זה היה ערב סתווי במיני-ישראל והאוויר רחש קרקושי בקבוקים וצליל אקראי של התנפצות גביע. בין יינני מטה-יהודה שהתייצבו כדי להציג את תוצרתם הסתובב בחור אלמוני מכפר-סבא שרק כמה ימים לפני כן נכנס לנעליים הגדולות והעתיקות שהותיר אחריו דניאל רוגוב, בכיר מבקרי היין של ישראל. המבקר החדש של "הארץ", איתי גלייטמן, לא דמה בכלום לקודמו: בן שלושים-וקצת, פיזיותרפיסט במקצועו, שאת הידע שלו על יין רכש בכלים אוטודידקטיים. הניסיון היחיד שלו בכתיבה על יין, ובעצם בכתיבה בכלל, הסתכם בניהול בלוג בזירת הבלוגרים של העיתון.

באותו ערב בפסטיבל היין בפאתי לטרון הוא גם נשמע אחרת לגמרי מהסטריאוטיפ של מבקרי יין: במקום להתפייט על ניחוחות ירוקים, טעמי דומדמניות ורמזים של עור אוכּפים רענן, הוא דיבר בלהט על היעדר תו תקן ליין ישראלי, ואף טען שאין כיום דרך לדעת אם היצרנים לא מכניסים בחשאי תמציות טעם ליין, ובעצם מזייפים את התוצרת. הרושם היה שגלייטמן לא מתכוון להסתפק בביקורת אלא גם לחשוף את תחלואי הענף, והיה ברור שהוא אינו מתיימר לשחזר את הגישה האולטרה-אנינה – יש שיאמרו פלצנית – שאיפיינה את קודמו.

מאז עברו כמעט חמש שנים. על רקע הוואקום הכמעט מוחלט של כתיבה עיתונאית על יין בישראל, גלייטמן (38) מיצב עצמו די מהר כקול עצמאי שמתרחק ממסחריות. תחקירים על שחיתויות בתעשייה הוא לא הספיק לפרסם, אבל קוראיו הקבועים ב"גלריה" ידעו שאצלו הסיפור העיתונאי קודם לביקורת, שנדחקה אל סוף הטור. לקראת חג הפסח האחרון, במסגרת עוד גל פיטורים עונתי ב"הארץ", הוחלט לבטל את מדור היין – וגלייטמן מצא את עצמו בחוץ. כעת, על סף השקה של פלטפורמה עיתונאית חדשה ועצמאית, ובתום קמפיין מימון המונים מוצלח, הוא מתפנה לסיכום ביניים.

"המטרה היא לעשות תוכן נקי. כל בן אדם ששמע שאני רוצה לפתוח אתר על יין שאל מה המודל – 'מה, יקבים יפרסמו?'. ברור שיקבים לא יוכלו לפרסם באתר על יין, אני לא יכול לעשות דבר כזה"

מי שעקב אחרי הטורים שלך ב"הארץ" יכול היה להתרשם שבשנים האחרונות ענף היין בארץ שרוי בתנופת פיתוח – מבחינת האיכות, אבל גם מבחינת הגיוון, עם יותר ויותר יצרנים קטנים ויינות נסיוניים. אבל דווקא בתקופת פריחה כזאת, מעמדם של מבקרי וכתבי היין בישראל גרוע מתמיד. המדור שלך ירד, ובעיתונים אחרים אין ממש מקבילות. איך אתה מסביר את זה?

"קודם כל, אי-אפשר להגיד שאין כלום. יש מדור ב'ישראל היום' שכותב רונן פרלמוטר, ב'ידיעות אחרונות' טל חוטינר כותב על יין ואלכוהול מדי פעם, וב'מעריב' התחילו שיתוף פעולה עם אתר 'סנהדרינק'. ברשת יש כמה אתרים – 'Israel Wine', למשל, או 'המרקקה היומית' של שגיא קופר. אבל שמע, זה שב'הארץ', שתמיד היה בו מדור קבוע – משגשג, יפה, מושקע – אין היום מדור יין, זה עצוב. לא רק לי, אני רואה את התגובות של האנשים. איך זה מתאים להתרחשות בעולם היין המקומי? אני לא יודע. אני מניח שלמרות ההתפתחות, עדיין אין מספיק קהל לכתיבה על יין, וכשהיה צריך לקצץ משהו וההתלבטות היתה אם לקצץ את היין או נושאים כמו מגדר ופוליטיקה – החליטו שהנושאים האלה יותר חשובים לסדר היום של העיתון.

