חדשות החג

נתח נאה מכפולת העמודים הפותחת של "ידיעות אחרונות" מוקדש לידיעת יחצנות שמעדכנת את הקוראים בכך שראש הממשלה ורעייתו טיילו בצפון. המסר מבחינת ראש הממשלה (ורעייתו) ברור: הכל כשגרה, החקירות הפליליות והמשברים הפוליטיים לא ממש מטרידים. הכתב הפוליטי, עמיחי אתאלי, מציין שבני הזוג הזמינו עוף בגריל וגם בילו בבריכה, ושראש הממשלה אפילו הכין קפה על גזייה (אחד התצלומים אף מתעד זאת, אם כי חושף שנתניהו נזקק לגבר בלתי מזוהה שיסייע לו בייצוב הפינג'אן).

ראש הממשלה, כך עולה מדברי העיתונאי, נראה נינוח וניאות להצטלם עם כל מי שדרש – וגם מסר ברכת חג לבבית לכל עם ישראל, ובמיוחד לחיילי צה"ל ולסוכני שירות הביטחון הכללי. ב"ידיעות אחרונות" מדפיסים אותה. המסר מבחינת "ידיעות אחרונות" ברור: הכל כשגרה, כאילו אין רשימות מקורבים וגיוס של העיתון נגד פוליטיקאים סרבנים.

גם ל"הארץ" יש חדשות מהצפון. "אסד נערך להשתלט על הגבול – ומציב טנקים בגולן בניגוד להסכמים עם ישראל", מדווח עמוס הראל בשער העיתון. "הרחק מסערת מבקשי המקלט שהעסיקה השבוע את הציבור בישראל מתחוללים בימים אלה שינויים דרמטיים בסוריה", הוא כותב. "ישראל צפויה לפנות בעניין לאונדו"ף, כוח האו"ם המפקח על קיום הסכמי ההפרדה. אלא שעקב מלחמת האזרחים פינה האו"ם את רוב אנשיו מהמחנות בשטח סוריה בגולן. רבים מהמטיילים שהגיעו לגולן בחג הפסח בוודאי נתקלו בחיילי האו"ם בעמדת התצפית המאולתרת שלהם בהר בנטל, עוקבים אחר האירועים בסוריה ממרחק בטוח".

כל העיתונים אכן מבליטים בשעריהם את סוגיית מבקשי המקלט, הפליטים, מהגרי העבודה והמסתננים שהגיעו לישראל ממעמקי יבשת אפריקה. למעט "ישראל היום", שם הסערה כבר שככה. ב"ידיעות אחרונות" עושים זאת באמצעות תצלום גדול של חמישה גברים שחורים עולים על אוטובוס שבחזיתו מואר היעד: "תל-אביב". עבור הקוראים שמתקשים בקליטת סאבטקסט מצורף ביאור בצורת כותרת ראשית: "השיבה לתל-אביב". "אחרי ביטול 'מתווה הפליטים': 58 מהגרים שוחררו ממתקן הכליאה סהרונים ועלו על האוטובוס הראשון לתל-אביב", נמסר בכותרת המשנה. "212 נוספים עשויים להשתחרר היום".

ראש הממשלה בנימין נתניהו לוחץ את ידו של יוורי קגוטה מוסווני, נשיא אוגנדה. ירושלים, 13.11.11 (צילום: אבי אוחיון, לע"מ)

ב"הארץ" וב"מעריב" מתרכזים במאקרו. ב"הארץ", שבו נחשף כי רואנדה ואוגנדה הן מדינות היעד של תוכנית הגירוש, מדגישים את הפלונטר הדיפלומטי שאליו נקלעה ממשלת ישראל אחרי קריסת האופציה הרואנדית. "אוגנדה סירבה בפומבי, אך ישראל עדיין דורשת לגרש אליה מבקשי מקלט", מדווחת לי ירון. "לא ניתן לישראל לזרוק פה את הפליטים שלה", היא מצטטת את שר החוץ של אוגנדה. "אם מבקשי המקלט יגורשו מישראל ויגיעו לאוגנדה, נתעקש שחברות התעופה יחזירו אותם למקום שממנו הם הגיעו".

