האם ממשלו של ברק אובמה ממשיך בדרכו של ממשל בוש ומגלה יחס קשוח כלפי עובדי ציבור שהעזו להוציא לרשות הרבים מידע מביך על כשלונות ומחדלים במשרדי הממשלה? ה"ניו-יורק טיימס" ועיתונים אחרים מעלים טענה זו בימים אלה, נוכח העונש הכבד שדורש משרד המשפטים האמריקאי להטיל על איש מודיעין לשעבר הנאשם בהעברת מסמכים סודיים לעיתונאית.
המסמכים שהודלפו שימשו בסיס לסדרת כתבות מביכות עבור הממשל, ועניינן ליקויים ותקלות שהביאו לבזבוז כספים בהיקף של מיליארדי דולרים, כמו גם על כשלי קהילת המודיעין של ארצות-הברית במאמץ להתמודד עם האתגר של איתור מידע חיוני ברשת האינטרנט, בעיקר בדואר האלקטרוני.
תחנת שדה של ה-NSA בברלין (צילום: SnaPsi, רישיון cc)
איש המודיעין הבכיר לשעבר שעשוי לרצות עשר שנים בכלא הוא תומס דרייק, בן 53, מומחה מחשבים שהועסק באחד הגופים החשאיים ביותר של קהילת המודיעין האמריקאית, הסוכנות לביטחון לאומי (NSA).
הסוכנות, הגדולה במספר עובדיה ובתקציביה מן ה-CIA, מתמחה בפיצוח צפנים ובציתות לתשדורות. במשך שנים נשמר קיומה של היחידה בסוד, ובניגוד לגופי המודיעין האחרים, שמה לא נכלל בפרסומים רשמיים. ה-NSA הפעילה, בין היתר, את ספינת הביון ליברטי, שהותקפה על-ידי חיל האוויר הישראלי בעת מלחמת 67', ו-34 מאנשי צוותה נהרגו.
על-פי מסמכי התביעה, לפני שנים אחדות יצר דרייק קשר עם מי שמכונה "Reporter A", שזהותו או זהותה לא נחשפו רשמית, ומסר לו או לה מסמכים מסווגים. לעיתונאים אמריקאים לא נדרש זמן רב לעלות על הקשר בין כתב האישום נגד דרייק, שפרטיו פורסמו לפני כשבועיים, ובין סדרת כתבות שפירסמה הכתבת סיובאן גורמן בעיתון "בולטימור סאן" בשנים 2006 ו-2007.
בין היתר תיארה אז גורמן כיצד ירדו לטמיון כמיליארד דולר ושש שנות עבודה בפיתוח פרויקט שנועד לאפשר איסוף יעיל של מידע אלקטרוני מהאינטרנט, כחלק מהמלחמה בטרור. ההשקעה העצומה בוצעה אף שהיו מי שהתריעו מראש שהמערכת, בשם הקוד "מפלס דרך" (Trailblazer), נועדה מראש לכישלון.
בזכות התחקיר זכתה גורמן ב-2006 בפרס היוקרתי "סיגמה דלתא צ'י" של אגודת העיתונאים האמריקאית. "היא הגיעה בנחישות למקורות, שיכנעה אותם לדבר ולמסור לה מסמכים, ותוך שימוש בחוק חופש המידע הצליחה לקבל מסמכים בלתי מסווגים מגופי פיקוח שונים", סיפר אז עורך ה"בולטימור סאן", טימותי פרנקלין, בתארו כיצד חדרה הכתבת מבעד למעטה הסודיות הכבד של הסוכנות באמצעות מה שהגדיר כ"טכניקות הבסיסיות ביותר" של איסוף מידע.
כתבותיה היו פאזל שהורכב בסבלנות ובהתמדה מפריטי מידע רבים שהגיעו אליה, בין היתר, באמצעות ראיונות עם 25 מומחי מודיעין, מהם 13 שהיה להם קשר ישיר עם הפרויקט שנכשל או שעבדו בגופי הפיקוח השונים.
התחקיר של גורמן גם העלה שאלות באשר לדרך קבלת ההחלטות בפרויקט שנכשל. היא ציטטה עובדים בסוכנות שמתחו ביקורת על שיטות הניהול של האיש שהיה ממונה על פיתוח "מפלס דרך", סגן ראש הסוכנות ויליאם בלק. בין היתר נטען כי כ-280 מיליון דולר מתקציב הפיתוח של הפרויקט הועברו לחברת סאיינס-אפליקיישנס, שבה מילא קודם לכן בלק תפקיד מרכזי. כחודש וחצי לאחר פרסום התחקיר הודיע ראש הסוכנות שבלק יסיים את תפקידו.