איתי גלייטמן (צילום: חיים יוסף)

"בתוך תוכי, לא אגיד שלא ידעתי שביום שבו חרב הפיטורים תגיע ל'גלריה' היין יהיה הנושא הראשון או השני לרדת. כי זה נושא נישתי, זה נושא קטן, הוא לא נוגע למיליארד אנשים, והוא מייצר פחות דברים קונטרוברסליים. מה שצריך לשאול הוא למה ב'ידיעות אחרונות', לדוגמה, אין מדור יין קבוע. זו שאלה שצריך לשאול את העורכים, ואני חושב שבישראל בכלל, חד-משמעית, רוב העורכים חושבים שיין זה דבר לא מעניין בתכלית – אלא אם כן זה ניוז".

לגלייטמן יש דוגמה. באוקטובר 2015 הוא פרסם טור שעסק ביוזמה יוצאת דופן. בעקבות מחקר שבוצע באוניברסיטת אריאל, ביקב ישראלי גדול הוחלט לייצר יין מזן לא שגרתי של ענבים שזכה לשם "מראווי", וכפי שסיכם זאת גלייטמן במדורו: "יין ישראלי מסחרי ראשון שמופק מזן מקומי אנדמי בעל שורשים עתיקי יומין".

"הקטע התרבותי של אוכל ויין ומה שעומד מאחוריהם – יצרנות וחקלאות – זה לא מעניין פה אף אחד. מבחינת רוב התקשורת, יין זה דבר שהורג שידור"

"הסיפור של המראווי הוא סיפור מדהים בעיני, והוא דוגמה קלאסית לטיפול התקשורתי ביין", אומר גלייטמן. "עזוב את היין עצמו – אהבת, לא אהבת – יש שם סיפור: יקב רקנאטי קונה ענבים מכורם פלסטיני שנשאר בעילום שם, ובסיוע של חוקרים מכין בפעם הראשונה יין מסחרי מהמראווי – זן שלא עשו ממנו פה יין אף פעם, וייתכן שהוא היסטורי באזור. אני הייתי הראשון שכתב על זה, ואחרי שפרסמתי את הכתבה ב'הארץ' אני מוצא את עצמי מצוּטט בכתבת פולו-אפ של ה'ניו-יורק טיימס', שהביאה לכאן צוותים של CNN ושל הטלוויזיה הברזילאית וכולי. אחלה סיפור. באמת אחלה סיפור.

"יומיים אחרי פרסום הכתבה ב'הארץ' או ב'טיימס' מתקשרת אלי תחקירנית מערוץ 2 ושואלת אם אני יכול לעזור לה. אני כבר אומר לעצמי, 'או, רוצים לעשות סיפור על המראווי, יין הולך להיות בחדשות! לא רק פוליטיקה יראו שם'. ואז היא אומרת לי: 'קיבלנו הודעה שיקב תבור, היין שלו זכה בתחרות כך וכך ודורג בין 250 היינות הגדולים בעולם'. עכשיו, אין לי משהו נגד יינות תבור, והזכייה מצוינת וטובה לענף היין – אבל זה ממחיש לך מה מעניין את התקשורת: להגיד 'היין הישראלי כובש את העולם' וכל מיני קשקשת".

גם זה, וגם העובדה שיקב תבור במקרה שייך לקוקה-קולה ישראל – שהיא בעלת מניות מרכזית בחברת החדשות.

