פיגוע באיראן

פיגוע המוני שאירע אתמול באיראן כובש את שעריהם של ארבעת היומונים. "טרור בבית היוצר", מודיעה הכותרת הראשית של "ישראל היום", שוודאי הקפיצה כמה ישראלים שחשבו לרגע שהפיגוע אירע בנמל תל-אביב. מעבר למשחק המלים העילג, יש כאן גם מסר לקוראים: נכון, מדובר בטרור, אבל במקרה הזה מדובר בטרור מוצדק – שפגע באדריכלי הטרור האחר, הבלתי מוצדק.

על שער החינמון נמרח תצלום (AFP) מזירת הפיגוע, מצעד צבאי שהתקיים בעיר אהוואז. נראים בו נגניה ההמומים של התזמורת הצבאית, ששוכבים על הקרקע במדיהם החגיגיים בתקווה לחמוק מהירי. האם יש ביניהם פצועים? ייתכן. לא רואים. אחד מהם מסתתר מתחת לתוף גדול ממדים. נגן אחר מניף סקסופון במה שנראה כמו ניסיון לגונן על הכלי העדין מפני האספלט. חבר שלו אוחז בתוף קטן, שמסתיר אותו חלקית בלבד, ומישיר מבט לחוץ אל עבר הצלם. צלם אחר, בבגדים שחורים, נתפס בפריים: למרות הסכנה, הוא רוכן קדימה ומתקדם בזהירות לעבר המקור המשוער של הירי, בעודו מכוון אליו את המצלמה.

הכותרת הראשית של "ישראל היום", היום

הכותרת הראשית של "ישראל היום", היום

איכשהו, התיעוד הגולמי הזה של פאניקה אנושית של בני אדם הנתונים בסכנת חיים מחלץ מעורכי "ישראל היום" את משחק המלים שבכותרת, לצד תיוגים מעולם עיתונות הספורט שלפיהם מדובר ב"מכה לאיראן" ו"השפלה". בדיווח עצמו מחריפים את הטון: מתקפת הטרור מכונה שם בכותרת "פיגוע בראש הנחש", כאילו התוקפים פגעו בהנהגה הדתית או המדינית של איראן, ולא במשתתפיה וצופיה של צעדה צבאית שהיתה פתוחה לציבור הרחב.

"להשפלה כזו לא ציפו בטהרן", מובהר לקוראים בכותרת המשנה, שמדגישה כי "ה'לוחמים' האיראנים ברחו מהירי". רק במעמקי הדיווח (אלי לאון) מצוין ש"סוכנות הידיעות האיראנית אירנ"א דיווחה כי בין ההרוגים היו גם נשים וילדים" (ב"הארץ" מוסיפים כי אחד הנרצחים הוא עיתונאי, ושרוב ההרוגים אינם אנשי משמרות המהפכה).

מה גורם למערכת עיתונאית לחגוג כך מתקפה רצחנית שהפילה חללים חפים מפשע? קשה לשער. תשובה אפשרית אחת היא רגש אפל שכותבי הטורים ב"ישראל היום" נוהגים לטפול על יריביהם: השנאה. השמאלנים שונאים את הימנים, העיתונאים אכולי השנאה לא יכולים להפסיק להשמיץ את נתניהו, הפלסטינים ועוזריהם מפעילים תעשייה של שנאה נגד הישראלים – וכולם יחד פועלים נגדנו מכורח רגשי התיעוב הבלתי נשלטים שמפעפעים בהם.

אבל שנאה היא רגש אוניברסלי, אפשר למצוא אותו גם בעוד מקומות. ב"ישראל היום", למשל, כל-כך שונאים איראנים, שכשמבצעים בהם טבח – התגובה העיתונאית המתבקשת היא מִסגור בהמי שחוגג את המוות.

