זו איננה רק תופעה ישראלית: בכל העולם ניצבים אנשי ימין/שמרנים/רפובליקנים על רגליהם האחוריות בניסיון להיאבק במה שהם מכנים "הטיה ליברלית" של אמצעי התקשורת. בימים שבהם הפיץ מי שהפיץ בישראל מדבקות "העם נגד תקשורת עוינת" היה מעבר לים, בארצות-הברית, מי שהדביק על פגושי המכוניות את המסר המקביל: "אינני מאמין לתקשורת הליברלית" (בתרגום חופשי: השמאלנית).
האם תקשורת שמאלנית, סליחה, ליברלית, מתגייסת כדי להתנכל לרפובליקאים, לסייע למפלגה הדמוקרטית, לגונן על הנשיא קלינטון ועל סגנו אל גור? יועצי קלינטון, שבילו את השנה האחרונה בהתגוננות מתמדת, משוכנעים שהעיתונות מחפשת את הנשיא, תוקפת אותו, נטפלת לדברים פעוטים ומסבכת אותו יותר ויותר. השמרנים, כמובן, ימצאו בכל אירוע את ההוכחה ההפוכה.
קחו למשל את מסיבת העיתונאים שערך ביל קלינטון באמצע מרץ. חמישה שבועות לאחר שהסתיימו בסנאט הדיונים על התביעה להדחתו, התייצב הנשיא בפני כתבי הבית-הלבן. האירוע, כמקובל בארצות-הברית, הועבר בשידור ישיר ברשתות הטלוויזיה. במעמדים כאלה יכול כל אחד מן הכתבים המואמנים לסיקור הבית-הלבן להרים אצבע, ולבקש להציג לנשיא שאלה. 21 שאלות הוצגו לקלינטון. אף שצלה של פרשת לוינסקי ריחף מעל האירוע, שמה של מוניקה לא הוזכר במישרין. הכתבים הלכו על קצות האצבעות סביב הנושא. העיתונאי היחיד שניסה לחדור אל חיי המשפחה של קלינטון היה וולף בליצר, הכתב הבכיר של רשת סי.אן.אן. הוא שאל את הנשיא מה דעתו על האפשרות שרעייתו הילרי תרוץ לסנאט מטעם מדינת ניו-יורק, ובכלל, "כיצד שניכם מנסים לחזק את היחסים ביניכם, בהתחשב בכל מה שאתה והיא עברתם בשנה האחרונה?".
היו, מן הסתם, צופי טלוויזיה שחשו אי-נוחות לשמע השאלה, שיש בה שמץ של חטטנות בענייניו הפרטיים של הנשיא. היו שראו בה שאלה לגיטימית, בהתחשב בהחלטתה של הילרי שלא להצטרף לבעלה לכמה מסעות מסוקרים היטב בארצות-הברית ומחוץ לה.
אבל היו, מסתבר, אחרים שזיהו בשאלה שהציג בליצר סימנים מובהקים לאופיים הצייתני-האוהד של כתבי הבית-הלבן לנשיא ארצות-הברית, ויותר מכך – עדות ליחסה הסלחני של התקשורת האמריקאית לנשיא, בעיקר בשל השתייכותו הפוליטית למפלגה הדמוקרטית.
"בליצר יכול היה לשאול שאלה יותר תקיפה", התרעם כתב-העת השמרני "מדיה וואץ'" (במהדורת האינטרנט שלו). "במקום לשאול את קלינטון אם היה מקום להעמדת אשתו לדין (על חלקה בפרשת עיסקת הקרקעות וייטווטר בארקנזס), העדיף לשאול אם היא תהיה סנטורית טובה...".
בליצר לא היה היחיד שהתנהגותו הכעיסה, כרגיל, את השמרנים. כתב רשת איי.בי.סי, סם דונלדסון, "הבחור הרע" מבין כתבי הבית-הלבן, ביקש מן הנשיא תגובה על טענותיה של חואניטה בורדריק, כאילו אנס אותה לפני שנים. קלינטון בחר לא להשיב. הוא התחמק גם ממתן תשובה לכתבת ג'אן סמית', ששאלה אותו מה לדעתו למדו תלמידי בתי-הספר באמריקה על אמירת אמת, נוכח התנהגותו בחקירה. למרבה הפליאה, קבעו המבקרים, לא המשיכו הכתבים להציג לנשיא שאלות ואיפשרו לו לחמוק מן התשובות. המסר של המבקרים היה ברור: אילו היה עומד נשיא רפובליקאי שמרן על הבמה, היו הכתבים טורפים אותו בשאלות חוזרות ונשנות. לקלינטון מוותרים בקלות.
כמו תמיד, הפרשנות תלויה בנקודת הראות של המתבונן. מבקריה השמרנים של התקשורת בחנו, כדרכם, את מסיבת העיתונאים הזו תחת זכוכית מגדלת, ומבחינתם היתה זו עוד הוכחה ניצחת לטענה הנושנה בדבר "ההטיה הליברלית".