"אני בן אדם תמים, אני לא עושה את החיבורים האלה. מה שאמרתי לתחקירנית זה שבכל יום יקב ישראלי זוכה במשהו. כל יום. אני מקבל את המיילים האלה. אבל כשאתה מציע להם סיפור, לקחת משהו ולבלוע אותו – אומרים לך שזה לא מעניין. זה היחס ברדיו, זה היחס בטלוויזיה. יין מבריח אנשים.

"מתי כן הוזמנתי להתראיין בטלוויזיה על יין? רק כשזה מגיע לכסף. כתבתי כתבה על זה שהיינות בדיוטי פרי יקרים – והופ. הקטע התרבותי של אוכל ויין ומה שעומד מאחוריהם – יצרנות וחקלאות – זה לא מעניין פה אף אחד. מבחינת רוב התקשורת, יין זה דבר שהורג שידור. אגב, אני לא חושב שיין צריך להיות כל היום בתקשורת, אבל מדור אחד כן ראוי היה שיישאר".

חרף דברי הביקורת הללו, כשגלייטמן מתבקש לסכם את הקדנציה שלו ב"הארץ" הוא שופע מלים חמות. "זאת היתה חוויה אדירה שלקחה אותי לאנשים מאוד מעניינים, ליינות ולמקומות שאולי לא הייתי מגיע אליהם בדרך אחרת", הוא אומר. "לא באתי מעולם התקשורת, אז גם למדתי המון על עיתונות ועל כתיבה. אני מלא תודה והערכה לליסה פרץ, שלקחה איתי הימור – אני חושב שהיא עורכת מאוד אמיצה, מסוג שקשה למצוא בעיתונות. אני לא אגיד שלא היתה אכזבה, כי הרגשתי שאני עושה שם את מפעל החיים שלי – אבל אני בן אדם שלוקח הכל בפרופורציה. החיים נמשכים, וחודש אחר-כך אתה כבר במקום אחר".

אג'נדה אנטי-מסחרית

הישראלים אולי לא מספיק מתעניינים ביין, כפי שקובע המבקר, אבל מספיק ישראלים מתעניינים בכתיבה של גלייטמן על יין. בחודש מאי, כמה שבועות אחרי שפרסם את טורו האחרון ב"הארץ", הוא פתח בקמפיין מימון המונים שנועד לתמוך ביציאתו לדרך עצמאית: הקמה של אתר שישלב בין ביקורות לכתיבה מגזינית על יין ויתבסס על חומת תשלום ומינויים. הסכום שביקש מהציבור היה צנוע יחסית, 55 אלף שקל, והוא הושג בתוך שבוע. שם כבר יש: "Israel Wine Review".

"הצעתי מנוי שנתי ב- 20 שקל לחודש – קראתי לזה 'מנה פלאפל לחודש', כלומר לא משהו מופרך, משהו שאפשר לעמוד בו, אני לא אתעשר מזה. בסופו של דבר נרשמו 212 תומכים, כולם מישראל"

האג'נדה שהציג גלייטמן למנויים הפוטנציאליים היתה חד-משמעית ולא שגרתית: כתיבה מקצועית, בלי חסויות, פרסומות או תוכן שיווקי. "המטרה היא לעשות תוכן נקי", הוא מסביר. "כל בן אדם ששמע שאני רוצה לפתוח אתר על יין שאל מה המודל – 'מה, יקבים יפרסמו?'. ברור שיקבים לא יוכלו לפרסם באתר על יין, אני לא יכול לעשות דבר כזה".

למה לא? גם "הארץ" מתבסס על שילוב בין הכנסות ממנויים והכנסות ממפרסמים – זה המודל הקלאסי של העיתונות.