חמושים בורחים

אחד הפרטים שמובלטים הבוקר בדיווח של "ישראל היום" על הפיגוע באיראן הוא הלעג לבריחתם של חיילים חמושים מזירת הפיגוע – מעשה שזיכה אותם בכינוי הלגלגני "לוחמים" (כך, במרכאות). על רקע זה ראוי להיזכר בפיגוע אחר, שאירע בשנה שעברה כאן בישראל: מחבל במשאית דרס קבוצה של חיילים ששהו בטיילת ארמון-הנציב בירושלים. ארבעה חיילים נהרגו, למעלה מעשרה נפצעו, ורבים אחרים נמלטו מזירת הקטל למרות שאחזו בנשק. ב"ישראל היום" לא הסתירו את העובדה הזאת מהקוראים, אך לא חשבו שהתגובה האינסטינקטיבית שלהם לסכנה ראויה לבוז.

מתוך שער "ישראל היום", 9.1.2017

מתוך שער "ישראל היום", 9.1.2017

מעבר לגבול

"המשבר בין ישראל לרוסיה בעקבות הפלת מטוס הביון ליד לטקייה הוא משבר אמיתי, עמוק וחריף, כך מודים מקורות מדיניים בירושלים", כותב אלכס פישמן, הפרשן הצבאי של "ידיעות אחרונות". ב"ישראל היום", שגם לו מקורות מדיניים בירושלים, נזהרים לא לקפוץ למסקנות. "בשבועות הקרובים נגלה אם נפגע חופש הפעולה של ישראל בסוריה", נמסר לקוראים בידיעה שעליה חתומים הכתבים אריאל כהנא, לילך שובל וארז לין, שמתבססים על "גורם מדיני ישראלי".

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין (צילום: עמוס בן-גרשום, לע"מ)

הגורם האנונימי ששוחח עם "ישראל היום" אומר לכתביו כי סביר להניח ש"הדברים יחזרו לקדמותם". את הפלת המטוס (בידי ירי נ"מ סורי) הוא מתאר כ"משברון, מכה בכנף ולא בהכרח מכה קלה, אבל כזו שבתוך חודשיים לכל היותר תתפוגג".

לפי אלכס פישמן, מדובר בתחזית אופטימית שאינה קשורה למציאות. "בתדרוכים שניתנו לתקשורת הרוסית מפי גורמים בכירים בלשכתו של פוטין מוצגת הגרסה הישראלית כגרסה שקרית, לא פחות", הוא כותב. "התחקיר הישראלי ככל הנראה לא עניין את הרוסים, והמחווה שעשה ראש הממשלה כששלח את מפקד חיל האוויר למוסקבה לא עשתה עליהם רושם. מבחינת הרוסים מדובר בהצגה בלבד". לדבריו, המסר של רוסיה לישראל חד-משמעי: "הרוסים לא רוצים שישראל תמשיך לטוס ולהפציץ בסוריה, ודאי לא במתכונת הנוכחית. אירוע הפלת המטוס הוא הזדמנות מבחינת הרוסים לשנות את דפוסי ההבנות בין שתי המדינות לגבי חופש הפעולה הישראלי בסוריה. כאן עומדת ישראל בפני החלטה דרמטית לגבי עומק המשבר שהיא מוכנה להגיע אליו מול הרוסים, משבר שנכון לעכשיו נראה כבלתי פתיר".

מי צודק? בינתיים פרסם המשטר ברוסיה דו"ח משל עצמו, שאותו העיתונאים עדיין לומדים. "דו"ח משרד ההגנה הרוסי אינו כולל שום אזהרה או איום על ישראל, וזה דווקא סימן טוב", כותב רון בן-ישי ב-ynet. "בסיפור הזה משרד ההגנה הרוסי הוא 'האיש הרע' שמנסה לגזור קופון על חשבון מדינת ישראל בסוריה, והנשיא הרוסי ולדימיר פוטין הוא השוטר הטוב שרוצה לשמור על יחסים טובים וקורקטיים עם מדינת ישראל ועם ראש הממשלה נתניהו".

