מספרים על נשיא המדינה הראשון, חיים וייצמן, שאמר לנשיא ארצות-הברית, הארי טרומן, שתפקידו של נשיא בישראל קשה לאין ערוך מתפקידו של נשיא באמריקה. "אצלכם נשיא אחד נותן פקודות למאה מיליון איש; אצלנו שני מיליון נשיאים נותנים פקודות לאיש אחד".
מה שנכון לגבי נשיא המדינה נכון בוודאי לגבי נשיא מועצת העיתונות. הארגון צנוע, נטול כוח, עני, שביר, אבל המחלוקות על השליטה בו ענקיות.
מי רוצה בכלל להיות נשיא מועצת העיתונות? מי יודע מהי מועצת העיתונות ומה היא עושה, חוץ מפרסום גילויי-דעת פה ושם והשתתפות בימי עיון חשובים ובדיונים בוועדות הכנסת?
בית-הדין לאתיקה שלה לא ממש מפחיד, לכל היותר מותירות פסיקותיו טעם רע אצל המורשעים לכמה שעות, וזה עובר. ובכל זאת, מההליכים המתקיימים במועצה לבחירת נשיא חדש עם פרישתו של פרופ' מרדכי קרמניצר אפשר להתרשם שמדובר בגוף משפיע וחורץ גורלות.
ההיסטוריה של מועצת העיתונות רצופת משברים, דרמות, כמעט-התפטרויות וכיוצא באלה. המועצה מורכבת מנציגי המו"לים והעורכים (30 אחוז), אגודות העיתונאים בירושלים ובתל-אביב (30 אחוז) ונציגי הציבור (40 אחוז). ברשימת נשיאיה של המועצה יש שמות מרשימים מאוד: שרים לשעבר כמו זאב שרף וחיים צדוק, שופטים עליונים בדימוס כמו יצחק אולשן ויצחק זמיר, הפרקליט הבכיר יהושע רוטנשטרייך והפרופסורים למשפטים עמוס שפירא ומרדכי קרמניצר.
איור: אסף חנוכה
בעשר השנים האחרונות החמירו המשברים, ובמרכזם היחסים המורכבים בין שלושת הגופים המרכיבים את המועצה. האיגוד הארצי של העיתונאים התלונן על שהמועצה אינה משמיעה קול תקיף די הצורך מול המו"לים (בעיקר בעקבות מעצרו של עופר נמרודי), ואף איים לפרוש ולהקים מועצה מקבילה. כמה גופים - ביניהם גלי-צה"ל וחדשות ערוץ 2 - לא מיהרו להצטרף. המו"לים סירבו לממן את המועצה, וכך הלאה וכך הלאה. בכל פעם נזעקו נציגי הציבור ליישב את המשברים. בצוות שמתמחה בטיפול במשברים חברים פרופ' אסא כשר, אלוף במיל' רפאל ורדי וד"ר ניצה שפירא-ליבאי. היום הם שוב נדרשים להתמודד עם משבר בחירתו של הנשיא החדש.
בראשית נובמבר פרש קרמניצר מנשיאות מועצת העיתונות לאחר כשלוש שנים. בקדנציה שלו ניסתה המועצה להתמודד עם עיתונות מסובכת ביריבויות מרות בתוכה, מקצתה מסובכת בפלילים, מה שעשה את דיוני בית-הדין לאתיקה שלה למוזרים משהו, עם התערבות פוליטית בוטה (בשידור הציבורי), עם נסיונות לסגור גופי שידור ולהוריד מהאוויר ערוצים זרים, עם התקפות בוטות של פקידים בכירים ופוליטיקאים על העיתונות ועם הצעות להגביל את העיסוק העיתונאי. פרופ' קרמניצר הבהיר מראש כי לא יכהן בתפקיד יותר מקדנציה אחת. עם פרישתו מונתה ד"ר ניצה שפירא-ליבאי למלא את מקומו, ונציגי הציבור במועצה יצאו לחפש להם נשיא חדש.
שמות עתירי מוניטין ויוקרה דחו את ההצעה בנימוס, בעיקר מנימוקים אישיים. בין הדוחים היה פרופ' אמנון רובינשטיין, משפטן ושר לשעבר. צוות החיפוש המשיך ופנה לדן מרידור, גם הוא משפטן ושר לשעבר (המשמש עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה), וזה הביע את הסכמתו. אך אז חזר בו פרופ' רובינשטיין ואמר שיסכים לכהן כנשיא. נציגי הציבור - ד"ר שפירא-ליבאי, פרופ' כשר, האלוף במיל' ורדי ואיתם גם פרופ' יחיאל לימור - פגשו את שני המועמדים, שמעו את האני-מאמין שלהם והציגו בפניהם שאלות מטרידות.
