"אי-שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאות שונות", דייק אלברט איינשטיין. למרבה הצער נראה כי במחנה השמאל, שאליו אני שייכת, לא ממש הפנימו תובנה זאת. שוב ושוב, לאורך שנים, שיח המחנה בהיבטיו התקשורתיים חוזר על אותם תיאורי מציאות, אותן פרדיגמות ותפיסות עולם המובילות לכישלון.

הדבר מתבטא לא רק בשיח התקשורתי הקודם למערכות בחירות, אלא בתגובות לתוצאותיהן; לאופן שבו הניתוח הפומבי של הסיבות למה שקרה בעצם משחזר את הכשל המחשבתי שיצר את המציאות שיש רצון לשנות.

מאמר הדעה שפרסם לאחרונה ב"הארץ" פרופ' אוריאל פרוקצ'יה, ונבחר על-ידי העיתון לאחד המאמרים המומלצים גם בקידום שנעשה בניוזלטר השבועי וגם באתר, משקף את הבעייתיות בשיח השמאל ואת התופעה שבה במהלך בחינת כשלי העבר, שהובילו לכישלון בבחירות, משעתקים ואולי אף מעמיקים אותם מבלי לייצר תובנות חדשות.

אחת הבעיות בתרבות התקשורת של מחנה השמאל היא רוח נכאים המתבטאת בהתלוננות בלתי פוסקת – כאילו שהמשימה של שמאל בהיותו שמאל אינה למנף שינוי מתוך חתירה לקידום חברתי כולל. כך, במקום לייצר תקווה ולהדביק בהתלהבות לחשיבות חזון ערכי של שינוי, המחבר מתייחס למציאות כדטרמיניסטית וקבועה מראש.

"כצפוי, שוב הפסדנו. גם העתיד צפוי", פותח פרוקצ'יה את טור הדעה ב"הארץ", רגע לפני שהוא מגולל את העתיד השחור שהוא צופה למדינה. אם אכן מה שהיה הוא שיהיה, למה בכלל לטרוח? למה לפעול ולנסות לשנות אם הדברים צפויים מראש? יתר על כן, האם אפשר בכלל להשיג דבר מה כאשר אין בנמצא רוח מפעמת המאמינה בכוח לשנות ולהשפיע?

חטא ההתנשאות הוא בעיה נוספת ושכיחה ביותר בשיח התקשורת של מחנה השמאל; שוב ושוב, בכל מערכת בחירות, חטא אווילי זה מרים את ראשו הכעור ומכה שנית. פעם זה בכינוי העולב "צ'חצ'חים", פעם זה בהתייחסות ל"מנשקי מזוזות" ועוד כהנה וכהנה דברי סרה הנזרקים על הצד שמנגד באופן שלא יבייש אף קולוניאליסט מתחיל, הרואה את האחר באופן פטרנליסטי ומזלזל.

לזכותו של פרוקצ'יה יש לומר כי התנשאותו נעשית בעדינות ובחן יחסיים: "האומנם מצביעי הימין, רובם אנשים טובים וישרים, רואים בכל אלה פרדיגמה לחיים טובים? מהו מַלְמַד הבקר שזירז מצביעים תמימים כמותם לנהור בהמוניהם אל עבר האסון?".

אבל האם ניתן לומר בוודאות שמצביעי הימין "תמימים", והאם זה בכלל מוסרי וראוי לצאת באמירה מתנשאת ומכלילה שכזאת, המדמה אותם לכבשים הנוחות להשפעת רועה העדר? האין מקום וחשיבות בקבלת העובדה שיש החושבים והחושבות אחרת? גם אם איננו מסכימים עם דעתם, דבר אינו פוסל (לפחות במרבית המקרים) את תהליך הסקת המסקנות שלהם, ומכאן גם את תקפות בחירתם.

יתר על כן, במערכת המדינית המורכבת המאפיינת את ישראל, אם יש משהו שניתן לדעת בוודאות הרי זה שהידיעה אינה מצויה בכיס של אף אחת או אחד, בטח שלא באופן ודאי ושלם. שיח רציני מבוסס על כך שישנן אפשרויות שונות לחשוב את המציאות. הדבר נכון במיוחד בכל הקשור להתנהלות המדינית של פוליטיקאים, מימין ומשמאל, שאין לצפות את התנהגותם בשעת מבחן. מצער, אבל מדויק: היו פוליטיקאים מימין שעשו שלום ונמנעו ממלחמה, וכאלו המזוהים עם השמאל שלא תמיד פעלו באופן שכזה.

בבסיס תפיסת השמאל, הן בישראל והן בעולם, ניצבים זכויות אדם וערכי שוויון. אולם בישראל קשה לפספס כי במקרים רבים בוחר מחנה השמאל לדבר בשני קולות; מצד אחד, מעלים על נס את חשיבות ערך כבוד האדם, תוך החלתו כפי שמתאר פרוקצ'יה על "כל אדם, אשה וגבר, יהודי ומי שאינו יהודי, אזרח או פליט, דתי או חילוני, סטרייטי או להט"בי, משכיל או עם הארץ, בעל נכסים או אביון – מי שרובנו חולקים עמו דעות משותפות וכמוהו גם מי שדוגל בדעות מנוגדות".