עמוס הראל, כמו בן-ישי, קובע שהדו"ח הרוסי הוא מסמך מפוקפק. "משיחות עם בכירים במערכת הביטחון עולה שהם מייחסים חשיבות רבה להשלכות התקרית האחרונה", הוא מוסיף בטור שפורסם היום אחר-הצהריים באתר "הארץ". "מי שממשיך לטעון כאילו היתה זו רק מכה קלה בכנף עסוק כל-כך בהגנה על דימויו של נתניהו עד שפשוט אינו מוכן יותר לנתח את המציאות באופן ענייני".

אולמרט

פגישה מתוקשרת של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט עם יו"ר הרשות הפלסטינית אבו-מאזן זוכה לסיקור בכל העיתונים. ב"ישראל היום", העבריין המשתקם שנגדו נלחמו לפני עשור, כשהנהיג את המדינה, מקבל את היחס התוקפני ביותר. "אולמרט הפך לדובר של אבו-מאזן", מודיעה כותרת הידיעה של החינמון, שעליה חתומים שלושה כתבים. מדובר בציטוט מפיו של "גורם בכיר בליכוד" ששמו, יש לשער, מתחרז עם "טיבי" (ציטוט דומה נמסר אתמול לעיתונאי ירון אברהם מחברת החדשות מפי אדם שזוהה כ"סביבת נתניהו").

אהוד אולמרט בבית-המשפט (צילום: דוד ועקנין)

אהוד אולמרט בבית-המשפט (צילום: דוד ועקנין)

כמעט כל הידיעה של "ישראל היום" מוקדשת לתגובות ביקורתיות מצד גורמי ימין שונים, ובראשם שרי הליכוד אופיר אקוניס ("שקרים") וגלעד ארדן ("עצוב"). מאיר אינדור, יו"ר ארגון אלמגור, מנפק את התגובה המקורית ביותר ומציע להחזיר אל אולמרט לכלא כדי שירצה את שארית העונש שנגזר עליו בגין מעשי השחיתות שביצע.

"ישראל היום" הוא גם העיתון היחיד שמצמיד לדיווח טור פרשנות. "המפגש אינו מקרי", טוען בו אמנון לורד, "הוא חלק מקמפיין שנועד על-ידי השמאל הישראלי להעניק מנות הרואין של לגיטימציה בהזרקה ישירה לראיס הסובל ממהלומות קשות מצד הבית הלבן". מיהו "השמאל הישראלי" שמשרת כך את "בובת הרודן המקומי" אבו-מאזן? לפי לורד, מדובר בארגון שלום-עכשיו, שמארגן בשבועות האחרונים מפגשים עם הנשיא הפלסטיני.

בעיתון הבית של אולמרט, "ידיעות אחרונות", מגישים כותרת מז'אנר שעורכי "ישראל היום" אוהבים במיוחד: הכותרת הדו-ראשית. "אולמרט ואבו-מאזן: הפגישה והביקורת", נכתב בה. הידיעה עצמה קצרצרה ונטולת הפניית שער. הכתב, איתמר אייכנר, מציין שמדובר ב"פגישה שנויה במחלוקת" (תואר פונקציונלי שחביב על עורכי העיתון) ש"עוררה סערה" (עוד קלישאה עיתונאית משומשת).

מה כוללת הסערה הזאת? קוראי "ידיעות אחרונות" יאלצו לחפש הרחבה בעיתון אחר. כנגד פסקה אחת עם ציטוט של אולמרט מוצבת פסקה קצרה יותר עם דוגמית מתוך תגובותיהם של "בכיר בליכוד" והשר ארדן. לאולמרט, מקורבו של המו"ל נוני מוזס, אין סיבה לחשוש למתקפה מצד מערכת "ידיעות אחרונות". מצד שני, בזמנים אחרים, שבהם החבר והמו"ל החשוד ב"תיק 2000" אינו עסוק בהזרקת פטריוטיות לכרית המגן שלו, אולמרט היה יכול לצפות גם להגנה נחרצת יותר.