ב"מעריב" מקדישים את ההפניה הראשית לפתרון המסתמן: "בקואליציה חשים בגיבוי הציבורי הנרחב בנוגע לגירוש המסתננים מישראל ונערכים לקידום מהיר של 'פסקת ההתגברות' שתאפשר את המהלך, בניגוד לעמדת בית-המשפט העליון".

אלא שמי שיקרא את הידיעה יקבל רושם שהפתרון הזה לא ממש מסתמן. "גורמים משפטיים בכירים" שמצוטטים בידיעה של משה כהן ויניר קוזין מעריכים שהמהלך "לא יעמוד במבחן משפטי ולא יעבור את בג"ץ". לדברי אחד מאותם גורמים אנונימיים, גם אם הקואליציה תעבור את המשוכה המשפטית, היא עדיין תזדקק לתמיכה של 70 חברי-כנסת. כיום מונה הקואליציה 66 ח"כים בלבד.

ב"ישראל היום", שרק לפני יומיים פרסם כותרת ראשית על "הזיגזג הלילי של רה"מ", שהודיע על הסכם עם האו"ם רק כדי להתנכר לו מיד לאחר מכן, מקצים היום לסוגיה הפניית שער זעירה. הסיקור עצמו מגיע רק בעמ' 11, ומבליט את שליחתו של נציג ישראלי לאוגנדה כדי "לדון במתווה אפשרי לגירוש המסתננים".

שלושת הכתבים שחתומים על הידיעה לא מצאו לנכון לציין בפני קוראיהם את ההצהרה הנחרצת שהשמיע שר החוץ של אוגנדה. ההתעלמות מהדברים, שפורסמו על-ידי סוכנות הידיעות AP, מאפשרת לחינמון להעמיד פנים שהאפשרות עדיין מונחת על השולחן.

מחוץ לכותרות

באף אחד מהעיתונים לא מתפרסמות היום עובדות חדשות על חקירות נתניהו.

השכנים

הכותרת הראשית של "ישראל היום" עוסקת במה שמכנים שם "טרור הצמיגים". מהו טרור הצמיגים? לא, לא מדובר בתורת לחימה חדשה שתכליתה רצח יהודים באמצעות צמיג, ואפילו לא בצמיגים רדיואקטיביים שפיתחו תודעה תבונית והחליטו להחזיר מלחמה לכל בעלי המכוניות. מדובר בכינוי חדש, מפליל, להפגנות פלסטיניות.

יואב לימור, הפרשן הצבאי (והפרזנטור הממשלתי למלחמה בהתבוללות), מסביר: "במערכת הביטחון מדברים מפורשות על כוונה להגניב לשורות המפגינים פעילים רבים של הזרוע הצבאית של חמאס במטרה שיבצעו פיגועים. זה קרה גם בשבוע שעבר במספרים קטנים, אבל מחר זאת עתידה להיות האסטרטגיה: אנשי חמאס שיפתחו באש לעבר חיילי צה"ל מתוך ההמון, במטרה כפולה – להרוג, ולגרות את צה"ל לירי חסר הבחנה במפגינים שיגבה נפגעים רבים ויציג את צה"ל כתוקפן חסר רחמים. כדי להקשות על צה"ל גם הקים חמאס מתרסים ממערב לגדר, והוא מתכוון למסך את השטח בעשן מצמיגים שרופים".

פלסטינים על ערימת צמיגים בקרבת חאן-יונס, רצועת עזה, אתמול (צילום: עבד רחים חטיב)

"מצטער המפקד, אני לא יורה", נכתב במודעה שמתפרסמת בעיתונים "הארץ" וב"מעריב". "חייל", נמסר בה, "הפקודה לירות ירי קטלני באזרחים שאינם מסכנים חיי אדם היא בלתי חוקית בעליל. השימוש בכוח קטלני מותר רק במצבים של סיכון ממשי ומיידי לחיי אדם, בהיעדר כל ברירה אחרת. האחריות למתן פקודות בלתי חוקיות בעליל מוטלת בראש ובראשונה על קובעי המדיניות, בהם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אך הציות לפקודות כאלה הוא עבירה פלילית וחובתך לסרב לפקודה לירות אש חיה באזרחים לא חמושים שלא מסכנים איש". על החתום: בצלם.

