זה התחיל כמו דיווח פלילים שגרתי בעיר אמריקאית מוכת פשע: באוקטובר 93' ניהלו שני שוטרים ממשטרת שארלוט, צפון קרולינה, מרדף אחרי חשוד בפשע. החשוד נמלט לתוך יער, כשהשוטרים דולקים בעקבותיו ומזעיקים תגבורת. דקות ספורות אחר-כך, כאשר הגיעו למקום כוחות נוספים, מצאו את שני השוטרים מוטלים ללא רוח חיים, פצעי ירי בראשיהם.
רצח שני השוטרים עורר, כצפוי, סערה. העיתונים, תחנות הרדיו והטלוויזיה בשארלוט הקדישו מקום נרחב לדיווח על האירוע, בבתי-הספר החלו תלמידים במגביות כדי לממן אפודי-מגן לשוטרים, ופוליטיקאים השמיעו הכרזות על הצורך להשליט חוק וסדר.
אבל מה שהחל כאירוע פלילי, הפך תוך זמן קצר לציון דרך בתולדות העיתונות האמריקאית: הטיפול של העיתון המקומי, "שארלוט אובזרבר", בנושא הפשיעה בשכונות העוני של העיר בעקבות רצח שני השוטרים הפך לדוגמה קלאסית לעיתונאות מסוג אחר, זו המכונה עיתונאות אזרחית (Civic Journalism) או עיתונאות ציבורית (Public Journalism).
"היה ברור לנו, והיה ברור לקוראינו, שלעיר יש בעיה אמיתית. היה חשוב למצוא דרך לטפל בנושא בצורה קונסטרוקטיבית", שחזר לימים ריק תומאס, העורך האחראי על הסיקור העירוני ב"אובזרבר". החיפוש אחרי דרך טיפול חדשה הוליד פרויקט ממושך למאבק בפשע, שבו הושם דגש על דרכי טיפול עיתונאיות שונות מן המקובל.
ה"אובזרבר" של שארלוט בחר שלא להסתפק בראיונות עם פוליטיקאים ועובדים סוציאלים וכתבות דיוקן על משפחה בלב הגטו האלים. במוקד הפרויקט עמד דו-שיח ישיר של העיתון עם תושבי השכונות, שנפגעו בצורה הקשה ביותר מסוחרי הסמים, הפורצים והשודדים. כתבי העיתון ראיינו מאות תושבים, כדי לעמוד מקרוב על הלכי הרוח, על הבעיות ועל הצרכים שלהם. במקביל הופעל "קו פתוח", אשר באמצעותו דיווחו התושבים לעיתון על המתרחש בשכונות. לצד אלה נערכו מפגשים פומביים, שבהם השתתפו תושבים שסיפרו על מצוקותיהם.
קולות התושבים עובדו לא רק לסדרת כתבות על המצב החמור בשכונות. העיתון ביקש למלא תפקיד קונסטרוקטיבי, לפעול לשינוי המצב. רשימה מפורטת של דרישות וצרכים שפורסמה בעיתון הובילה -- בשיתוף עם ארגוני מתנדבים שונים ותחנת טלוויזיה מקומית - למאמץ קהילתי משולב. מתנדבים נחלצו לענות על חלק מצורכי התושבים בשכונות, משרדי עורכי-דין התנדבו להעניק סיוע משפטי לתושבים, והלחץ הציבורי הניב גם צעדים מטעם העירייה: בניינים חרבים למחצה, שהיו מוקדי פשע, נהרסו ובמקומם צצו גנים ציבוריים, והעיר כולה התגייסה למצוא פתרונות תכליתיים לבעיית הפשע.