קדימון

"הפתעות חדשות צפויות בנאום נתניהו באו"ם", מבטיח אריאל כהנא, הכתב המדיני של "ישראל היום", על בסיס דברים שנמסרו מ"סביבתו" של ראש הממשלה. כמצופה מבטאונו של נתניהו, לקוראים לא נמסר אפילו ברמז באילו הפתעות מדובר. למה להרוס?

פרסום מזיק

אחת הכתבות המיוחצנות ביותר בגליון חג הסוכות של "ידיעות אחרונות" עוסקת בבנו של הרוצח המורשע רומן זדורוב – ילד בן 12 שמעניק לעיתון "ראיון ראשון" (נעם ברקן). אפשר להבין את העניין הציבורי שמייחס הצהובון לראיון עם ילד שאביו הוא במקרה רוצח מפורסם. עם זאת, דווקא בגלל מקרים כאלה חוקקה הכנסת לפני שנים אחדות תיקון לחוק הנוער שאוסר על זיהוי של קטינים שהוריהם עבריינים – בנימוק שלפיו פרסומים מסוג זה גורמים לילדים נזק.

בשביל "ידיעות אחרונות" זוהי הזדמנות לשאול את הילד שאלות מציצניות שבגילו אין לו שום דרך אינטליגנטית להשיב עליהן: "אבא שלך עשה את זה?", "שאלת אותו פעם בצורה ישירה: 'אבא, עשית את זה?'", "אתה יודע שהוא הורשע פעמיים בבית-המשפט המחוזי ופעם בבית-המשפט העליון. שלוש פעמים" – וכן הלאה. אמו אולגה, שמתראיינת לצדו, מעידה שהיא שרויה במצוקה כבדה ונזקקת לתרופות פסיכיאטריות. התוצאה היא ראיון שמעורר אי-נוחות, ולא מהסוג החיובי.

בשביל בנו של הרוצח, הראיון הזה הוא החלטה גרועה שקיבלו עבורו בגיל 12 ושתלווה אותו מעתה ועד סוף חייו: התמונות, הציטוטים, ראיון הווידיאו הנלווה. גם אם יתחרט על כך בעתיד, יהיה לו קשה מאוד להשתחרר מהזיהוי עם העדר הקונספירטיבי שמלווה את פרשת תאיר ראדה, הילדה שברציחתה הורשע זדורוב האב.

בניגוד לאמו ובניגוד למערכת "ידיעות אחרונות", שיכולים לקחת אחריות על ההחלטות הגרועות שלהם, בנו של הרוצח קרוב לוודאי אינו מבין את ההשלכות שיהיו לחשיפתו בזירה הציבורית. בשביל "ידיעות אחרונות" זה בסך הכל עוד ראיון חג שאפשר למכור באמצעותו עיתונים. בשביל המרואיין בן ה-12 זה כתם לכל החיים.

אלשיך

ב"הארץ" מגיש כתב הפלילים יהושע בריינר כתבה מתבקשת אך נדירה במושגים ישראליים: סיכום של כהונת המפכ"ל היוצא, רוני אלשיך, מזווית מקצועית רחבה. טיפולו בפרשיות נתניהו אמנם זוכה למקום נכבד, אך לצד זה עוסק הכתב גם בסוגיות שנדחקו הצדה – הפשיעה בחברה הערבית, שינויים שהחיל אלשיך בעבודתן של תחנות המשטרה ועוד. הקריאה מומלצת.

המפכ"ל היוצא, רוני אלשיך, מריח נענע בביקור בשוק מחנה-יהודה בירושלים לרגל ערב ראש השנה (צילום: יונתן זינדל)

המפכ"ל היוצא, רוני אלשיך, מריח נענע בביקור בשוק מחנה-יהודה בירושלים לרגל ערב ראש השנה (צילום: יונתן זינדל)

ספינים ופלילים

במוסף סוכות של "מעריב" מתפרסם ראיון מגזיני עם היועץ האסטרטגי איל ארד, לרגל צאת "קילר אינסטינקט", הספר שחיבר יחד עם משה גאון וארז יעקובי. "ראיון עם ארד צופן בחובו מסע מרתק בנבכי אחורי הקלעים של הפוליטיקה", כותב המראיין, יעקב בר-און. "בזה אחר זה צפים ועולים מושגים כמו דיסאינפורמציה, הערמת היריב, ריגול פוליטי, השתלת מידע כוזב ועוד תופינים".