בשני העיתונים שבהם מתפרסמת המודעה נמצא מקום גם לדיווח אינפורמטיבי על הקריאה לחיילים. ב"ישראל היום", שבו אין מודעה כזו, מצרפים לדיווח על בצלם גם דברי ביקורת חריפים. "זעם על בצלם: 'לחקור את קריאתם לסירוב פקודה, זו הסתה", קוצפת הכותרת בשער. כדי להשיב מלחמה שערה, גם ב"ישראל היום" מתנסים בהסתה: הכתבים שלמה צזנה ויאיר אלטמן מביאים שלל תגובות ונאצות למהלך של ארגון השמאל, ומבליטים את "שקרנים תומכי טרור, זו תקיעת סכין בגבם של תושבי הדרום" – דבריו החד-משמעיים של גלעד ארדן, השר להסברה ולדימויים נטולי מודעות היסטורית.

ב"מעריב" וב"הארץ", מנגד, מתעקשים לשרטט תמונה מורכבת של העימות הצפוי בגבול עם רצועת עזה. "צה"ל צריך למנוע את החדירות ואת הפגיעה בריבונות הישראלית. זו משימתו המרכזית. אך במקביל עליו להפחית את מספר הנפגעים הפלסטינים", כותב טל לב-רם ב"מעריב". "זו אינה רק שאלה תיאורטית או סוגיה ערכית שנתונה לוויכוח ציבורי או לביקורת בינלאומית, אלא גם מטרה בעלת תכלית אסטרטגית", הוא מוסיף. "עמידה מלאה בהגנה על הריבונות אינה עומדת בהכרח בניגוד להפחתת מספר הנפגעים. למעשה, מדובר בשתי משימות שאמורות להשתלב יחד על מנת לנטרל ולשבש את מהלכי חמאס המתוכננים להמשך".

"מאחורי ההחלטה להפעיל באופן נרחב אש צלפים לעבר המפגינים עמד כנראה שיקול קר. הדרג המדיני, שמידת המעורבות שלו בהכנות ל'צעדת השיבה' העזתית לא היתה גבוהה, הנחה את הצבא למנוע את פריצת הגדר. ספק אם התעכב על דיון פרטני בטיב האמצעים", כותב עמוס הראל ב"הארץ".

"לכוחות נאמר להפעיל ירי אזהרה לעבר מי שחצה קו המרוחק כמה מאות מטרים ממערב לגדר, בתוך השטח הפלסטיני. לאחריו, נעשה שימוש בירי צלפים, שאמור היה להיות מכוון לרגליים, כלפי מי שהמשיך להתקדם ובפרט כלפי מי שזוהו כמובילים את התהלוכה, 'מסיתים מרכזיים', בלשון ההודעות של דובר צה"ל. כל ההרוגים מהירי אכן היו גברים צעירים, ולא נשים וילדים. רובם זוהו כחברים בזרועות הצבאיות של הארגונים הפלסטיניים ונפגעו בקרבת הגדר. [...] במקרה אחד נורו אנשי חוליה חמושה שפתחו באש על כוח מיחידת אגוז בצפון הרצועה, לא הרחק מאחד ממוקדי ההפגנות".

הירי על המפגינים והטרוריסטים שנלוו להם הזכיר להראל תקרית מלפני עשור וחצי. "העימות בין ישראל לפלסטינים לובש ופושט צורה לאורך השנים, אבל מדי פעם הוא חוזר על עצמו, אפילו במידה של אירוניה", הוא כותב. "ב-2002, בעיצומה של האינתיפאדה השנייה, נקט צה"ל מדיניות פתיחה באש מתירנית כלפי כל מי שהתקרב למרחב הגדר ברצועה. אחד האלופים במטכ"ל אמר אז שמניעת החדירות הפכה למטרה המקדשת את האמצעים.

"'כתוצאה מכך התפתחה מציאות של מערב פרוע', טען. 'המסר לחייל בשטח היה: איש הישר בעיניו יעשה. ברצועה נוצר חור שחור והמטכ"ל לא פיקח עליו כיאות. לא יכול להיות שיירו באדם רק כי הוא נמצא במרחב נתון'. מפקד אוגדה צעיר חלק על הנחיות הפתיחה באש כפי שהכתיבה באותה תקופה אוגדת עזה. כשגדודי שריון במילואים מהאוגדה שלו נקראו לשרת ברצועה, הורה להם להתעלם מהנחיות הפתיחה באש שם ולא לאשר אוטומטית ירי אל מי שהתקרבו לגדר, בטרם הובהרו כוונותיהם. שמו של מפקד האוגדה? גדי איזנקוט".

