"כבר מזמן לא ראיתי מצב כזה", התלונן בסוף ינואר עיתונאי אמריקאי ותיק. "כל-כך מעט עובדות - וכל-כך הרבה טיפול תקשורתי". מבחינת היקף הסיקור, מוניקה לוינסקי ועלילותיה (שהיו או לא היו) בבית הלבן העניקו לוושינגטון ולעולם כולו חגיגה תקשורתית חסרת תקדים בהיקפה.

ה"וושינגטון פוסט" בדק ומצא ששום משבר קודם בבית הלבן - לא פרשת ווטרגייט, לא איראנגייט (פרשת מכירת הנשק לאיראן בשנות השמונים) ולא פרשת וייטווטר (עסקת הקרקעות השנויה במחלוקת של משפחת קלינטון בארקנסו) - לא עורר התפוצצות תקשורתית אדירה כזו. אפילו השיא הקודם של טיפול תקשורתי באירוע דרמטי - פרשת מותה של הנסיכה דיאנה בתאונת דרכים בפריס בשנה שעברה - נשבר בתוך ימים ספורים. אבל מבחינת העובדות, זה כבר סיפור אחר.

תחילה היו היסוסים. אחרי הכול, מדובר בעניין רגיש ועדין. מין אוראלי אינו נושא לדיווחי שגרה בעיתונות האמריקאית, גם לא בשידורי הטלוויזיה. אבל מעבר להתחסדות הרגילה של התקשורת האמריקאית בענייני מין, מדובר היה בחדירה בוטה אל מתחת לחגורתו של נשיא ארצות-הברית. ולא פחות מכך, גם אל חייה הפרטים של מוניקה לוינסקי, הצעירה היהודייה מבוורלי-הילס. שהרי לא היא עצמה, ככל הידוע, העבירה את המידע לתקשורת: היא, לכל היותר, חלקה את סודותיה (או את הפנטזיות שלה) עם חברתה(?) לעבודה, לינדה טריפ - וזו האחרונה טרחה להעביר את הדברים לחוקר המיוחד, קנת סטאר, ולאמצעי התקשורת. והאם הדברים שלוינסקי מתארת באותן שיחות, כולל האשמה שביל קלינטון ניסה לשכנע אותה לשקר, אכן התרחשו במציאות?

ההיסוסים הלגיטימיים הללו עלו למגזין החדשות "ניוזוויק" באובדן הסקופ. העיתונאי המתוסכל ביותר בפרשה, מייקל איסיקוף, כתב השבועון, הספיק אפילו להאזין לקטעים מאותן קלטות מפורסמות של שיחות לוינסקי-טריפ. הוא שמע את הדברים והתלבט יחד עם כמה מעורכי השבועון אם לפרסם או לא. אבל לא רק המצפון העיתונאי עיכב את הפרסום: "ניוזוויק" נענה לפנייתו של החוקר המיוחד סטאר להמתין עוד קצת, כדי שלא לשבש את תוכניתו להקליט בחשאי פעם נוספת שיחה בין לוינסקי לבין ורנון ג'ורדן, יועצו של הנשיא ואחד מפרקליטיו.
איסיקוף היה משוכנע, כנראה, שהוא יושב על סיפור בלעדי, ושדחייה קטנה לא תגרום לו נזק.

אלא שבשלב זה נכנס שחקן חדש למגרש העיתונאי: מאט דרוג', בעל טור רכילות פופולרי באינטרנט, דיווח למנוייו על כך שאיסיקוף השיג את "סיפור חייו", אלא ששעות ספורות לפני ההדפסה החליטו עורכי "ניוזוויק" לדחות את הפרסום. עיתונות האינטרנט, אגב, משחקת בפרשה הזו תפקיד חשוב: כשהתחרות גוברת, העיתונים ממהרים לנצל את מהדורות האון-ליין שלהם כדי להריץ סיפורים לפני המתחרים. גם "ניוזוויק" פרסם - אמנם באיחור - את הסיפור המלא באינטרנט. במקרה הזה, לדרוג', רכילאי שאוסף "טיפים" חדשותיים דרך הדואר האלקטרוני, לא היה מידע מפורט על הפרשה, אלא רק קצה חוט. אבל הרמז של דרוג' העניק את האור הירוק ל"וושינגטון פוסט" להשלים סיפור ראשוני על הפרשה ולחשוף אותה בכותרת ראשית.