איל ארד על שער "מעריב", היום (לחצו להגדלה)

איל ארד על שער "מעריב", היום

תובנת המראיין זוכה להדהוד גם בשער העיתון, שם נדפסת הבטחה שלפיה ארד סוף-סוף חושף את "הסודות מאחורי הקמפיינים הפוליטיים" – אך זוהי כמובן הגזמה פרועה. ארד מצדיק את המוניטין שלו כספינולוג מתוחכם, ולרגע לא מועד ופולט דבר מה שעשוי לפגוע בו או בלקוחותיו. ההפך הוא הנכון. מדובר בראיון מפוספס שאינו מצליח להדגים לקהל הקוראים כיצד ארד, יחד עם הקולגות והלקוחות שלו, מבצעים מניפולציות על הציבור הישראלי כדי להמליך עליו את מנהיגיו המתחלפים, לשרת בעלי הון ולכבס תדמיות של אישי ציבור שסרחו. למעשה, מקריאת הראיון מתברר שארד – יועץ משופשף שעבד גם עם לקוחות שהתבררו כעבריינים ונוכלים – בכלל "מתנגד בחריפות" לשימוש בטריקים מלוכלכים. התוצאה היא ראיון בסגנון "חיים שכאלה", שמדגים את כשרונו של המרואיין בביצוע מניפולציות תקשורתיות.

במקרה הזה, נראה שזה לא היה קשה במיוחד. כך, למשל, כשארד אומר על אהוד אולמרט ש"פוליטיקאי לא אמור לקחת כסף מזומן במעטפות ולהפקיד אותן בכספת של עורך-הדין שלו", וש"זה לא יפה מבחינה ציבורית אבל לא דבר פלילי" – בר-און אפילו לא טורח להזכיר למרואיין או לקוראים שבסופו של דבר אולמרט דווקא כן הורשע בפרשת מעטפות הכסף, ושבית-המשפט קבע שמעטפות המזומנים שקיבל מטלנסקי הן כן "דבר פלילי". במקום לעשות זאת, המראיין עובר הלאה ושואל את ארד במה שגתה ציפי לבני בבחירות 2009. ארד משיב לו בסבלנות.

עושים לביתם

ב"ידיעות אחרונות", כפי שקורה לעתים קרובות לרגל החגים, מכרו את רוב מוסף הטיולים "מסלול" לרשות הטבע והגנים. בתמורה לתקציב הממשלתי, אנשי המוסף הקדישו את רוב תוכנו להמלצות על אתרים שמנוהלים על-ידי רוכשי התוכן.

ב"ישראל היום" אין היום מוסף טיולים (מוסף כזה חולק לקוראים שלשום), אבל יש מוטציה מוזרה שהיא הכלאה בין מדור מסלולים לפמפלט צבאי: המלצות על מסלולי טיול מפי חמישה קצינים רנדומליים בצה"ל. בתפריט: מפקד סיירת גולני ממליץ על "שביל גולני", מפקד בחטיבת גבעתי מדגיש שלחטיבת גבעתי יש "מורשת קרב ארוכת שנים", ומג"ד בנח"ל שפוקד על הקוראים: "צאו לבלות – אנחנו בחטיבת הנח"ל שומרים עליכם". כן המפקד.

אגב, לא מדובר בהמצאה חדשה: בעבר התפרסם מדור קבוע כזה ב"מעריב".

מהמקפצה

"מעריב" של אלי עזור ממשיך לקדם את מועמדותו של משה ליאון לראשות עיריית ירושלים. הבוקר, המועמד היבשושי מקבל תצלום נאה בתשחץ כאילו היה ידוען או פוליטיקאי מהליגה של הגדולים.