מצד שני, במקרים רבים נוצרת התחושה שהשוויון הוא מהפה לחוץ. האדם הזוכה לכבוד הוא בעל מאפיינים אתניים ומיקום גיאוגרפי ברורים למדי, ואם הוא באמת חושב אחרת, נגיד דתי, לאומי, גר בפריפריה, מצביע ימין – ההתייחסות אליו ואל מה שהוא מייצג תלווה – לפחות במקרים רבים – בפחיתות כבוד וזלזול.

במקום להתמקד בחזון וליצור מנהיגות אמינה וסוחפת נראה כי שוב ושוב בוחרים בשמאל בקמפיין נגטיבי; אם באמצעות לעג לקהל המדומיין של הימין משל היה יחידה נבערת אחת, או התייחסות למנהיגיו משל היו הרע בהתגלמותו. במאמר של פרוקצ'יה, הבחירה הרחיקה לכת עד להתייחסות למנחם בגין המנוח וסימונו כמי ש"חיסל את השמאל הישראלי בתהליך דיאלקטי מבריק". כלומר, זה לא השמאל אשם שלא הצליח לזכות בבחירות, אלא זה בגלל שגם בשמאל מצאו רבים שבגין הוא אדם הגון וראוי.

אין ספק שפרוקצ'יה צודק בדבר החשיבות שביצירת סדר יום חלופי לשמאל. אלא שתפיסת המציאות שהוא מציע לא רק שאינה מפגינה כבוד לעולמו של "האחר", אלא היא בפני עצמה מנותקת מהמציאות. פרוקצ'יה קורא לדחוק לשוליים את "הלאום, הדת, המסורת ויתר הקלישאות המופשטות" ויוצא נגד "זכויות היתר" של קבוצות "בעלות מעמד מונופוליסטי מושחת ופרימיטיבי, כמו הרבנות הממוסדת, פולחני המוות והנספים, הסגידה למורשת צבאית וההאנשה של חפצים שאין בהם רוח חיים, כמו הימנון או דגל".

האם באמת ניתן לבטל את המסורת כקלישאה ולצפות שאנשים מאמינים יעשו את אותו הדבר? האם ניתן לוותר על תחושת השייכות שמעניקה המדינה והמסורת ולהניח שהפרט יכול לקיים זהות ללא זיקה למורשת? האם ניתן לתאר כי הדגל – סמל המשמש עבור רבים ורבות מוקד להזדהות וגאווה ומאפיין את כל מדינות הלאום, יהפוך לפיסת בד מתוקף חזון מדיני?

נניח שנצליח ליצור אוטופיה שכזאת בישראל. האם מדינות אחרות, ובכלל זאת שכנינו, יסכימו אף הם להתפשט מתפיסה של זיקה בין אדם למקום, לשפה, לעבר, למסורת ולדת? חוק הלאום אינו פגום בגלל שהוא מייצר זיקה ומבנה את מדינת ישראל כמדינה יהודית, אלא בגלל שהוא אינו מצליח להרחיב את תפיסת הזהות ולשמר יחס זיקה באופן המחזק את העיקרון הדמוקרטי של המדינה ואת השוויון ביחס לכלל אזרחיה, בהתאם לעקרונות מגילת העצמאות.

הבעיה נעוצה בחוסר היכולת של החוק לייצר תחושת שייכות וזיקה למדינה בקרב מיעוטים שישראל היא גם מדינתם וחלק ממורשתם, בין השאר במתן מקום, הרשאה ולגיטימציה לשפה הערבית.

החזון שמציב ג'ון לנון בשירו "דמיין" על "עולם בו אנשים ביחד זורמים ללא גבולות, פשוט חיים בנחת עם אותן המשאלות" הוא יפה מאוד, אבל החיים אינם בנויים כך, לפחות לא עד התגשמות נבואת אחרית הימים. בינתיים, במציאות הרוחשת סביבנו, אנו חיות וחיים בעולם ייצרי, שבו לאנשים יש מושאי זהות וגאווה שחלקם אף קשורים לאמונה דתית. בתוך המציאות צריך לקדם שוויון ולרקום חזון שאינו מבטל את הציונות אלא משפר אותה כדי שתהיה מדינת אם ראויה לכלל אזרחיה.

ככל שנצליח לייצר שיח תקשורתי המתחבר לעולם הממשי סביבנו כך הסיכוי להניע אחרות ואחרים להצטרף למחנה כי יש לו משהו להציע יגדל.

ד"ר שלומית ליר היא חוקרת נשים וטכנולוגיה, עמיתת מחקר באוניברסיטת ברנדייס העושה בתר-דוקטורט במרכז ללימודי ישראל במכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב