זה היה סיפור מצוין: מסקרן, יוצא דופן, משעשע. מסוג הסיפורים ששום עורך או כתב אינו רוצה להחמיץ. קצת ביזארי, אבל בהחלט נושא לכתבת צבע נחמדה על דיוקנה המוזר של חברת השפע האמריקאית. עובדה: עשרות עיתונאים דיווחו עליו בעיתונים ובתחנות רדיו וטלוויזיה ברחבי ארצות-הברית ובאירופה.
סקרנותם של חלק מן העיתונאים ניצתה לראשונה במרץ 1999, כאשר נתקלו במודעה קטנה שפורסמה בכמה עיתונים בארצות-הברית, ביניהם ב"וילג' ווייס" בניו-יורק: "המוות מדכא אותך? סוף-סוף יש אלטרנטיבה", בצירוף הפניה לאתר אינטרנט של "מסך אחרון" (בכתובת www.finalcurtin.com). מי שהחמיץ את המודעה קיבל הודעה לעיתונות, עם פרטים ומספר טלפון. ג'ואל בראון, בעל טור בעיתון "בוסטון הראלד", למשל, מצא על שולחנו הודעה כזו, שנשלחה למאות עיתונאים. הוא גלש לאתר האינטרנט, ומצא שם את המלה האחרונה בתחום הקבורה בארצות-הברית: יוזמה של חברה מניו-ג'רזי להפוך את בית-העלמין מאתרים מדכאים ומשמימים למעין פארק שעשועים, שיגרום לאנשים לרצות לבוא ולבקר את המתים.
היזמים, כך דווח, מזמינים אמנים וסתם אנשים בעלי נפש יצירתית לא להסתפק במציבת שיש שגרתית על קבריהם, אלא ליצור משהו ססגוני ומיוחד כחלק מבית-הקברות החדש. על-פי התוכנית, בית-העלמין כולו יכלול גם אתרים שימשכו קהל, החל ממסעדות "הגריל של דאנטה" ו"מדרגות לגן העדן", דרך אמפיתיאטרון שבו יתקיימו טקסי קבורה חגיגיים וקונצרטי הנצחה. המוות כחגיגה.
"האינטרנט מלא תוכניות תמהוניות ומוזרות שלעולם אינן מתממשות. אז אני (וחבורה של עיתונאים נוספים ברחבי אמריקה) כתבתי על האתר", שיחזר בראון לאחרונה. לא רק הוא מיהר לכתוב. מעבר לים, בלונדון, פירסם ה"דיילי טלגרף" כתבה ב-8 בדצמבר 1999 על פרויקט פארקי הקבורה הנקראים "מסך אחרון". הבריטים אוהבים במיוחד להציץ אל ההיבטים הביזאריים של החיים באמריקה. לורל איבס, כתב העיתון, לא הסתפק במידע הנכלל באתר האינטרנט, אלא הרים טלפון למשרדי החברה. אחד המנהלים, פול קורי, הסביר לו, באדיבות מיומנת של סוכן מכירות, כי יש אנשים רבים שאינם מוכנים להסתפק לאחר מותם בבית-עלמין שגרתי ואפור. "אם מישהו משתוקק להיקבר בתוך הקדילק שלו, כאשר כלבו לצדו, אתה חושב שהוא יוכל לעשות דבר כזה בבית-קברות דתי רגיל?", שאל המנהל קורי. הוא גם סיפר על תוכנית לשרוף את גופתו של מי שיבקש והאפר יועבר כל שלושה חודשים לפארק קבורה אחר. "תאר לעצמך, כך תוכל לבלות את האביב בפריז, את הסתיו בניו-יורק ואת החורף בפלורידה", אמר המנהל. נשמע תמהוני? כתב ה"טלגרף" הסביר לקוראיו כי ככל שבני דור הבייבי-בום באמריקה של אחרי מלחמת העולם השנייה מתקרבים לגיל המעבר, כך מתרחבת שם "תעשיית הקבורה", בניסיון לספק את רצונותיהם ותאוותיהם של אנשי חברת השפע, שיש להם כמעט הכל בחייהם, ועכשיו הגיע הזמן לדאוג לחיים שאחרי המוות.
היוזמה של "מסע אחרון", כך דיווח העיתון הבריטי, הציתה את דמיונם של כמה אמנים. מאייר ניו-יורקי בשם ניק גאטנו כבר עיצב את קברו בפארק, ומעליו יתנוסס שלט ניאון זוהר עם הכתובת "ניק מת". אשה אחת הזמינה מצבה בדמות ג'וק-בוקס (מכונה להשמעת מוזיקה) ורחבת ריקודים, כדי שידידיה וקרוביה (וגם יריביה) יוכלו לחולל על קברה. זוג אוהבים הזמין שעון חול שבו יונח אפרם המשותף. לקוח אחד ביקש להיקבר עירום, כאשר מצלמת וידיאו תעביר בשידור ישיר למצבה את מראה הגופה הנרקבת ונעלמת. ועוד כהנה וכהנה סיפורים, הכל ממידע שקיבל מן היזמים.