"נכון, יש דברים כאלה – אבל זה מה שאחרים עושים. בגוף כמו עיתון אולי אפשר לעשות את ההפרדה, אבל כשהאתר מזוהה עם אדם אחד זה לדעתי לא יעבוד. איך זה ייראה? ברור שאם יקב ירצה לפרסם אצלך, ואתה תכתוב עליו ביקורת לא טובה, הוא לא ירצה לפרסם. לא המצאתי את הגלגל: אני נתלה באילנות מאוד גבוהים, כאלה שאני אפילו מתבייש להגיד שאני לוקח מהם השראה. אנשים כמו ג'נסיס רובינסון, מבקרת בריטית שריאיינתי לא מזמן, או ניל מרטין ואפילו פארקר, שעשה אתר מדהים במשך הרבה שנים. אני מסתכל מה עושים הגדולים, שעושים את זה יותר זמן מאיתנו ויותר בגדול, ומנסה לקחת את זה לשם. אם האתר היה תלוי במפרסמים, לא הייתי עושה את זה. פחות מעניין אותי לעבוד ככה".

גם בשנותיו ב"הארץ" הסתייע גלייטמן בחיץ שהפריד בינו לבין היקבים. עם כניסתו לתפקיד, הוא מספר, החליטה העורכת ליסה פרץ לבקש מהיחצנים להימנע משליחת בקבוקים למבקר היין – ולהקצות תקציב חודשי נדיב ("אלפים בודדים מאוד") לרכישת היינות שייטעמו במסגרת במדור. "אני לא מכיר עיתון בארץ שיש לו תקציב לקניית יין", אומר המבקר, "לדעתי אין דבר כזה, ואולי גם לא היה דבר כזה".

גם לא בתקופת רוגוב?

"לא, זה לא היה. אני כמעט בטוח. בכל העולם מקובל שמבקר יין מקבל מהיקבים בקבוקים כדי לכתוב עליהם ביקורות – כמובן, בתנאי ששמים גבול והמבקר לא מתקשר ואומר 'תשלחו לי'".

אז אם ככה נהוג, למה לנהוג אחרת?

"מאחר שאנחנו מדינה קטנה, ויש הרבה רינונים. כשאני מסתכל אחורה על ההחלטה הזאת, אני חושב שיש בה הרבה היגיון – והיא עזרה לי מאוד בתחילת הדרך. היא הורידה ממני המון-המון לחץ, והיה לחץ מטורף. כי כשהמדור התחיל זה היה אחרי שנתיים שלא היה כלום – ופתאום נפרץ הסכר. בשנה הראשונה אנשים לא ידעו איך לאכול את זה, אבל עם הזמן זה השתפר. אני חושב שזה התווה למדור דרך נקייה, שגם זכתה להערכה מיקבים. זה עזר לנו לבדל את עצמנו ולא להיות חלק מהמשחק הזה של 'אם הבאתי לך אולי תכתוב'.

תקציב יינות. עורכת "גלריה", ליסה פרץ (צילום מסך מתוך שידורי כאן 11)

"יש בזה יתרונות, בלהיות מחוץ למשחק, אבל יש גם חסרונות. כי ברור שאתה פחות רחב במה שאתה מצליח להגיע אליו. זה גם דחף אותנו ללכת ולחפש נושאי כתיבה, במקום לשבת באיזו השקה ולכתוב מה הם מביאים. אתה יוצא לשטח, טועם ביקבים או בטעימות מקצועיות, ועושה עבודה עיתונאית קצת יותר קשה – לנסוע, להביא את הבקבוקים וכל הלוגיסטיקה הזאת. אבל זה עבד. זה עבד טוב.

"ליסה רצתה שהמדור יהיה נקי, שנעשה אותו לבד בכוחות עצמאיים, ואני חושב שזה היה חלק מהכוח שלו וגם התווה את הדרך שלי לגבי דברים אחרים כעיתונאי – לא ללכת ולחפש את ההשקות שבהן טועמים יין אחד ומקבלים ארוחה, לא לחפש את הגוּדיז של המקצוע. בהתחלה לא הבינו את הקטע, זה היה קשה, אבל אז הם התרגלו – ובשנה האחרונה הרבה כבר הפסיקו לפנות. כמה שחושבים שלבקר יין זה מקצוע זוהר – הרבה פעמים ישבתי לבד בבית וטעמתי בסגפנות. אני לא רוצה להשוות את עצמי לפועלי בניין, אבל כמו שג'נסיס רובינסון אמרה בראיון שעשיתי איתה: אנשים כל הזמן מקנאים, אבל יש הבדל בין לטעום יין לבין לשתות יין. לשתות יין זו חוויה שאתה עושה עם אנשים, חוויה חיובית. לטעום יין זו חוויה שבאה עם אחריות והרבה ריכוז – זה משהו יותר טכני מאשר איזשהו כיף שאתה עושה עם בן או בת הזוג, החברים או המשפחה".