פעילות כזו למען הקהילה, ומגע ישיר עם התושבים, אשר קולם נשמע בדרך-כלל רק בשולי החדשות ולא במרכזם, מאפיינים גם את הדרך שבה טיפל העיתון במערכות הבחירות מאז ראשית שנות התשעים. ה"אובזרבר" החליט שלא להסתפק, כמקובל, בדיווחים על הצהרותיהם של המתמודדים, וגם לא לסקר את מערכת הבחירות כאילו היתה מירוץ סוסים, שבו דרמת התחרות גוברת על כל נושא אחר. כתוספת לסקרי דעת קהל שגרתיים, הקדיש העיתון מאמץ ניכר לראיונות עם מאות תושבים, אשר התבקשו להגדיר את הנושאים המטרידים אותם ביותר. "התוצאות לא היו מפתיעות", כתבה עורכת העיתון ג'ני באקמן. "הכלכלה והמסים, פשע וסמים, טיפול רפואי, חינוך וסביבה היו הנושאים שהטרידו את התושבים".
הראיונות עם התושבים הביאו לניסוחן של מאות שאלות למועמדים, שנועדו לעמת אותם עם צורכי הציבור. הכלל היה: הציגו את הבעיות לא כפי שהעיתונאים רואים אותן, אלא כפי שהן מצטיירות בעיני התושבים. "עשינו זאת לא מפני שאנו סבורים שהאזרחים מן השורה שואלים שאלות טובות יותר מן העיתונאים", הסבירה העורכת באקמן, "אלא משום שמצאנו שהם שואלים לעתים שאלות אחרות, שאלות שנראות לעיתונאים בדרך-כלל 'רכות' מדי, שאלות שהתשובות עליהן מסייעות לבוחר להבין איך הבחירות ישפיעו על חייו".
יחד עם אמצעי תקשורת אחרים ארגן העיתון מפגש, "הקול שלך, ההצבעה שלך": במשך שלוש וחצי שעות נדרשו כל המועמדים לתפקידי מושל וסנטורים להשיב על מאות השאלות שהציגו התושבים. כל המועמדים - 13 במספר - הגיעו למפגש, פרט לסנטור הארכי-שמרני ג'סי הלמס. זה היה ההפך המוחלט מן הסיקור הטלוויזיוני השגרתי, המתבסס על קטעי צילום ועשר שניות של קול, שבהם מבקש המועמד למכור ססמה שניסחו יועציו הפוליטיים. המועמדים נאלצו לקיים דיון לעומק, שדווח בהרחבה מעל דפי העיתונים (ה"אובזרבר" פרסם תריסר כתבות על הנושאים שעלו בדיון, מלוות בחומר גראפי רב) ובתחנות השידור, כדי להבטיח שהבוחרים יוכלו לבחון את פתרונותיהם של המועמדים לבעיות, כפי שהוגדרו במישרין על-ידי האזרחים.
"מבחינתנו, עיתונאות ציבורית היא בפשטות כך: כאשר מדווחים על החיים הציבוריים, יש לנו מטרה - לספק לקוראים את המידע הדרוש להם כדי לתפקד טוב יותר כאזרחים", הסבירה באקמן. העיקרון הזה הפך לדגל "העיתונאות הציבורית", והצטרפו אליו מאז עוד עיתונים ברחבי ארצות-הברית.
במאמר מקיף שפורסם לאחרונה בכתב-העת "פרס-פוליסי", היוצא לאור באוניברסיטת הרווארד, מאופיין הזרם החדש כך: "עיתונאות ציבורית שונה מן הדגם השולט בעיתונות, בכך שהיא מתמקדת בדאגותיהם של האנשים הפשוטים, ובנושאים המועדפים עליהם, וכן באספקת מידע, שיש לו חשיבות מעשית עבור אלה המעוניינים להיות מעורבים בתהליכים הפוליטיים".
ככל שמדובר במערכות בחירות, הדגל שהניפו עיתונאי "העיתונאות הציבורית" או "העיתונאות האזרחית" הוא אחיד: הניחו לאזרחים, לא לפוליטיקאים, לקבוע את סדר-היום של הבחירות.