עד אמצע מאי דיווחו לפחות 39 עיתונים, 19 תחנות רדיו ושש תחנות טלוויזיה על הדרך החדשה שבה מבקשים אמריקאים מסוימים לסיים את חייהם. אבל מי שבסופו של דבר רצו לקבור את עצמם היו דווקא העיתונאים. ב-31 במאי השנה חשף מגזין האינטרנט "סלון" את העובדה המביכה שהסיפור העיתונאי המשובח על בתי-הקברות לא היה אלא מתיחה מתוכננת היטב. מאחוריה עמד ג'ואי סקגס, "אמן תקשורת" כהגדרתו, המתמחה מאז שנת 1966 בהונאות מסוג זה של אמצעי התקשורת.
סקגס, המתגורר בניו-יורק ובהוואי, הסביר כי כמו במתיחות קודמת, ביקש גם הפעם להעביר מסר חברתי, סאטירה שתשים ללעג את "תעשיית המוות" המשגשגת בארצות-הברית כ"מזימה עסקית ענקית", מבזבזת שטחים, גורמת נזק לסביבה הטבעית ובעיקר מנצלת באופן ציני את רגשותיהם ואת כספם של לקוחותיה. וחוץ מזה, כמו תמיד, הוא ביקש לומר משהו על עולם התקשורת, על עיתונאים שמוכנים לבלוע הכל, ובלבד שיהיה בידיהם "סיפור טוב".
העובדה שסקגס עמד מאחורי מהתלת הקבורה לא היתה צריכה להפתיע עיתונאים: תיקי הארכיונים בעיתוני ארצות-הברית עמוסים במידע על מעלליו הקודמים. כל מתיחה מתוכננת בקפדנות, עם פיתיון שעיתונאים אינם מסוגלים לעמוד בפניו. "דווקא לסיפורים בקטיגוריה על מוזר-מכדי-להיות-אמיתי יש במדיה ביקוש רב כל-כך", מעיד סקגס.
אחת המהתלות של סקגס שזכתה לחשיפה הגדולה ביותר בוצעה ב-1995, בעת שאמריקה היתה שקועה עד צוואר במשפט הרצח של או.ג'יי סימפסון. בעיצומו של הוויכוח הציבורי על פסק-דינם של המושבעים, שזיכו את סימפסון במשפט הפלילי, קיבלו עיתונאים ואנשי אקדמיה מכתבים מפרופסור למשפטים בשם ד"ר ג'וזף בונוסו, שפיתח מחשב משוכלל המיועד להחליף את המושבעים: הוא משקלל את האישומים, העדויות והראיות – וחורץ את דינו של האשם. בונוסו דיווח כי עמד בראש צוות של 150 מומחי מחשב ומשפטים, שעמלו במשך שבע שנים על פיתוח המחשב המשוכלל, המבוסס על בינה מלאכותית.
ההמצאה הדמיונית קסמה לרבים: בונוסו הבטיח כי הניתוח הדקדקני שיבצע המחשב ימנע לא רק מניפולציות של עורכי-דין חלקי לשון, אלא גם עיוותים בפסיקה הנובעים ממינם או מהשתייכותם הגזעית של המושבעים.
העיתונאים רצו לראיין את ד"ר בונוסו. סקגס השיב במיומנות מקצועית של כל שאלותיהם. הכתבות הופיעו בעיתונים, ברדיו, ובטלוויזיה. למחשב ניתן שם: סלומון, הוא שלמה, המלך החכם באדם. סלומון, אגב, הרשיע את סימפסון.
בדצמבר 1995 התייצב צוות גדול של רשת הטלוויזיה בכבלים סי.אן.אן במשרד פרויקט בלומון בסוהו בניו-יורק וצילם את המחשב ואת אנשי צוותו של סקגס-בונוסו. בהקלטה הציג הכתב לא מעט שאלות ספקניות למפתחי המחשב, אבל על המרקע הוקרנה בסופו של דבר כתבה אוהדת ומפרגנת על חידוש היי-טק משפטי מופלא.
חודש אחרי השידור נחשף הביזיון, והרשת נאלצה להודות שנפלה בפח. להגנתה טענה סי.אן.אן כי הסיפור היה מאה אחוז בדוי, אבל היה בו משהו "שניתן להאמין בו". עובדה: עיתונים רבים דיווחו עליו, וכמה פרופסורים למשפטים אפילו גילו בו עניין. בסי.אן.אן הבטיחו לבדוק את נוהלי העבודה העיתונאית, כדי לא ליפול בעתיד בפחים דומים, והביעו תקווה כי סקגס יסיים בכך את תעלוליו.