ובבית, כשאתה יושב וטועם יין בשביל הביקורת – גם אז אתה יורק אותו אחר-כך?

"אם אני עושה טעימה של כמה יינות, בוודאי. השתדלתי לא לעשות בבית טעימות ענקיות, כי אני לא חושב שזה נכון. אני יורק גם כי אני לא רוצה לצרוך – אני גם ככה צורך הרבה אלכוהול כחלק מהמקצוע, ואני לא רוצה לצרוך את הכל. אין סיבה שאצרוך הכל".

ההשוואה המתבקשת

האג'נדה האנטי-מסחרית של גלייטמן מזמינה השוואה עם קודמו, דניאל רוגוב (שם העט של דייוויד ג'רוף). שנה וחצי לפני מותו, בשיחה עם "העין השביעית", סיפר רוגוב שהוא לא מסרב לארוחות חינם, אך טען שהוא לא מושפע מכך כשהוא מתיישב לכתוב את הביקורת. "אני הולך לפעמים לטעימת יינות, והם נותנים לך ארוחה. אין לי בעיה עם זה, והאמת, לא אכפת לי מי משלם. אני אף פעם לא משלם", אמר אז. "מבקרים בארץ לא מבינים שאתה לא חייב לאף אחד. לא למו"ל, לא לעורך, ולא לאנשי יחסי-הציבור".

"מבקרים בארץ לא מבינים שאתה לא חייב לאף אחד". דניאל רוגוב (צילום מסך מתוך שידורי ערוץ 1)

כשגלייטמן מתבקש לאפיין את ההבדלים בין הכתיבה שלו לזו של רוגוב, הוא מצביע על השינויים שחלו במעמדו של מוסד המבקר בעיתונות. "רוגוב ייסד את הדבר הזה שנקרא עיתונות יין בישראל. כשהוא התחיל לכתוב, הקהל שלו היה קהל של ילידי מזרח תיכון שלא יודעים להבדיל בין פינו-נואר לשרדונה. זה היה קהל בתולי, צמא לידע.

"לאורך השנים, המדור של רוגוב נעשה מאוד-מאוד משמעותי לתעשיית היין הישראלית. בעולם, העיתונות היומית בדרך כלל לא מגיעה למעמד הזה – רוב הביקורת המשמעותית נעשית בפלטפורמות מקצועיות: כתבי עת חשובים כמו 'Wine Spectator' או 'Decanter', או אתרים של מבקרי יין. בעיתונות היומית בדרך כלל עוסקים בנושאים קצת יותר רחבים ופופולריים. בישראל, רוגוב קיבע את 'הארץ' כמקום של ביקורת יין כמעט פרופר. אני לא רציתי לעשות רוגוב, רציתי לעשות מדור אחר מבחינת הסגנון ובחירת הנושאים. רוב הכתיבה של רוגוב נעשתה בעידן שלפני הרשתות החברתיות. בעידן שבו אנחנו חיים עכשיו יש עודף מידע מטורף, וצריך לתת לקוראים איזשהו ערך מוסף.

"אם אני מסתכל על מה שקורה בעולם, רוב מבקרי היין היום הם גם כתבי יין. מבקר היין הקלאסי, שעובד רק על ביקורת ומייצר בסיס נתונים רחב – זה קיים עדיין, אבל לדעתי זה הולך ונעלם, כי אנשים מחפשים יותר חוויה, רגש. קשה היום: אנשים גם ככה לא יושבים עם העיתון, הם באינטרנט, גוללים מהר את הדף. אני לא רואה היום אפשרות לסחוב קוראים לאורך 800 מלה אם לא עוררת בהם, בפסקה הראשונה, משהו שנוגע לחיים שלהם. בגלל זה אני מנסה לחפש את הזווית האנושית, הסיפורית, שלפעמים לא קשורה ליין".