פרופ' ג'יי רוזן מאוניברסיטת ניו-יורק, אחד מנביאיה הבולטים של "העיתונאות הציבורית", הסביר לפני חודשים אחדים בהרצאה כי הזרם החדש צמח על רקע תחושה קשה באשר לדרך שבה מתנהלת בעשורים האחרונים הפוליטיקה האמריקאית, ומן הסיקור הפוליטי בעיתונאות, בעיקר ערב ההליכה לקלפיות.
נקודת המפנה, לדברי רוזן, היתה בשנת 88', בעת מסע הבחירות הכושל של המועמד הדמוקרטי מייקל דוקאקיס נגד יריבו הרפובליקאי ג'ורג' בוש. מסע הבחירות של דוקאקיס הידרדר כאשר ביקש המועמד להתמודד עם דימויו "הרך" מדי בנושאי ביטחון, והצטלם בתוך טנק. "הוא חבש קסדה, ונראה כמו בובת צעצוע שאנשים מציבים על החלון האחורי של מכוניתם. אנשים שאלו את עצמם, מי רוצה בובה בתור נשיא", סיפר רוזן.
זה היה רגע מטריד מאוד לעיתונאות האמריקאית, קבע רוזן. הכתבים והצלמים שניצבו שם סיקרו את נסיעתה של הבובה דוקאקיס בטנק כאילו מדובר באירוע פוליטי שיש בו ממש. מאות אירועים כאלה, שבוימו היטב על-ידי יועצי תקשורת, מסוקרים בתקשורת בכל מערכת בחירות, אלא שהפעם גברה התחושה אצל חלק מן העיתונאים שהם נותנים את ידם למהלכים חלולים ונטולי תוכן, המיועדים רק לשרת את מטרות היחצ"נות של המועמדים, וכך היה גם כאשר סוקרו באותה שנה בהרחבה הוועידות של שתי המפלגות, אירועים שחדלו מזמן לספק בימה לדיון רציני בנושאים שעל הפרק והפכו לקרקס תקשורתי נוצץ.
זה לא היה רק רגע של חשבון-נפש עיתונאי. בקרב רבים חיזקה מערכת הבחירות של 88' את התחושה הקשה שמשהו פגום בהליך הפוליטי האמריקאי כולו: משחקי הכוח והיחצ"נות של המועמדים מרחיקים את הציבור האמריקאי מן הפוליטיקה. העיסוק החלול בסמלים ובהתמודדויות דלדל את הדיון בנושאים האמיתיים, ופיתח אצל רבים יחס ציני ומזלזל לפוליטיקה ולפוליטיקאים.
"העיתונאות האזרחית העזה להציב שאלות באשר לשליחותם של העיתונאים. היא העזה להרחיב את המשימה העיתונאית", הסבירה לפני חצי שנה בהרצאה ג'אן שאפר, מראשי "מכון פיו לעיתונאות אזרחית". "האם ייעודה של העיתונאות רק להפיח להבות של מחלוקת על-ידי התמקדות בעימותים וביריבים הניצבים זה כנגד זה? האם על העיתונאים להביא לקיטוב נושאים כך שלא ניתן יהיה למצוא את דרך האמצע? האם תפקיד העיתונאות רק להתמקד במומחים, בנבחרים או במתמודדים?". התשובה של שאפר ושל אחרים העלתה שוב למרכז את המעורבות הציבורית של הבוחר -- ושל העיתונאי.
"איננו נוטשים את תפקידנו ככלב השמירה", מבטיחה שאפר, "אבל אנחנו מקבלים על עצמנו גם תפקיד נוסף, זה של כלב ההנחיה". שאפר, כמו שאר תומכי הזרם החדש, משוכנעים שאחד מתפקידיה של העיתונות הוא לשפר את המידע שהם מעניקים לציבור, להגביר את מעורבות העיתון והאזרח בחיי הקהילה, ולהבטיח בסופו של דבר אזרח טוב יותר, המעודכן במתרחש ומעורב בתהליכים הפוליטיים.