מוחות גדולים

• "כבר מזמן לא נשמע בנט כל-כך שבע רצון. יצאנו שוב המבוגר האחראי, הוא אומר בסיפוק" (סימה קדמון, "ידיעות אחרונות")
• "בסיכומו של השבוע, בנט יכול להיות מרוצה. לא זו בלבד שהצטייר כשר מוביל, אולי אפילו כמבוגר האחראי של מחנה הימין; הוא הראה מי בעל הבית בקואליציה" (שלמה צזנה, "ישראל היום")

מוחות רצחניים

במוסף "G" של "גלובס" מראיין שחר סמוחה את הפסיכיאטר האמריקאי ג'ואל דימסדייל, שניתח תמלילי שיחות ומבדקים פסיכיאטריים שנערכו לבכירי המשטר הנאצי שעמדו לדין במשפטי נירנברג. יום אחד ב-1974, כותב סמוחה, דפק על דלת חדרו בבית-החולים אדם זר שהציג עצמו כתליין שהוציא להורג את הנאצים שנידונו למוות בנירנברג. האיש קרא מאמר שחיבר דימסדייל על ניצולי מחנות ריכוז, והחליט ליצור איתו קשר. "היה חשוב לו לומר שהוא נהנה מעבודתו", מציין סמוחה, "ולאחר שנתן לפסיכיאטר את התיק המלא במסמכים, הוא אמר לו בפשטות: 'הם היו זבל, דימסדייל, ואותם אתה צריך לחקור, לא את הניצולים'".

למרות שכבר אז הניח שלמסמכים יש ערך היסטורי רב, הוא ניגש לעסוק בהם רק לפני שנים אחדות, כשיצא לפנסיה. "הופתעתי מאוד מעד כמה שונים זה מזה הם היו", אומר הפסיכיאטר. "הם הגיעו ממעמד שונה, מרקע שונה. אי-אפשר להשוות אותם כמקשה אחת לסוגים אחרים של רוצחים סדרתיים, ובעיני, זה המאפיין העיקרי של פושעי המלחמה הנאציים – השונות שלהם אלו מאלו. אני לא חושב שאפשר להצביע על מאפיין משותף אחד מלבד העובדה שכולם היו שאפתנים מאוד, שטופי שנאה וחמדנים. כל אחד מהם הביע את התכונות הללו בצורה מאוד-מאוד שונה".

אחד הנאשמים הנאצים שעניינו אותו במיוחד היה יוליוס שטרייכר, עורך העיתון האנטישמי "דר-שטירמר". "שטרייכר פשוט היה דוחה נורא והגעיל את כל מי שהיה איתו בקשר", אומר דימסדייל. "אחרי שהוא אמר לרוסים שהוא ציוני, אפילו הם החלו להיות מודאגים ממצבו הנפשי".

במוסף "ספרים" של "הארץ" כותב גדעון לוי על הביוגרפיה הפוליטית של ג'ורג' חבש, מנהיג החזית-העממית לשחרור פלסטין, ומציג גישה הפוכה בתכלית להתמודדות עם רצחנות מאורגנת. לוי לא מנסה להסתיר את ההערכה שעוררה בו הקריאה על הטרוריסט המנוח, שאותו הוא מכנה "צ'ה גווארה הפלסטיני", אם כי רוב הזמן הוא נזהר מלחצות את הקו הדק שבין סקרנות להערצה.