את פרופ' רובינשטיין שאלו אם ימשיך לכתוב מאמרים בתשלום לעיתון "הארץ", ואת מרידור שאלו אם יחזור לעסוק בפוליטיקה. רובינשטיין אמר להם שחיים צדוק כתב מאמרים ל"ידיעות אחרונות" בעת שכיהן בתפקיד, ומרידור אמר שהדלת לפוליטיקה לא סגורה, התבטאות שהרשימה את המראיינים בכנותה, אך עוררה אצל כמה מהם היסוסים. הם השתכנעו שלשני המועמדים עבר מרשים בתחומי זכויות האזרח וחופש העיתונות, ולבסוף גברו על ההיסוסים ביחס למרידור והחליטו לתמוך בו כיוון שהתרשמו שהוא ימלא את התפקיד בצורה אקטיבית יותר, כהגדרתם.
כיוון שעד היום היה מקובל שהנשיא נבחר בהסכמה של שלושת הגופים המרכיבים את מועצת העיתונות, נפגשו נציגי הציבור עם שתי הקבוצות האחרות, המו"לים והעורכים, וכן העיתונאים. בקרב נציגי העורכים והמו"לים לא הסתמנה הסכמה. מו"ל "הארץ", עמוס שוקן, אמר שבעיניו אין הבדלים גדולים בין השניים, ומצדו אפשר בכלל להטיל מטבע. ארנון מוזס ("ידיעות אחרונות") הביע תמיכה ברובינשטיין, אך נחרץ ממנו פי כמה היה עורך "מעריב", אמנון דנקנר.
על-פי אחת הגרסאות פעל דנקנר כשליח של המו"ל-למעשה של "מעריב", עופר נמרודי. לנמרודי יש חשבון ישן עם מועצת העיתונות. אחרי הרשעתו בפלילים, פסק בית-הדין לאתיקה של המועצה שהוא אינו ראוי להיכלל בקהילת העיתונות לאחר שהורשע בעבירה שיש עימה קלון. נוסף על כך הוא זועם על פעילותה של המועצה להגבלת האחזקות של העיתונים בכלי תקשורת אחרים. דן מרידור נתפש כאיש "כנופיית שלטון החוק", שנמרודי ועיתונו מנהלים נגדה מאבק חריף.
המאבק לא נשאר בחדרי חדרים. בעוד הדיונים בעיצומם ונציגי העיתונאים באגודות של ירושלים ותל-אביב בוחנים ומגבשים את עמדתם, פורסמה ב"מעריב" ידיעה שעל-פיה נציגי העיתונאים בחרו באמנון רובינשטיין, והמכשול היחיד בדרך למינויו הם נציגי הציבור. העיתון אף הוסיף איום מרומז: "גורמים בקרב נציגי העיתונאים והמו"לים מתכוונים להביא להדחתה של מ"מ נשיא מועצת העיתונות, ניצה שפירא-ליבאי, ולדרוש החלפתם של כל נציגי הציבור בנשיאות המועצה, ביניהם אלוף ורדי, פרופ' כשר ופרופ' עמוס שפירא".
בעל הטור ("מעריב") אדם ברוך צירף שני סימני שאלה וסימן קריאה אחד למערכה שמנהל עיתונו. בטורו "שישי" הזכיר שמרידור היה ב"חוג הקטן שחצץ בין מנחם בגין, בשנתו האחרונה כראש ממשלה, לבין העיתונות והציבור הרחב". "נשיא מועצת העיתונות? דן מרידור?!", כתב ברוך.
טענת "מעריב" שכל העיתונאים כבר גיבשו את עמדתם בעד רובינשטיין היא רק חצי אמת: יוסי בר-מוחא, מנכ"ל האגודה בתל-אביב, פוסל את מרידור בגלל האפשרות שיחזור לפוליטיקה. הוא עלול לנצל את התפקיד כדי לרצות את תומכיו לעתיד, הוא אומר. נציגי האגודה בירושלים, לעומת זאת, תמכו דווקא במועמדותו של מרידור, בזכות המחויבות שגילה לתפקיד בשיחות עימו.