יכול להיות שאין יותר צורך במבקרים, לא רק בתחום היין? העיתונות היום מכילה הרבה פחות ביקורת קולנוע ומוזיקה, למשל, והרבה יותר ניוז. אולי סגירת הטור שלך ב"הארץ" והעובדה שלא ממש היו לך מקבילים בכלי תקשורת אחרים היא בעצם רוח התקופה?

"אני די בטוח שזו רוח התקופה. העיתונות בכל העולם סובלת, היא במצב כלכלי לא טוב, וזה אחד הגורמים. גורם שני הוא השינויים בדרך שבה מודדים את העיתונות: פעם העיתון היה מוצר אחד, והיו יודעים כמה אנשים קנו אותו – אבל לא ממש ידעו מי קרא מה. היום אנחנו חיים בעידן של קליקים ויודעים בדיוק מי קרא מה, ואיזו תמונה או כותרת מביאות יותר קהל.

"לגבי השאלה האם יש מקום בכלל לביקורת – אני חושב שהמדורים לא צריכים להיות מדורי ביקורת במובן של 'לך תראה את הסרט הזה כי'. כשאתה קורא מבקרים כמו בן שלו או אורי קליין, אתה לא רק קורא אם הסרט או הדיסק טוב או לא – אתה גם לומד משהו. זה לא רק ביקורת, זה חצי סיפור".

מנה פלאפל בחודש

חודשים אחדים אחרי שגלייטמן נכנס לתפקיד מבקר היין של "הארץ" נפגשנו לראיון שבסופו של דבר לא פורסם. אחת השאלות ששאלתי אותו אז היתה איפה הוא רואה את עצמו בעוד חמש שנים. בתשובה, אמר שהוא היה רוצה לפתוח אתר מקצועי לחובבי יין. מאז עברו ארבע שנים וחצי, ואם הכל ילך כשורה – הוא צפוי להכות את התחזית בכמה חודשים. לדבריו, העבודה על האתר החלה עוד לפני ירידת המדור ב"הארץ", כך שרוב התשתית הטכנולוגית כבר מוכנה. ההשקה מתוכננת לתחילת ספטמבר, על סף החגים.

כשאתה כותב ל'Wine Spectator' אתה מבין שיש מקומות שמשלמים בהם על כתיבה על יין, זה עולם אחר – אני חושב שמה שקיבלתי שם על כתבה אחת משתווה למשהו כמו חצי שנה ב'הארץ'"

במקביל למאמצים לעמוד בדדליין, גלייטמן ממשיך להתפרנס מעבודתו כפיזיותרפיסט, וגם מטעימות יין שהוא מקיים אחת לחודש. לאחרונה החל גם לכתוב עבור "The Table", הגלגול החדש של המגזין הקולינרי הוותיק "על השולחן". אחד מרגעי השיא בקריירה הקצרה שלו אירע לפני כשנתיים, כשהוזמן לחבר מאמר אורח על תרבות היין הישראלית במגזין האמריקאי "Wine Spectator". "כשאתה כותב ל'Wine Spectator' אתה מבין שיש מקומות שמשלמים בהם על כתיבה על יין, זה עולם אחר – אני חושב שמה שקיבלתי שם על כתבה אחת משתווה למשהו כמו חצי שנה ב'הארץ'", הוא אומר.

קמפיין מימון ההמונים שהריץ ב"הדסטארט" הניב בסופו של דבר כ-64 אלף שקל (לפני מסים ועמלות, שינגסו יותר מרבע מהסכום), וסיפק לו בסיס התחלתי של מנויים: "הצעתי מנוי שנתי ב-240 שקל, 20 שקל לחודש – קראתי לזה 'מנה פלאפל לחודש', כלומר לא משהו מופרך, משהו שאפשר לעמוד בו, אני לא אתעשר מזה. בסופו של דבר נרשמו 212 תומכים, כולם מישראל".