"מעריב", 23.9.2018

"מעריב", 23.9.2018

ענייני תקשורת

מלים. בגליון סוכות של "דה-מרקר" מראיין הכתב אבי וקסמן את אנשי האקדמיה ללשון העברית. "דווקא אתם מכינים כתבה על העברית? אתם, העיתון עם השם באנגלית?", עוקצת אחת המרואיינות, איילת הראל. "אני לא מתאפק ומזכיר לה את הטרוניה השחוקה נגד האקדמיה ללשון העברית, שבחרה לעצמה שם ממקור יווני", כותב וקסמן.

עוד ב"דה-מרקר": חגי עמית מראיין את טל מילר, כותב נאומים שעבד עם שלל פוליטיקאים. לקראת סוף הראיון חולק מילר אנקדוטה: "אחרי הבחירות האחרונות עשו ב'אולפן שישי' כתבה על מטה המחנה-הציוני, מיד אחרי המדגמים שמהם היה ברור שהמחנה-הציוני יפסיד. בכתבה נשאלתי מה אני עושה כאשר אני לא כותב נאומים. עניתי שאני תסריטאי, והמראיין אמר לי: 'אז עכשיו יהיה לך זמן לסיים את הסרט שלך'. אמרתי לו: 'כן, אני אסיים אותו בברלין'. באותו רגע המשפט הזה הצחיק אותי, אבל הם פתחו איתו את המהדורה וחטפתי על הראש".

יחסי-ציבור (1). ברכות ליחצנים של הזמרת שירי מימון, שהצליחו להשחיל תמונה מהופעת הבכורה שלה בברודוויי לשעריהם של שלושת הטבלואידים.

שירי מימון, מתוך שערי העיתונים "ישראל היום", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" (בהתאמה)

שירי מימון, מתוך שערי העיתונים "ישראל היום", "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" (בהתאמה)

יחסי-ציבור (2). כתבת השער של "ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות", היא ראיון רך וחנפני עם מנכ"לית "פפר", מיזם בנקאות מקוון של בנק לאומי. חוץ מלייחצן את המיזם של בנק לאומי, המראיינת חן ארצי-סרור גם משחילה קצת יחצ לגוף נוסף. המרואיינת, מיכל קיסוס-הרצוג, מספרת שהיא התקבלה לעבודה בבנק למרות שלא עמדה בתנאי הסף של המשרה. איך היא עשתה את זה? "פניתי כאחד האדם ל-Alljobs", היא אומרת. "פשוט התחלתי לעבור על מודעות דרושים. ראיתי משרה שבה מחפשים מנהלת פיתוח עסקי בחברה פיננסית גדולה. ביקשו שם 4–5 שנות ניסיון, לי היו אפס. אבל ברור ששלחתי קורות חיים".

לקוראים לא נמסר כי בעלת השליטה ב-Alljobs היא קבוצת "ידיעות אחרונות".

סטטיסטיקה. ב"גלריה" מדבר משה גלעד עם מחלץ טיילים שמעיד על "ירידה של 300% בבקשות חילוץ" בדרום אמריקה. פרשנות אפשרית: הטיילים הישראלים כה מנוסים וחדורי תושייה, שבמקום לקרוא לעזרה הם התחילו להציע שירותי חילוץ לעוברים והשבים, מעשה מוזר שאיכשהו העמיד את הסטטיסטיקה על מינוס בקשות חילוץ.

אידר. בגליון החג של "ישראל היום" בולט בהיעדרו טור של הפובליציסט דרור אידר. מאז ההודעה על מינויו העתידי לשגריר ברומא, אידר ממעט לכתוב בחינמון: בשבועיים וחצי האחרונים פרסם שני טורים על דת ואמונה וראיון עם יהורם גאון. הקוראים, שוודאי היו רוצים לדעת מה דעתו על הפלת המטוס הרוסי, הפגישה של אולמרט עם אבו-מאזן ותחלואי התקשורת, ייאלצו להצטייד בסבלנות.