המסר החדש לא נקלט בקלות על-ידי אחדים מארגוני התקשורת העיקריים בארצות-הברית. ה"ניו-יורק טיימס", ה"וושינגטון פוסט" והמגזין "ניו-יורקר" פרסמו מאמרים ביקורתיים מאוד כנגד ה"עיתונאות הציבורית". "הניחו את הרפורמה [הפוליטית] לרפורמטורים", כתב העורך לשעבר של ה"ניו-יורק טיימס" מקס פרנקל במאמר חריף נגד הזרם החדש, "מוטב שתתמקדו במשימה שלכם, דיווח על החדשות, ותעשו זאת היטב, במקום לנסות לתקן את חוליי הפוליטיקה האמריקאית". פרופ' רוזן הגיב על טענותיו של פרנקל בתמיהה, והזכיר כי עיתונאות התחקירים נולדה כסגנון עיתונאי חדש בראשית המאה -- כחלק ממהלכים של רפורמות חברתיות, אשר במסגרתם החלו עיתונים וכתבי-עת לחשוף את השחיתויות במערכת הפוליטית או בחברות גדולות שהונו את הצרכנים וחלבו את כספם.
מבקרים אחרים הצביעו בדאגה על כך שבשאיפה המוצהרת להגביר את המעורבות הציבורית של הקוראים ולשפר את המערכת הפוליטית יש הפרה בוטה של כללים בסיסיים של עבודה עיתונאית, כדוגמת הבחנה בין ידיעות לדעות. במאמר תקיף ב"וושינגטון פוסט" הגדיר ג'ונתן ירדלי את ה"עיתונאות הציבורית" כניסיון מסוכן, אליטיסטי ושחצני לעצב את סדר-היום הציבורי. "ההנחה שלהם היא שהפוליטיקאים אינם מסוגלים עוד לקבוע מהו סדר-היום הציבורי, והתפקיד הזה צריך להימסר לידי עיתונאים", כתב ירדלי.
ה"עיתונאות הציבורית", עקץ ירדלי, נולדה בין היתר מתוך רצון לזכות ביתר פופולריות בקרב הקוראים, בניסיון לבלום את הירידה הנמשכת בתפוצת העיתונים. גם חסידי "העיתונאות הציבורית" אינם מתעלמים מהיבט זה. אחדים מהם יסבירו כי "העיתונאות הציבורית" היא אכן אחת הדרכים לענות על שתיים מן התופעות המכרסמות בצורה קשה בעיתונות האמריקאית -- הירידה הנמשכת באמון הציבור באמצעי התקשורת, והתפוצה המידלדלת.
פרופ' רוזן, כמו גם פעילים אחרים למען הזרם החדש, דוחה את הביקורת בתוקף, ומסביר שיצירה מחודשת של קשר בין העיתונאים לבין הקהילה שבה הם פועלים חיונית כדי לאפשר לעיתונים לא רק להתקיים, אלא גם למלא את תפקידם החברתי. ויש בזרם החדש גם מאמץ מכוון להינתק מן החיבוק ההדוק של עיתונאים עם הצמרות הכלכליות והפוליטיות, עם האח"מים והכוכבים הנוצצים, למען מגע ישיר והדוק יותר עם הציבור הרחב, שבשמו הם מניפים את דגלי "זכות הציבור לדעת" ו"כלב השמירה של הדמוקרטיה".
"עיתונאים ותיקים, בני שישים ומעלה, מבינים היטב על מה אנחנו מדברים", סיפר לפני חודשיים פרופ' רוזן בראיון לעיתון "אייריש טיימס", "כי הם הצטרפו למקצוע בימים שזה היה עניין של מעמד העובדים, ועיתונאים היו חלק מן החיים בעיר, לא כמו 'עיתונאי הטלפונים הסלולריים' של ימינו".
גיליון 15, יולי 1998