"מדיה וואץ'", שתיעד ובחן כל שאלה (וכל תשובה), הוא רק אחד מכתבי-העת שמפיץ בשנים האחרונות גוף שמרני, במסגרת המרכז-למחקר-המדיה, המפעיל חוקרים לבחינה דקדקנית של התקשורת. בראש המרכז עומד ברנט בוזול, שמרן בן 45, שהעניק בשנים האחרונות תנופה רבה למאמציהם של "כלבי השמירה" מטעם הימין, המבקשים למצוא בכל מהדורת חדשות הוכחה לטענותיהם בדבר עיוותים מכוונים. "אמצעי התקשורת הפכו את המונח 'עיתונאות אובייקטיבית' לבדיחה", מאשים בוזול. לטענתו, הם עסוקים בקידום בוטה של סדר יום שמאלני. בוזול אינו לבד: שורה של אישים וארגונים מן האגף הימני של הפוליטיקה האמריקאית ניצבים לצדו. בבחירות לנשיאות בשנת 1996 גייסו עבורו לא פחות מ2.8- מיליון דולר למימון המעקב המדוקדק אחרי "שמאלני התקשורת האמריקאית".
גם בשעה שמרבית ארגוני התקשורת המרכזיים באמריקה מתייחסים בזלזול, כמעט בהתעלמות, לכתבי-העת של בוזול, הוא ממשיך בשלו: מאז הקים את המרכז, הוא פירסם והפיץ שורה של ספרים ומדריכים המשמשים את אנשי הימין במעקב אחרי "ההטיה הליברלית" של התקשורת. ביניהם: "מדריך להטיה במדיה", "תבנית של הטעיה: תפקיד התקשורת בנשיאות קלינטון", "כיצד לזהות, לחשוף ולתקן את ההטיה במדיה" ועוד שורה של פרסומים שמכולם עולה אותה קביעה נחרצת: ישנם אמצעי תקשורת הפוגעים ברוחה האמיתית של אמריקה ומעדיפים לקדם ערכים ליברליים.
סדר יומו התקשורתי-שמרני של בוזול כולל לא רק מעקב אחר מה שמדווח (או מוצנע) בעמודי העיתונים ובמהדורות החדשות בטלוויזיה וברדיו; הוא פעיל גם במאמציהם של גורמים שמרניים להשפיע על תוכנן של תוכניות הבידור בטלוויזיה. הוא פירסם בין היתר את "המדריך למשפחתי לפריים-טיים", שנועד להדריך הורים כיצד לפקח טוב יותר על מה שילדיהם רואים על המרקע. בצד אלה היה בוזול אחד הפעילים במסע הבחירות הכושל של בעל הטור ופרשן הטלוויזיה השמרן פאט ביוקנן, בשנת 1996.
עם תקציבי ענק ותמיכה ציבורית נרחבת מחוגים שמרניים, מפעיל בוזול תחקירנים הבוחנים בדקדקנות את כל שידורי החדשות בטלוויזיה, מפרסם כתבי-עת ומפעיל שורה של אתרים באינטרנט, כולל סוכנות ידיעות שמרנית. חוליות מעקב התקשורת שלו דיווחו, למשל, באמצע אפריל על מספר השניות המדויק שהקדישה כל רשת טלוויזיה לכתבות ולידיעות על ביקורו של ראש ממשלת סין בוושינגטון, מה דווח ובעיקר מה "הועלם" (במכוון, לטענתו, כדי להגן על הנשיא ועל סדר היום הליברלי). עלוניו של בוזול זועמים במיוחד על כך שלא הוזכרה כמעט כלל פרשת הכספים הבלתי חוקיים שהועברו מסין בדרכים עקלקלות לקופת המפלגה הדמוקרטית, ופרשיות ריגול סיניות בארצות-הברית.
המתקפות הרחבות הללו שעורכים ארגונים שמרניים לא משפיעות בהכרח על תוכן החדשות, אבל הן מביאות לכך שהטענות על "הטיה ליברלית" של אמצעי התקשורת מעמיקות לחלחל לציבור הרחב ולפגוע באמינותם של העיתונים, הרדיו והטלוויזיה. בסקר על אמינות העיתונות, שממצאיו פורסמו בסוף השנה שעברה, מוקדש חלק נרחב לטענות הציבור בדבר ההטייה של אמצעי התקשורת.
78 אחוז מן המבוגרים בארה"ב השיבו כי אכן יש הטיה בדיווח חדשות. מחצית מן הציבור האמריקאי סבורים כי יש קבוצות מסוימות הנהנות מיחס מועדף בתקשורת. הטלוויזיה, כמו תמיד, היא האשמה העיקרית בעיני הציבור: 42 אחוז סבורים כי דיווחי החדשות בה מעוותים. 23 אחוז סבורים כי המצב חמור יותר בעיתונים. רבים מן הנשאלים משוכנעים כי לרבים מאנשי התקשורת יש "סדר יום סמוי" – עמדות פוליטיות וחברתיות המשפיעות על הדרך שבה הם מדווחים על החדשות.