אמצעי התקשורת באמריקה הסתערו על הפרשה במה שהוגדר על-ידי כמה עיתונאים "היסטריה חסרת תקדים". זכות הראשונים של ה"וושינגטון פוסט" העניקה לסיפור ממד "מכובד", שהרי אין מדובר בטבלואיד סופרמרקטים כדוגמת ה"נשיונל אינקוויירר" אלא בעיתון שכבר הפיל נשיא אחד. למרות זאת נותרה המבוכה שאחזה במגישי טלוויזיה ובכתבים כל אימת שהיה עליהם לדווח על מין אוראלי, או להביא ציטוטים מסרטי ההקלטה, שבהם חולמת מוניקה לשוב מן הפנטגון לבית הלבן לתפקיד "עוזרת מיוחד ל..." (בעיתוני ארה"ב נזהרים שלא לכתוב את המלה המפורשת, העממית, ל"מין אוראלי").

פיטר ג'נינגס, מגיש חדשות הערב של רשת איי.בי.סי., פתח אמנם כמה מהדורות חדשות במעין התנצלות על הצורך להמשיך לעסוק בפרטים אינטימיים מחדרי החדרים של הבית הלבן, אבל הוא, כמו מרבית עמיתיו, התגבר יפה על הבושה ודיווח בהרחבה על כל שביב מידע. אלא שאחרי יום-יומיים התברר כי רשימת המלאי של העובדות הבדוקות בפרשה היא מצומצמת למדי.

ככל הידוע, רק לעיתונאי אחד, איסיקוף מ"ניוזוויק" (יחד עם כמה מעורכי השבועון), היתה גישה ישירה לקלטות הלוהטות. כל שאר העיתונאים נאלצו להסתפק במעט מאוד מידע ובהרבה ספקולציות. בפרשה הזו, קבע מבקר התקשורת של ה"וושינגטון פוסט", הווארד קורץ, פרסמו אמצעי התקשורת בעיקר האשמות וטענות, שרק שבוע קודם לכן מרבית ארגוני התקשורת האמריקאיים לא היו מעיזים לתת להם פומבי. "הדיווח יצא מכלל שליטה", ציטט קורץ את עורך השבועון "יו.אס ניוז אנד וורלד ריפורט", ג'יימס פאלווס.

קורץ מנה שורה של דיווחים שפורסמו או שודרו, בלא שלכתבים היתה אפשרות לאמת אותם בהתאם לדפוסי העבודה המקובלים: ידיעות על כך שקלינטון טען כי קיים יחסים עם "מאות" נשים (ומשום כך, הסביר למוניקה לוינסקי, איננו יכול להגיע לפשרה עם פולה ג'ונס); על כך שמישהו בבית הלבן תפס את הנשיא ואת לוינסקי "על חם"; על כך שאנשי השירות החשאי מוכנים להעיד על מה שראו באותו אירוע (ידיעה שהעיתון שפרסם אותה נאלץ להודות תוך שעות כי איננה נכונה); על כך שקלינטון הודה בעדות תחת שבועה שקיים יחסים עם ג'ניפר פלאורס, כמו גם ידיעות על הרומן שניהל עם שילה דייוויס לורנס, אלמנתו של שגריר לשעבר (שגופתו, אגב, הוצאה מבית-העלמין הצבאי בארלינגטון לאחר שהתברר כי פיברק לעצמו עבר צבאי מפואר).

חלק מן הטענות הללו הן, מן הסתם, נכונות, או שיתבררו כאלה בעתיד, אבל מבקריה של העיתונות האמריקאית מדגישים כי הן פורסמו בטרם אומתו בהתאם לכללי העבודה המקובלים: שני מקורות לפחות, הצלבה ועוד.