מתגובות בממשל ובקונגרס עלה כי גורמן הצליחה לשים את האצבע על בעיות חמורות שהתגלו בסוכנות ושהוסתרו מן הציבור. סוגיית הפעלתה של ה-NSA כחלק מן המלחמה בטרור העולמי, בעיקר לאחר פיגועי ה-11 בספטמבר 2001, אינה נוגעת רק בביטחון, ויש לה היבטים ציבוריים משמעותיים. רבים בארצות-הברית היו מודאגים מכך שהסתערותו של ממשל בוש על הטרור תהיה מלווה בפגיעה חמורה בפרטיותם של האזרחים האמריקאים, באופן שיחרוג מתחום הביטחון.
החשש אינו דמיוני או מופרך: בשנות השבעים של המאה הקודמת הורו הנשיא ריצ'רד ניקסון ועוזריו לסוכנויות המודיעין לבצע מעקבים חשאיים רחבי היקף אחרי אזרחים, להציץ לדברי הדואר שלהם ולצותת לשיחותיהם הטלפוניות. תחת המעטה של בטחון האומה ביקש הבית הלבן לאתר בדרך זו מתנגדים למלחמת בווייטנם ולהתנכל למבקריו של ניקסון. הוועדה שהוקמה אז, בראשות הסנטור פרנק צ'רץ, חשפה שורה ארוכה של מעשים בלתי חוקיים, וממצאיה עדיין חקוקים בזיכרון הציבורי של אמריקה.
מעבר לכך, ההדלפות של דרייק חשפו כשל מקצועי וניהולי, שהוביל לבזבוז עצום של משאבים, וגם הותיר את אמריקה בלתי מצוידת כראוי להתמודדות מודיעינית בזירת האינטרנט.
הפרסומים של גורמן הביכו את הממשל, וכמו תמיד התגובה לכך היתה מאמץ לאתר את המדליפים. גורמן ידעה לדווח לקוראי ה"בולטימור סאן" על כך שכל עובדי הסוכנות נדרשו להתגייס ל"מעקב פעיל" אחר מידע שדולף מהסוכנות: הם הצטוו לעקוב אחר פרסומים באמצעי התקשורת ולהתריע אם יגלו כתבות או מאמרים שבין שורותיהם מבצבץ מידע שאולי דלף ממחלקותיהם. עובד לשעבר בסוכנות הגדיר את הדרישה הזו "ביזארית", ומתח ביקורת על כך שאנשי המודיעין נקראים להשקיע זמן במעקב אחר עיתונים ואתרי אינטרנט במקום לעסוק במשימה שלשמה הוקמה הסוכנות.
אך גם מאמצים אלה לא מנעו את המשך זרימת המידע: גורמן פירסמה ידיעה על כך שמחסור בחשמל מונע את הרחבת מתקני הסוכנות בפורט-מיד, על אם הדרך בין הבירה וושינגטון לעיר בולטימור, ועל קשיים וכשלים נוספים המקשים על הסוכנות למלא את משימותיה. סדרת הכתבות והידיעות שלה הציגה לציבור גוף עתיר בעיות, שמתקשה למלא את המשימה המוטלת עליו בעידן האינטרנט.
באמצע אפריל, כשהוחלט להגיש כתב אישום נגד דרייק בעשרה סעיפי אישום, ובהם מסירת מסמכים מסווגים, שיבוש הליכי משפט, השמדת ראיות ומסירת הודעות כוזבות, הותרו לפרסום פרטים על הקשר בינו ובין הכתבת. התביעה טוענת כי המגע בין השניים נוצר באמצעות ידידה קרובה של איש המודיעין, אשר גם לה הוא מסר מסמכים סודיים. זהותה של הידידה נחשפה ב"ניוזוויק" ובבלוגים שונים כדיאן רואק, שנמנתה בעבר עם צוות הוועדה לענייני מודיעין בבית-הנבחרים האמריקאי, והתמחתה בטיפול בנושאי ה-NSA.
