היכרויות מקריות מימי השירות הצבאי, שמובילות לימים לקשרים בלתי צפויים, הן לא מונופול ישראלי. סגן בוב וודוורד, למשל, היה קצין צי כשפגש ב־1970 את וו' מרק פלט לגמרי במקרה, בבית הלבן. וודוורד, עוזר זוטר בלשכת מפקד הצי האמריקאי, נשלח כבלדר עם חומר סודי ל"חדר המצב" ומצא לצדו בחדר ההמתנה גבר סמכותי, כסוף שיער, שהמתין לפגישה אחרת. בשיחה שהתגלגלה שם למד וודוורד על עיסוקו של פלט בצמרת האף.בי.איי ולימים אימץ אותו כידיד מבוגר, כמדריך בדרכי וושינגטון וגם כמקור בעבודתו כעיתונאי מתחיל. כשפרצה פרשת ווטרגייט, קיבע אותו במקום של כבוד בדברי ימי הפוליטיקה והעיתונאות של אמריקה כ"גרון עמוק", המקור האנונימי המפורסם ביותר בהיסטוריה.
באופן אירוני דווקא שם, במרתף הבית הלבן, נוצר הקשר שהפך לאחד הסודות הגדולים של אמריקה. בעידן שבו אתרי אינטרנט חושפים כל סוד תוך כמה יממות (ע"ע פרשת מוניקה לוינסקי), הצליח וודוורד, יחד עם עמיתו קארל ברנסטיין והעורך שלהם בנג'מין ברדלי, להצפין במשך שלושה עשורים את זהותו של "גרון עמוק". חוקרים, עיתונאים וסטודנטים לעיתונות השקיעו שנים לגלות מי היה המקור שהוביל את כתבי ה"וושינגטון פוסט" אל הרגע שבו התפטר הנשיא ריצ'רד ניקסון. זה היה ספורט לאומי אמריקאי, שהוביל אחת לכמה שנים לכותרות חדשות על זהותו של "גרון עמוק". בבורסת השמות התגלגלו גם הנרי קיסינג'ר ואלכסנדר הייג, ואחרים ששקעו אחר־כך שוב באלמוניות.
עד 31 במאי השנה, כשהתברר שבני משפחתו של וו' מרק פלט, בן 91, מי שהיה מס' 2 באף.בי.איי בימי ווטרגייט, החליטו להוציא את "גרון עמוק" מן הארון. הסקופ, בכתבה פרי עטו של ג'ון אוקונר, פרקליט המשפחה, לא הלך ל"פוסט" אלא לכתב־העת "ואניטי פייר", תמורת עשרת אלפים דולר, בתום שנתיים של משא־ומתן חשאי ושורה של בדיקות (המקום היחיד שאליו לא פנינו לאימות המידע, סיפר עורך "ואניטי פייר", היה כמובן ה"וושינגטון פוסט").
אבל אנשי ה"פוסט" מיהרו להתגבר על החשיפה הבלתי צפויה. בימים אלה אמור לצאת לאור ספרו החדש של וודוורד, "האיש הסודי – הסיפור של גרון עמוק מפרשת ווטרגייט", המתאר לפרטים את מערכת יחסיו עם פלט במרוצת השנים – למן הפגישה המקרית בבית הלבן ועד למידע שהאיץ את נפילתו של ניקסון. פלט, על־פי וודוורד, זעם על כך שניקסון לא מינה אותו לראש הבולשת לאחר פטירתו של ג'יי אדגר הובר, ובעיקר סלד מרצף המעשים הבלתי חוקיים של אנשי הבית הלבן. הספר יודפס בכ־800 אלף עותקים, וההערכה היא שיכניס להוצאה ולמחבר לא פחות מ־18 מיליון דולר. טיוטת הספר כבר היתה מוכנה ברובה כאשר נחשף פלט, ובוב וודוורד נדרש רק להשלים את המבוא ואת הפרק האחרון. בני משפחת פלט ידעו על הטיוטה המונחת במגירתו של וודוורד וביקשו להקדים אותו, בעיקר כדי לשים את ידיהם על חלק מהתשואה הכספית של פרשת ווטרגייט, שעד עתה נחתה בעיקר בכיסיהם של אנשי ה"פוסט".
▪ ▪ ▪
פרשת ווטרגייט היא אכן אחד הסיפורים העיתונאיים הגדולים של המאה העשרים, אבל משם התגלגלה למחוזות אחרים: ספרים, סרט קולנוע, פרסי אוסקר, וגם כסף. הרבה כסף. כשהכניס התסריטאי ויליאם גולדמן את "לכו בעקבות הכסף!" לפיו של "גרון עמוק" (המלים הללו לא נכללות בטקסט המקורי של וודוורד וברנסטיין בספר "כל אנשי הנשיא"), ספק אם הבין שהוא מעגן את הביטוי לא רק בנצח העיתונאי, אלא גם מאפיין את העסקים המשגשגים שיפרחו מאז.
שני הכתבים הצעירים שליוו את הפרשה מהבוקר שאחרי הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית בבניין ווטרגייט ביוני 1972, ועד לאחר פרישת ניקסון באוגוסט 1974, הבינו במהירות שאי־אפשר להסתפק רק בכתיבת הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. בעוד ניקסון מנהל מלחמת מאסף נואשת בחוקרים ובחברי הקונגרס, השלימו השניים את הטיוטה השנייה – הספר "כל אנשי הנשיא".