אין זו הפעם הראשונה שמתגלע משבר בין אנשי אגודת העיתונאים בתל-אביב לנציגי הציבור ושאר העיתונאים במועצה, כש"מעריב" כרוך במחלוקת שיצרה את המשבר. ב-2001 סערו הרוחות כאשר נציגי האגודה בתל-אביב התנגדו להצעת הנשיא קרמניצר לגנות את העיתון על פיטורי משה נגבי. מנכ"ל האגודה דאז, טוביה סער, היו"ר משה נסטלבאום ויוסי בר-מוחא דרשו לפרסם גינוי לכלל המעסיקים ולא רק ל"מעריב". כתב "הארץ" אביב לביא כתב אז ש"הם נחשדו בעסקנות זעירה ואינטרסנטית כחלק ממלחמה באיגוד הארצי", והצביע על כך שדווקא העיתונאים במועצה לא מוכנים להיאבק על חופש הביטוי העיתונאי.
לבר-מוחא טענות רבות על תפקוד המועצה, ובייחוד על נציגי הציבור. הוא סבור שהיא אינה מגינה די הצורך על ציבור צרכני התקשורת מפני העיתונות וכי דרוש בה רענון. "השיטה כעת בבחירת נציגי הציבור היא של חבר מביא חבר", הוא אומר. "אני רוצה שיבחרו נציגים מכל המגזרים - ערבים, עולים, רפורמים וכו'".
נציגי הציבור מתנגדים לבחירת נציגיהם על-ידי העיתונאים. אחד מהם תמה, שלא לציטוט, אם כשם שהעיתונאים יבחרו את נציגי הציבור, יוכלו נציגי הציבור לבחור את העיתונאים והעורכים. יו"ר אגודת העיתונאים בירושלים, איש קול-ישראל ירון אנוש, מתנגד לדרישה התל-אביבית. "אני לא מוכן שהעיתונאים ישלטו במועצה. המועצה היא החיץ בין העיתונות לשלטון".
תפקידם של נציגי הציבור במועצה כפוי טובה. הם עושים את עבודתם בהתנדבות, ואפילו את הוצאות הנסיעות הכרוכות בתפקיד אין מחזירים להם. הם משמשים מטרה לחצי הביקורת של מו"לים ועיתונאים, אך אלה אינם מהססים להשתמש בשירותיהם ובמוניטין הציבוריים, המשפטיים והאקדמיים שלהם. "למו"לים טוב שנציגי הציבור באים לכנסת להגן עליהם, במיוחד לנוכח הלהיטות הרבה בכנסת לחוקק חוקים המגבילים את אמצעי התקשורת", אומר פרופ' כשר, ומצביע על הסטנדרט הכפול ביחסה של העיתונות למועצת העיתונות: "רוצים שהמועצה תהיה חזקה מול השלטון, אך חלשה מול התקשורת". על הטענות שהמועצה אינה מצטיירת כמגינה על הציבור מפני התקשורת אומר פרופ' כשר: "התדמית של מועצת העיתונות נוצרת על-ידי העיתונות. המו"לים משקיעים בהגנה על עצמם לטווחים קצרים, בעוד הדרך היחידה שפתוחה בפני המועצה ליצור רושם אחר היא להיות יותר אתית".
נציג ציבור אחר מזכיר שכאשר הציע נשיא מועצת העיתונות לשעבר, פרופ' זמיר, להטיל קנס כספי או הרחקה מעבודה על עיתונאי שנמצא אשם בעבירה על כללי האתיקה, היו אלה דווקא נציגי העורכים והעיתונאים, הטוענים היום שלמועצה אין שיניים, שהתנגדו לכך.
אז מי יהיה נשיא מועצת העיתונות? בישיבה שתתקיים בראשית ינואר מתכוון יוסי בר-מוחא להביא לביטול האמנה המחייבת הסכמה של שלושת הגופים. הוא ידרוש הצבעה במליאה. ירון אנוש מביע תקווה שכל הגורמים המעורבים "ישכילו למנוע פילוג במועצה", גם אם לשם כך ייאלצו למצוא מועמד שלישי המוסכם על כולם. גם כמה מנציגי הציבור סבורים שכדאי למנוע עימות בכל מחיר, ולשם כך יש למצוא מועמד שלישי. הוזכרו כמה שמות, אך מציאת מועמד כזה לא תהיה קלה. הנטייה היא לחפש משפטן, משום העיסוק הרב בהצעות חוק הנוגעות לעיתונות. אך ירון אנוש מציע לשקול אנשי ציבור מתחומים אחרים. הרי תמיד אפשר להיעזר ביועץ משפטי.