עיתונאי "הארץ" גדעון לוי (צילום: גדעון מרקוביץ')

"דוקטור ג'ורג' חבש היה במשך עשרות שנים האויב המוחלט של ישראל, פני הרשע, השטן בהתגלמותו. אפילו צירוף התואר ד"ר לשמו – הוא היה רופא ילדים – נחשב לכפירה. חבש היה חטיפות המטוסים, חבש היה הטרור, חבש היה רק טרור", הוא כותב. "במדינה שאינה מכירה בקיומן של מפלגות פלסטיניות – האם שמעתם אי פעם על מפלגה פלסטינית, להם הלא יש רק 'ארגוני טרור' – הידע על מי שהיה מנהיג החזית העממית לשחרור פלסטין שאף כאן לאפס. מה יש לדעת עליו? מחבל. תת-אדם. בן מוות. אויב. העובדה כי היה אידיאולוג ומהפכן, שחייו נצרבו ועוצבו בחוויית הגירוש מלוד, לא שינתה דבר. הוא היה ונותר חוטף המטוסים מדמשק, איש 'חזית הסירוב', שלא היה כל הבדל בינו ובין שאר ה'מחבלים', מיאסר ערפאת ועד ודיע חדאד ונאיף חוואתמה".

בהמשך הביקורת כותב לוי על חבר נפש שלו, "שהיה פעיל בחזית-העממית וגולה באירופה" והפציר בו במשך שנים לפגוש את חבש כדי לראיין אותו ל"הארץ". "חבש לא פגש, ככל הידוע, ישראלים בחייו (למעט בימי הנכבה). הוא כבר היה אז חולה וקשיש וגר בעמאן, ואני כל הזמן דחיתי ודחיתי, עד שמת. למקרא הספר נתקפתי צער עמוק שלא פגשתי את האיש הזה", הוא כותב.

לוי משבח את מחבר הביוגרפיה, ד"ר אלי גליה. "הספר הזה אינו מתנשא ואינו אוריינטליסטי. הוא רוחש כבוד לאידיאולוגיה הלאומית הפלסטינית ולמחולליה, גם אם מחברו אינו בהכרח מסכים לה או מזדהה עמה. זהו מופע די נדיר בנוף הישראלי, כשזה מגיע לערבים בכלל ולפלסטינים בפרט. מחברו גם אינו סוגד למה שאינו ראוי לסגידה ואינו שוגה באשליות רומנטיות או אחרות. גליה מציג מאבק מר, נוקשה, נטול פשרות, כושל מאוד, לעתים אכזרי מאוד, על חירות, על כבוד עצמי ועל שחרור".

גדעון לוי הולך בעקבותיו, ונמנע מלתאר את חיי חבש במושגים של טוב ורע. את מעשי הטרור הרצחניים הוא מניח על סקאלה של הצלחה וכישלון. חבש, הוא כותב, צדק בניתוחיו הגיאו-פוליטיים אך כשל במשימת שחרור פלסטין. "המטרה המהותית של חטיפת המטוסים", מצטט לוי דברים שכתב הטרוריסט, "היתה להוציא את השאלה הפלסטינית מאנונימיות ולחשוף אותה לדעת הקהל המערבית. [...] שררה בורות בינלאומית בנוגע לסבלנו, בין השאר הודות למונופול של התנועה הציונית על התקשורת ההמונית במערב".

חטיפות המטוסים, מציין לוי, אכן יצרו הכרה עולמית – אבל בניגוד לתחזית של חבש, ההכרה הזאת לא הובילה לשחרור. "במשך עשרות שנותי בסיקור הכיבוש הישראלי, הדמויות הכי מרשימות שפגשתי השתייכו לחזית-העממית, אבל עכשיו לא נותר ממנה הרבה זולת שברי חלומות. החזית נמצאת במיעוט מבוטל בפוליטיקה הפנים-פלסטינית, תנועה שמנהיגה חשב פעם לתבוע חלוקה של חצי-חצי עם פתח ומנהיגו, ערפאת. והכיבוש? הוא חזק ומשגשג מתמיד וסופו נראה יותר רחוק מאי פעם. אם זה לא כישלון, כישלון מהו".

ההתעקשות של לוי לנתח כך את חייו של טרוריסט בכיר, אדם שאחראי לאינספור מעשי רצח של חפים מפשע, מעוררת פליאה. בכובעו כמבקר חריף של החברה הישראלית, לוי עושה מאמצים עילאיים – ומעוררי הערכה – לא רק להציג בפני הישראלים עובדות מודחקות על הנעשה בשמם בשטחים, אלא גם להסביר מדוע מדובר במעשי נבלה.