"הבעיה היא שאמצעי התקשורת עצמם אינם מודעים להטיה הקיימת בהם ומעדיפים להכחיש אותה", טוען פרד בארנס, עורך כתב-העת השמרני "וויקלי סטנדרט". בסימפוזיון שערך כתב-העת "קולומביה ג'ורנליזם ריוויו" אמר בארנס כי אמצעי התקשורת הם קורבן של "תרבות עיתונאית שהיא בעיקרה ליברלית וחילונית". התרבות הזו יוצרת לעצמה המשכיות באמצעות בחירת עיתונאים בעל קו דומה, המצטרפים למעגל, וספק אם היא תשתנה.
"עסקי החדשות מושכים בעיקר אנשים שהם ליברלים וחילונים, הנוטים לראות את מעמד הביניים האמריקאי כבורגני, משעמם וראוי לגינוי", סבור בארנס. יחס כזה מעורר את תרעומתם של חברי שלוש קבוצות החשים עצמם נפגעים: רפובליקאים, שמרנים ונוצרים. "כולם מתלוננים על המדיה, על כך שאמצעי התקשורת אינם הוגנים, שאינם מבינים אותם, שהם בעלי הטיה אידיאולוגית נגדם, ושהם יותר מדי חילונים. האם כולם טועים?
בשנים האחרונות נעשו כמה נסיונות של חוקרים לעמוד על האמת שמאחורי המתקפה על העיתונות. אחד מהם פורסם בשנה שעברה על-ידי דייוויד קרוטו, מן המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת הקומונוולת בווירג'יניה. קרוטו בדק שתי טענות המושמעות תדיר בפי המבקרים מימין: האחת, שעמדותיהם של עיתונאים הן שמאליות יותר מאלה של הציבור הרחב בארה"ב, והשנייה, שהעיתונאים מעצבים את תוכן החדשות באופן שיחזק את העמדות השמאליות הללו.
מחקרו של קרוטו קובע, על סמך שאלונים שהופצו בין כתבים בוושינגטון, המסקרים בעיקר נושאים פוליטיים, כי מרבית הכתבים נמצאים אי-שם במרכז המפה הפוליטית, וכי במספר נושאים חברתיים-כלכליים הם נוקטים בדרך-כלל עמדות "ימניות" יותר מעמדות רוב הציבור. במקרים אחדים מצא קרוטו עיתונאים הנוקטים קו "ימני" בענייני כלכלה וקו "ליברלי" בענייני חברה. מיקומם של מרבית הכתבים במרכז, קובע החוקר, תואם גם את נטייתם של ארגוני תקשורת לדבוק בפרשנויות מובנות מאליהן, במקום לחפש אחרי ניתוח חלופות החורגות מהשגרה.
הטענה בדבר "שמאלניותם" של כתבים היא בבחינת מיתוס שאין לו בסיס עובדתי, קובע קרוטו, ורק רטוריקה שמרנית, הבוחרת להבליט באופן סלקטיבי התבטאות מסוימות ולהתעלם מאחרות, ממשיכה להנציח את הטענה על ה"הטיה הליברלית". אשר לתכנים, הוא קובע, אין לשמרנים על מה להתלונן: כמה ממכוני המחקר שלהם הם בין היותר מצוטטים בעיתונות הארצית החשובה. מרבית מקורות המידע שעליהם מתבססים הכתבים אינם בעלי קו "שמאלני" כלל ועיקר. ובכלל, הוא מוסיף, עיתונאים אינם פועלים בחלל ריק, אלא במסגרת ארגוני תקשורת בעלי אינטרסים כלכליים, שאינם מעוניינים להרגיז את בעלי המאה – אנשי עסקים ומפרסמים גדולים, שחלק ניכר מהם הם שמרנים, ימנים ורפובליקאים.
זה אינו המחקר היחיד שקורא תיגר על טענות הימין נגד "תקשורת מגויסת לטובת השמאל". אחרים מזכירים את מספרם הגדול יחסית של בעלי טורים המשתייכים למחנה הימני-שמרני בקרב כותבי המאמרים המובילים. ויליאם ספייר, ג'ורג' ויל, ויליאם באקלי ואחרים לא הואשמו מעולם בשמאלנות: הם מציגים במאות עיתונים בארצות-הברית קו ימני תקיף, הנשמע מפיהם גם מעל מרקעי הטלוויזיה. אבל בסופו של דבר, ההתקפה על "התקשורת הליברלית/שמאלנית" היא – גם בארצות-הברית – חלק מסדר היום של הימין השמרני. והם לא יניחו לעובדות להרוס את טיעוניהם.
גיליון 20, מאי 1999