הבחישות הללו והתחושה שיש לרבים כי יש מי שהיה שמח לראות את מועצת העיתונות מאבדת ממעמדה, ואולי אף נפגעת בתפקודה, עוררו אצל כמה מחברי הנשיאות חשש מפני פרסום כתבה זו. נראה שגם אחרי ארבעים שנות קיום לא הצליחה המועצה לבסס את מעמדה ולהבטיח את יציבותה. כדי לעשות זאת, צריכים כל הגופים המעורבים בה - נציגי ציבור, עיתונאים, עורכים ומו"לים - להתעלות מעל אינטרסים קצרי טווח ולמלא את תפקידם: לשמור על העיתונות מהכוחות המסכנים אותה מבית ומחוץ, ולהגן על הציבור מכוחה של העיתונות.
שחר אבירי הוא הוא עורך שירותי מידע של טלוויזיה אינטראקטיבית
גיליון 48, ינואר 2004
תגובה: הניחו לי
עופר נמרודי
אינני מבין מדוע נגרר שמי לוויכוח בדבר תפקיד הנשיא של מועצת העיתונות, בכתבה "הקרב על הנשיאות" בגליונכם האחרון. נאמר שם כאילו בתמיכתו באמנון רובינשטיין פעל עורך "מעריב", אמנון דנקנר, כשליחי בגלל "חשבון ישן" שיש לי עם מועצת העיתונות. וכל-כך למה? מפני שאני זועם כביכול על המועצה בפעילותה להגבלת אחזקות העיתונים בכלי תקשורת אחרים, ומפני שדן מרידור נתפש בעיני כאיש "כנופיית שלטון החוק".
לכל הדברים האלה אין שום שחר. אין לי חשבון עם מועצת העיתונות או זעם עליה, וגם אם היו לי, איך בדיוק תמיכה שלי במועמד כזה או אחר היתה מבטאת חשבון כזה או זעם כזה? אמנון דנקנר הביע את דעתו בנשיאות מועצת העיתונות לא כשליחי אלא באופן עצמאי ועל-פי שיקול דעתו. העובדה, שלמרבה הצער לא הובאה במאמר, כנראה כדי לא לקלקל לכותב את התזה, היא שעמדתו של דנקנר (ושל סגנו אבי בטלהיים) בזכות מועמדותו של פרופ' אמנון רובינשטיין היתה זהה לעמדתם של עורך "הארץ" חנוך מרמרי, עורך "ידיעות אחרונות" משה ורדי, נציגו הנוסף של "ידיעות אחרונות" בנשיאות מועצת העיתונות רמי טל, נציג הרשות השנייה שלום קיטל, ונציגי גלי-צה"ל אבי בניהו וצבי גולדברג.
השאלה שעורכי "העין השביעית" צריכים לשאול את עצמם היא מדוע היה צורך לשלוף מכל תומכי רובינשטיין דווקא את דנקנר ולייחס לו פעילות בשליחותי בשם איזה מניעים נסתרים פסולים ולא ענייניים. האם לא שקופה כאן המגמה לנסות לפגוע בי בלי שום קשר לעובדות הברורות? מדוע היה צורך בהזדמנות חגיגית זו שמנסים לפגוע בי בכל דרך אפשרית, להטיל כתם גם באמנון רובינשטיין ולרמוז כאילו הוא אינו שייך לאלה המקדשים את שלטון החוק?
הכתבה הזאת היא דוגמה להיטפלות שווא אלי שהגיע הזמן שתיפסק. אחרי כל מה שהתברר בשנים האחרונות, הגיע גם הזמן שחלק מכותבי "העין השביעית" יפסיקו לחלק באופן מלאכותי את עולם העיתונות לטובים ורעים, ולנסות בכל אירוע לקטלג את הדברים הנאמרים או נעשים לפי קטגוריות מכוערות כאלה. מותר לכם ולאחרים להניח לי כבר לעסוק בענייני ולא לייחס לי מעורבות בדברים שאין לי נגיעה בהם, והכל מתוך פרשנות חסרת שחר ומגמתית.
