשם ברדוגו שהונחת על גלי-צה"ל, על צנזורה עצמית של עיתונאים ועוד.

השורה התחתונה אמורה להיות ברורה לכל אדם בעל מודעות עצמית ואפשרות התבוננות במציאות, אפילו רק בדרגה אחת קטנה מעל זו של חיים שיין. על הסקאלה של עיתונות חופשית אמיתית מצד אחד ושל עיתונות מגויסת מצד שני, מדינת ישראל של העשור האחרון נמצאת עמוק-עמוק במקום של היעדר חופש עיתונות, והגיע הזמן להכיר בכך.

חופש העיתונות אינו רק היכולת של עיתונאי מסוים לכתוב את דעתו. חופש העיתונות הוא מערכת כוללת המאפשרת שוק חופשי של דעות ורעיונות. שוק חופשי זה הפך להיות מזמן מונופול המוחזק בידי אדם אחד, בנימין נתניהו. כמו בכל מונופול, יש עוד שחקנים אחרים, אבל הם שחקנים קטנים הבטלים בשישים לעומת המונופול הגדול.

מסיבה זו, ולדעתי בעיקר מסיבה זו, זו מערכת הבחירות ביטאה באופן המובהק ביותר כי הבחירות שנערכו בישראל הן בגדר בחירות פורמליות בלבד, ולא בחירות כפי שאמורות להיות בדמוקרטיה מהותית. המסקנה העולה מכך היא כמובן עגומה למדי.