רוב הכסף, אומר גלייטמן, מיועד להשקעה בתוכן – שחלק ממנו, עדיין לא ברור איזה, יהיה זמין לכלל הגולשים. בעתיד, אם יתאפשר, הוא מעוניין להקים גם מהדורה בשפה האנגלית.

מתוך תחקיר כאן 11 על יקבי ברקן (צילום מסך)

הראיון עם גלייטמן מתקיים כמה ימים אחרי שתקרית מענף היין כבשה כותרות בשלל כלי תקשורת: תחקיר של כתב "כאן" אוריה אלקיים חשף כי עובדים ממוצא אתיופי הועברו מתפקידם ביקבי ברקן בעקבות דרישה של משגיחי הכשרות של בד"ץ העדה החרדית, שטענו שיש להטיל ספק ביהדותם. תוך זמן קצר הולידה החשיפה שלל דיווחי המשך, ופתחה דיון ציבורי על מחירה החברתי של הכשרות. כשהוא נשאל אם היה רוצה להרחיב את עיסוקו גם למחוזות תחקיריים, גלייטמן מתלבט. "כל דבר שאני אחשוב שהוא רלבנטי לקוראים, שיש בו עניין, אני אפרסם", הוא אומר.

"השלב הראשון הוא מאוד-מאוד רזה, והרזון הזה נועד לאפשר ייצור של תכנים. כל סכום שיתפנה ישמש כדי לנסוע לאזור יין ולהביא סיפור"

מידת העניין בסיפור כמו הכשרות ביקבי ברקן ברורה, זה סיפור שכל עיתונאי היה רוצה לפרסם. העניין הוא שזה דורש התכווננות: גם אם קיבלת טיפ, צריך ללכת לעובדים, לתחקר אותם, לבדוק שהטענות נכונות.

"זה פחות מעניין אותי. הסיפור של יקבי ברקן, בוא נאמר את האמת, הוא סיפור שקיים בעוד המון מקומות – לא רק בברקן, לא רק ביין. זה לא סיפור על יין. זה סיפור על מדינת ישראל. האם זה בהכרח מה שהיה מעניין אותי? לא. אם היה לי טיפ על סיפור כזה, לא בטוח שהייתי רץ איתו. אולי אם היה לי מידע משמעותי. אני גם לא יודע אם יש לי את היכולות הטכניות לעשות דברים כאלה – לצאת עם צוות הקלטה וכולי. אני גם לא בטוח שאני הבן אדם שמחפשים בשביל לעשות דבר כזה. אם היית אומר לי שבברקן יש עובד שמוהל כל בקבוק יין ב-30% מים – זה כן היה מעניין אותי".

היו שני אתרי נישה בישראל שבנו מודל דומה לשלך, עם מנויים וחומת תשלום: "ארץ אחרת" ו"אחר". למרות שהנישות של שניהם היו יותר רחבות משלך, לא הלך להם והם נאלצו לסגור. אתה מנסה ללמוד ממקרים כאלה?

"אני אשקר אם אגיד שניסיתי ללמוד. לא. אמרתי לעצמי: 'אתה עושה את השנה הזאת, ואחר-כך נראה'. הכוונה היא שאחרי שנה יהיו 500 מנויים – זה לא בשמיים. אני לא יודע מה היו הצרכים הכלכליים שנדרשו בשביל לתפעל כל אחד מהאתרים האלה, אבל אני עם 500 מנויים בשנה אהיה מאוד שמח. השלב הראשון הוא מאוד-מאוד רזה, והרזון הזה נועד לאפשר ייצור של תכנים. כל סכום שיתפנה ישמש כדי לנסוע לאזור יין ולהביא סיפור. בתחזית האופטימית ביותר, בעוד שנה-שנתיים אני אצליח לצרף מישהו שיכתוב ביקורת מסעדות טובה, או אשה שתכתוב על יין מנקודת המבט שלה. הלוואי".