עופר נמרודי הוא עוזר ליו"ר מועצת המנהלים של "מעריב"
תגובה: עיניים רעות
אמנון דנקנר
בדרך-כלל אני משועשע לקרוא את הפרסומים עלי ב"העין השביעית" שעוברים מחוברת לחוברת כתהלוכה משונה של חולי כפייה, גונחים, משתעלים, כושלים, יורקים, צולעים ומתעוותים, ואיני מגיב עליהם, גם מפני שאני רואה את "העין השביעית" כפרסום אזוטרי, מגילה גנוזה של כת ירושלמית האפופה ברוח הקודש, בטוחה כל-כך בצדקת האג'נדה המצומצמת שלה עד שהיא מוכנה לעשות לקידומה מעשים נלוזים כולל שימוש בטכניקות של עיתונות צהובה כגון רכילות, השמצות ודברי כזב, ולכן היא מקפחת את חשיבותה (לא העצמית, חס וחלילה).
הפעם החלטתי, בלב ולב, להגיב על הכתבה אודות ההתמודדות על נשיאות מועצת העיתונות ("העין השביעית", גיליון 48), משום שהמדובר לא רק בי אלא באנשים שכבודם יקר לי. בכתבה (של שחר אבירי) נאמר כי בשאלה מי ייבחר לתפקיד, פרופ' אמנון רובינשטיין או דן מרידור, "בקרב נציגי העורכים והמו"לים לא הסתמנה הסכמה. מו"ל 'הארץ' עמוס שוקן אמר שבעיניו אין הבדלים גדולים בין השניים, ומצדו אפשר בכלל להטיל מטבע, ארנון מוזס ('ידיעות אחרונות') הביע תמיכה ברובינשטיין, אך נחרץ ממנו פי כמה היה עורך 'מעריב' אמנון דנקנר".
העובדות הן שבדיון שהיה בין נציגי המו"לים והעורכים לבין נציגי הציבור במועצת העיתונות הביעו תמיכה מלאה וחד-משמעית באמנון רובינשטיין מול דן מרידור נציגי "ידיעות אחרונות" משה ורדי ורמי טל (ארנון מוזס כלל לא נכח בדיון), נציג "הארץ" חנוך מרמרי, נציג הערוץ השני שלום קיטל, נציג גלי-צה"ל אבי בניהו וגם נציגי "מעריב" אבי בטלהיים ואנוכי. אכן "לא הסתמנה הסכמה". באמת.
אם אני מבין את תמצית ההצדקה לקיומו של "העין השביעית" כעיתון העוסק בתקשורת באורח ביקורתי, עליו לחשוף ולהוקיע, בין השאר, טכניקות עבודה מגונות, שטחיות, עצלניות ומוטות. לחשוף ולא לשמש דוגמה להן. אם "העין השביעית" אינו מצליח להביא מידע מדויק ומאוד לא קשה להשגה על ישיבה רבת משתתפים, ובמקום זה הוא מביא דיווח חסר שחר ולקוי בכל פרטיו ונגוע במגמתיות שואגת, מה בדיוק הוא רוצה מהעיתונים האחרים ומה בסיס הסמכות שממנו הוא מתיימר להטיף לזולת?
אם ישאל השואל מדוע זה היה דחוף ל"העין השביעית" לתת לקוראיו דיווח עובדתי מסולף על עמדת המו"לים והעורכים בעניין, יצא המרצע מן השק בפסקה הבאה, שסיפרה איזה סיפור מטומטם על היותי כביכול שליחו של נמרודי בהתנגדות לדן מרידור. כדי לעשות את הדמוניזציה הנלעגת הזאת של דנקנר כשליח חשוך של כוחות אופל השולח יד לכבות את האור, היה צורך לעוות את המציאות הבסיסית, שהרי אפילו הקוראים הכי נאמנים והכי לא ביקורתיים של "העין השביעית" לא היו מוצאים בלבבם להאמין שחנוך מרמרי, משה ורדי, רמי טל, שלום קיטל ואבי בניהו נרתמו להיות סוסים במרכבתו של עופר נמרודי תחת איום הצלפת שוטי.
לשקר, אומרים, אין רגליים, אבל כנראה שיש לו הרבה עיניים רעות, במיוחד זאת השביעית.
אמנון דנקנר הוא עורך "מעריב"
גיליון 49, מרץ 2004