אחת הדוגמאות: הידיעה על כך שברשותה של לוינסקי מצויה שמלה כחולה, ועליה כתמי זרע של הנשיא קלינטון, כמזכרת או כעדות מרשיעה. מאחורי הידיעה הזו עמדה הסוכנת הספרותית לוסיאן גולדברג, אשר אמרה בראיון ל"ניו-יורק דיילי ניוז": "אני חושבת שאני הדלפתי את זה. הייתי מוכרחה לעשות משהו כדי לתפוס את תשומת לבה של המדיה ועשיתי את זה. ואני לא בלתי גאה בכך". זה היה סיפור מצוין, אבל זמן קצר אחר-כך מסר פרקליטה של לוינסקי כי בבדיקת המעבדה לא נתגלה שום כתם מרשיע על השמלה.

על גולדברג מספרים שהיתה קשורה בשנות השבעים למחלקת "הטריקים המלוכלכים" של אנשי ניקסון, והתחזתה עבורם לכתבת כדי לנסות להשיג מידע ממטה הבחירות של מקגוורן. הפעם היא הזינה את התקשורת בכמה סיפורים, שגרמו מבוכה רבה לנשיא, אבל ספק אם היה להם בסיס במציאות.
מניפולטור אחר בפרשה - כך משוכנעים בוושינגטון - הוא התובע המיוחד קנת סטאר, המבקש בדרך זו להפעיל לחץ לא רק על הנשיא אלא גם על מוניקה לוינסקי, כדי שתמסור את כל המידע שיוכל להביא להגשת תביעה נגד הנשיא על מסירת עדות שקר וניסיון להדיח לעדות כזו. רוברט שר, בעל טור ב"לוס-אנג'לס טיימס", הזכיר כי פטרונו העיקרי של סטאר הוא הסנטור הארכי-שמרן ג'סי הלמס, יריב מושבע של הדמוקרטים ושל ממשל קלינטון. זה הרקע, קבע שר, למסע צלב בן שלוש וחצי שנים (בתקציב המגיע לשלושים מיליון דולר) שמנהל סטאר בשם החוק כביכול נגד נשיא ארצות-הברית.

עוד בטרם החלה פרשת מוניקה-סקס לדעוך, וכבר היו עיתונאים בוושינגטון שמיהרו להודות ש"הסטנדרטים המקצועיים התרופפו" בה. בחגיגת התקשורת הגדולה שום עיתון, תחנת טלוויזיה או תחנת רדיו לא רצו להישאר מאחור.

כתבים ותיקים מודים בדיעבד שהמהומה התקשורתית כולה היתה מבוססת על "עובדות למחצה". איש סי.אן.אן, פרנק צסנו, העיד בגילוי לב כי רק למתי-מעט מבין העיתונאים היתה גישה למידע עצמאי בפרשה. ועל סמך המידע הזה נוצר מיד תמהיל בעייתי לא פחות של עובדות, הנחות ופרשנויות בדבר אשמתו של הנשיא, כמו גם האפשרות שבתוך זמן קצר ייאלץ להתפטר ממשרתו או לעמוד בפני משפט הסנאט, בהליך ה"אימפיצ'מנט".

כתב טלוויזיה בכיר לשעבר, מרווין קאלב, העומד היום בראש מרכז שורנשטיין ליחסי עיתונות-ממשל באוניברסיטת הרווארד, מתח ביקורת חריפה בשידור בטלוויזיה הציבורית על תפקוד התקשורת בפרשה. "במשך יותר משבוע השידורים יצאו מתוך הנחת אשמתו של הנשיא. זה נראה כאילו הכתבים מחפשים את האקדח העשן ומנסים לתפוס את הנשיא", אמר קאלב.

ה"וושינגטון פוסט", שכבר מצא פעם את האקדח העשן, לא היה הפעם שחקן בודד בזירה; בעקבותיו דהר עכשיו עדר שלם של אמצעי תקשורת.

אבל בניגוד לפרשה הקודמת שנקשרה בשמו של העיתון, בבניין ווטרגייט וב"גרון עמוק", את פרשת לוינסקי ספק אם ירשמו בהיכל התהילה של העיתונות האמריקאית. "אני חושב שכל עיתונאי יודע בעצמו שכך לא עובדים", סיכם קאלב, עיתונאי מדור אחר. "זהו פרק עצוב מאוד בהיסטוריה של העיתונות האמריקאית".

גיליון 13, פברואר 1998