רואק, שכמו דרייק סברה שב-NSA מתרחשים דברים חמורים, הציעה לו לפנות לכתבת גורמן. תחילה יצר עימה קשר באמצעות שרת הדוא"ל HushMail, המשווק את עצמו כערוץ בטוח להעברת מסרים באופן שאינו מאפשר איתור כתובת האינטרנט של השולח. לאחר שהעביר לגורמן בדרך זו מסמכים מסווגים, גם נפגש עימה פנים אל פנים. מן המסמכים שצילם עבורה הקפיד דרייק למחוק את סיווגי הסודיות. התביעה טוענת כי הוא לא רק סיפק מסמכים, אלא גם "בחן, העיר וערך" טיוטות של כתבות בשלבים שונים של הכנת הטקסטים לפרסום.
פרקליטו של דרייק מטעם הסניגוריה הציבורית אמר לאחר הגשת כתב האישום כי מרשו שיתף פעולה עם חוקריו והתאכזב מאוד מכך שהוחלט לנקוט נגדו הליכים פליליים. "דרייק אוהב את ארצו", צוטט הפרקליט ב"ניו-יורק טיימס". "הוא מצפה לרגע שבו יוכל להתייחס לנושאים באופן פומבי בבית-המשפט". המשפט אמור להיפתח באוקטובר. נגד הכתבת, שעזבה בינתיים את ה"בולטימור סאן" ועברה לשמש כתבת לענייני מודיעין ב"וול-סטריט ג'ורנל", לא ננקטו לפי שעה שום צעדים. היא עצמה סירבה להגיב על העמדתו של דרייק לדין.
ההחלטה להעמיד את דרייק לדין היא המקרה השני בחודשים האחרונים שבו נוקט הממשל יד קשה נגד מדליפי מסמכים. קודם לכן היה זה עורך-הדין הישראלי-אמריקאי שמאי ליבוביץ', שהואשם בהדלפת מסמכים סודיים של ה-FBI.
פרשת ליבוביץ נחשפה בדצמבר האחרון, כאשר משרד המשפטים בוושינגטון פירסם הודעה לעיתונות ולפיה מומחה לשפות שהועסק כקבלן על-ידי הבולשת הפדרלית הודה שסיפק מסמכים מסווגים למפעיל בלוג, שפירסם את המידע שנכלל במסמכים אלה. במסגרת עסקת הטיעון נקבע שיוטל עליו עונש מאסר של 20 חודש.
לא ברור איזה מידע בדיוק חשף ליבוביץ', אבל הפרשה עוררה טענות קשות על הכשל האבטחתי שאיפשר את העסקתו על-ידי ה-FBI. ב"פוליטיקו" ובאתרים אחרים נטען כי הרקע השנוי במחלוקת של ליבוביץ' עוד בישראל צריך היה להדליק נורות אדומות ולמנוע ממנו את הסיווג הבטחוני הנדרש.
"זו מבוכה גדולה ל-FBI", צוטט עו"ד שלדון כהן, המייצג אזרחים שלא הצליחו לעבור את שרשרת המחסומים של התחקירים הבטחוניים. אחד ממכריו של ליבוביץ אמר כי בהתחשב באופיו של האיש, באירועים קודמים שהיה מעורב בהם ובעמדותיו הרדיקליות, לא ברור איך מישהו העלה בדעתו לאפשר לו להיכנס לסביבה החשאית של פעילות מודיעינית.
עיתונאים אמריקאיים הזכירו כי חיפוש קל בגוגל, בסיוע מתרגם מעברית, היה חושף לעיני תחקירני ה-FBI שנכדו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שהיה ממובילי הקריאה לסרבנות לשירות בשטחים והשווה את מרואן ברגותי למשה רבנו, כבר הדליף בעבר מידע דיסקרטי. ב-1998, כששימש מתמחה בלשכתה של השופטת סביונה רוטלוי, כתב לנשיא בית-המשפט העליון אהרן ברק בצעד חריג ושנוי במחלוקת כי משיחות בלשכת השופטת התרשם כי שהיא גיבשה לעצמה "דעה קדומה על נאשם עוד בתחילת ההליך המשפטי".
גם ליבוביץ', כמו דרייק, משלם מחיר יקר על הדלפה. מנכ"לית ועדת העיתונאים האמריקאית למען חופש העיתונות, לוסי דלגליש, מרוצה אמנם שבשני המקרים לא ניסו החוקרים לאלץ את הכתבים להסגיר את מקורותיהם, אבל הביעה דאגה מהגשת כתב האישום נגד דרייק. לדבריה, לצעד כזה יש מטרה אחת: להטיל אימה על עובדי מדינה שיש להם מידע שהם סבורים שחשוב לשתף בו את הציבור.