מי שהניף את הסיפור לממדים של אגדה בינלאומית היה דווקא רוברט רדפורד, שיזם את הפקת הסרט על הפרשה, והיה אחד משני כוכביו, לצד דאסטין הופמן. וודוורד וברנסטיין הפכו, הודות לסרט, לא רק לידוענים בקנה־מידה עולמי, אלא גם לאנשים עשירים. תמלוגי הסרט, כמו עשרות מהדורות של הספר (רק בחודש האחרון מיהרה ההוצאה להדפיס עוד 350 אלף עותקים ולהריץ אותם לחנויות), היו רק ראשית הדרך. הם כתבו יחד את "הימים האחרונים", על דמדומי ממשלו של ניקסון בבית הלבן. וודוורד, שנשאר מאז ב"פוסט" כעורך בכיר, כתב עוד ספרים רבים, שתשעה מהם הגיעו למקום הראשון ברשימת רבי־המכר של ה"ניו־יורק טיימס". הוא גם מרצה מבוקש, הגובה בין עשרת אלפים לחמישים אלף דולר להרצאה, ולא רק על ווטרגייט אלא על תחומי מומחיות אחרים שלו: הסי.איי.איי, הבית הלבן, בית־המשפט העליון, מלחמת עיראק ומה לא. עמיתו ברנסטיין עזב את ה"פוסט" לאחר תהילת ווטרגייט, היה כתב ברשת הטלוויזיה איי.בי.סי ובאמצעי תקשורת אחרים, וגם הוא מרצה מבוקש.
היסטוריונים בדקו ומצאו כבר מזמן, כי פרטים מרכזיים רבים מפרשת ווטרגייט נמחקו מן הספר, ובעיקר מן הסרט, כדי לפנות מקום למלחמת בני אור, מחדר החדשות הבוהק של ה"פוסט", בבני חושך – אנשי הבית הלבן האפל והנכלולי. התסריטאי גולדמן והבימאי אלן ג'יי פאקולה גם סילקו לחלוטין דמויות מרכזיות כמו המו"לית קתרין גרהם – שעמדה במהלך הפרשה בלחצים כבדים, כולל איום לפגוע ברשיונות תחנות הטלוויזיה שבבעלותה – או צמצמו את חלקם של עורכים ב"פוסט", כולל האיש מספר 2 במערכת, האוורד סימונס, שנעלב עד עמקי נשמתו מן התפקיד השולי שלו בסרט.
לסימונס הגיע מקום נכבד יותר, ולו רק בשל זכויות היוצרים שלו על הכינוי "גרון עמוק", שהעניק למקור האנונימי מן החניון התת־קרקעי, על שם הסרט הכחול בכיכובה של לינדה לאבלייס, שהקרנתו החלה בחודש הפריצה לווטרגייט. הכינוי נולד בשל התנאי הקשוח שהציב המקור, פלט, לוודוורד: מותר לו לעשות שימוש במידע, אבל לא לחשוף בשום דרך את המקור. בז'רגון העיתונות האמריקאי: רקע עמוק (Deep Background), להבדיל מאוף־דה־רקורד, שאוסר לחלוטין לפרסם כל פרט שנמסר לכתב.
וודוורד, ברנסטיין והעורך ברדלי גילו דבקות ארוכת שנים בהתחייבות שלא לחשוף את המקור. לפני עשר שנים, כשהוציא ברדלי את ספרו האוטוביוגרפי "חיים טובים", שאלתי אותו, כמו מיליון עיתונאים אחרים ששוחחו איתו מאז ימי ווטרגייט, אם לא הגיעה העת לחשוף את גרון עמוק. "בוב וודוורד נתן לאיש את דברתו שהאיש לא יזוהה", השיב לי ברדלי, "הוא לא היה מדבר איתנו אם לא היינו מבטיחים לו אנונימיות". "גם אחרי עשרים שנה?", שאלתי. "מלה שלו זו מלה. גם אחרי שנים". אכן, שיעור חשוב בהלכות אתיקה וגם הוכחה נוספת לחשיבות הרבה של מקורות לא מזוהים בתחקירים רגישים, שבהם חושפים עיתונאים שחיתות במקומות הגבוהים ביותר.
מותר לחשוד, עם זאת, שמעבר לכללי האתיקה נהנו העורך וצמד הכתבים לשמר בכך את אגדת ווטרגייט, להנציח את הילת המסתורין האופפת את הפרשה, להריץ עוד חוקרים וסטודנטים לפשפש בכל רמז, כדי לפענח את החידה. אבל ג'ואן, בתו של פלט, החליטה שאביה יכול בערוב ימיו להיחשף, ואולי להרוויח אגב כך כמה דולרים, כדי לכסות את החובות שלקחו למימון לימודיו של הנכד באוניברסיטה. המשא־ומתן על הספר, אולי הסרט, של פלט, שעשוי להכניס למשפחה כמליון דולר, כבר מתנהל בימים אלה, אבל בינתיים פולטות מכונות הדפוס את ספרו של וודוורד: הוא לא יניח לקשיש מקליפורניה לגנוב לו את ההצגה, גם לא לאפסן את הפרשה בדפים האחוריים של ספרי ההיסטוריה.
גיליון 57, יולי 2005