סקגס, מצדו, חגג את הצלחתו והסביר כי חשף לא רק את האיוולת שבשיטת המושבעים, אלא גם את דרך תפקודם של אמצעי התקשורת האמריקאיים. "לרבים יש תחושה שהתקשורת נוהגת בחוסר אחריות", הסביר, "אבל אני רוצה להמחיש זאת".
עשר שנים קודם לכן שיכנע סקגס עשרות עיתונאים ותחנות טלוויזיה לדווח על "משמרות הדיאטה", יוזמה עסקית חדשה שבמסגרתה יוכל מי שמתקשה לשמור בעצמו על פיו לקבל ליוו צמוד של שומר או שומרת ראש. מאבטחי "משמרות הדיאטה" יבטיחו כי מי ששוכר אותם (תמורת 300 דולר ליום) לא יוכל לנגוס בשום מאכל אסור. כמה מידידיו של סקגס התחזו ל"לקוחות מרוצים" שסיפרו לכתבים כיצד השירות החדש אפשר להם לראשונה לרדת במשקל. זו היתה אמורה להיות בעיקר סאטירה על הגיחוך שבהתמכרותה של אמריקה לתעשיית הדיאטות המגלגלת מיליארדים, אבל אמצעי התקשורת שוב אכלו אותה.
המהתלה הגיעה לשיאה כאשר סקגס עצמו, בדמותו של ממציא השיטה ג'ו בונס, הופיע בשידור חי בתוכנית הטלוויזיה "גוד מורנינג אמריקה" ברשת איי.בי.סי, והשיב בכובד ראש על שאלותיו של המגיש דייוויד הרטמן. המראיין הוותיק לא זכר כי שנתיים קודם לכן ריאיין באולפן את סקגס בדמות אחרת, של מעצב שתיכנן פסלים תת-מימיים ענקיים, המיועדים לשמש כבנייני מגורים לדגים. "אני מבין את תסכולם של אנשי התקשורת", אמר סקגס אחרי שחשף את מתיחת הדיאטה, שהפילה בפח גם את ה"וושינגטון פוסט" והבי.בי.סי, "אבל זה איננו אומר שהם לא יכולים לעשות מלאכתם טוב יותר...".
סקגס נהנה לשוב ולהתל בעיתונאים, המסרבים ללמוד את לקח מתיחותיו הקודמות. אפילו כאשר הוזמן להופיע – בזהותו האמיתית כ"אמן המתיחות" – בראיון טלוויזיה בלוס-אנג'לס בתוכנית "בידור הערב", שלח במקומו ידיד מתחזה. רק בתום השידור התקשר למפיקי התוכנית וגילה להם שנפלו בפח, וכי סקגס האמיתי צפה בהנאה בשידור מביתו בניו-יורק.
באתר האינטרנט שלו הוא מתעד את המתיחות, שנה אחר שנה. אם להאמין למה שנכתב שם, הוא עומד מאחורי המהתלה (שזכתה אף היא לדיווח בלא מעט אמצעי תקשורת) על הקמת בית-בושת לכלבים, שם יוכלו הולכים על ארבע לפרוק את יצריהם תמורת 40 דולר, בלי להתנפל על כלבתו של השכן, כמו גם פנייתו של תעשיין קוריאני לרכישת כלבים גלמודים מבתי-מחסה לתעשיית המזון למזרח הרחוק. התקשורת דיווחה על כך כאילו מדובר בעסקים אמיתיים.
סקגס אומר שהוא לעולם אינו מופתע מנכונותם של עיתונאים ליפול במלכודת שהוא טומן להם. כמה מן הכתבים, מתברר, מסתפקים בהודעות לעיתונות שהוא משגר אליהם ואפילו לא טורחים להתקשר כדי לנסות לברר את העובדות ולאמתן. אחרים שואלים כמה שאלות ומתמסרים בהנאה לבליעת הפיתיון. הכל כדי שלא להחמיץ סיפור עסיסי, הזוי ומוזר ככל שיהיה. "חיישן הבולשיט שלי לא עבד הפעם", התנצל ג'ואל בראון מ"בוסטון הראלד" בפני קוראיו כאשר נחשפה מהתלת הקבורה, והודה כי לא טילפן לאיש כדי לנסות אפילו לאמת את המידע בטרם הפרסום.
כאשר נכשלה סי.אן.אן בפרשת מחשב-המושבעים "סלומון", הכתירה את דיווח ההתנצלות שלה באתר האינטרנט: "המדיה נפלה קורבן להונאה".
הניסיון המצטבר של סקגס מעיד כי דווקא הקורבנות מסרבים בעקשנות ללמוד את הלקח, ומטילים עצמם כמעט בהתלהבות אל המלכודת הבאה. אחרי הכל, מה לא עושים בשביל סיפור טוב?
גיליון 27, יולי 2000