אחד המאמרים הזכורים ביותר שלו, "הרעים לטיס", עסק בטייסי הקרב הצה"ליים שאחראים למעשים "הכי רעים, הכי אכזריים והכי מתועבים". במאמר שמתפרסם הבוקר במדור הדעות הוא כותב שוב ושוב על "רוע" ו"רשע" שמפעפעים בחברה הישראלית בבואה להתמודד עם מבקשי המקלט והמפגינים מרצועת עזה.

בחיבור על חבש, השיפוט המוסרי המפורסם של לוי התנדף לגמרי. הוא פינה את מקומו לניתוח תועלתני שהראה היכן הטרוריסט צדק, והיכן פשוט לא הצליח ליישם את המטרות שהציב לעצמו. יכול להיות שזה פועל יוצא של כתיבה על ביוגרפיה פוליטית, ש"נעדר ממנה כמעט לחלוטין הממד האישי, הפסיכולוגי, הנפשי ואפילו הרכילותי של גיבורה", כפי שהוא מציין בפתיח. אבל סביר יותר להניח שלא.

בשולי החדשות

"כוחות הביטחון עצרו במהלך החודש שעבר חוליה בת עשרה פלסטינים מרצועת עזה שתכננה פיגוע על ספינת חיל הים", מדווח ב"מעריב" טל לב-רם. אם אכן מדובר בחוליה בת עשרה מחבלים, כפי שדווח אתמול גם בשלל אתרי חדשות, הרי שאירע מחדל בטחוני חמור: לפי דיווח שפורסם אתמול ב"הארץ", שבעה מתוך העשרה כבר שוחררו, ושניים עומדים לדין על עבירות אחרות. אלא שלא מדובר במחדל, כי אם בעוד מקרה של הודעה לעיתונות של גוף בטחוני שהכתבים נמנעו מלאתגר.

אמונה וביקורת

במוסף "G" כותב יואב קרני על החלטה שהתקבלה לאחרונה במשרד החינוך: לפי דיווח שפורסם ב"הארץ", בקרוב ייאסר על מורים בבתי-הספר הממלכתיים ללמד תנ"ך באמצעות חוברות עבודה וספרי לימוד – והם יחויבו לעשות שימוש רק בטקסט המקראי. "לכאורה, לא נורא. העזתם הגדולה של ראשוני המורים העבריים בארץ, בשנות השמונים של המאה ה-19, היתה הוראת 'עברית בעברית'. אדרבא, יילמד התנ"ך בתנ"ך", כותב קרני.

"כמובן, יתרון פוטנציאלי נוסף של היעדר ספרי לימוד וחוברות עזר בשיעורי התנ"ך הוא זה שמחדר הכיתה ייעדרו כלים של ביקורת הטקסט. למשל, לא יהיה אפשר למצוא את הערותיו של קסוטו על הדמיון בין בריאת העולם בתורה לבריאת העולם בטקסטים שומריים ואכדיים מן האלף השלישי לפנה"ס; או את פירושו המרתק של פרופ' טור-סיני לשירת דבורה, באמצעות ביטול כל הרווחים בטקסט וסידור האותיות מחדש; או התחקות אחר העקבות הפגאניים בטקסט המקראי.

"ביקורת המקרא מהלכת אימים על פונדמנטליסטים מאז ומעולם לא מפני שהיא כופרת בעיקר, אלא מפני שהיא משתמשת בכלים רציונליים כדי להסביר את הטקסט. [...] ביקורת המקרא מפחידה רבנים אורתודוקסיים לאומיים לא באופן שחטאי זימה מפחידים אותם. היא מפחידה אותם מפני שהיא מעוררת מחשבה נון-קונפורמיסטית. רב אחד, חיים נבון, כתב בעמוד הפייסבוק שלו (לפני חמש שנים) כי 'כדאי שתלמידי ישיבות ההסדר יכירו את טיעוני ביקורת המקרא', מפני ש'חשיפה מבוקרת ומתונה לחומר מסוכן מקנה חיסון'. אכן, ביקורת המקרא כווירוס".

בהמשך הטור נדרש קרני לכתבה אחרת שהתפרסמה ב"הארץ", וליתר דיוק לכותרת שלה: "ממצאים מגבעה נידחת בסיני מערערים על אחד הרעיונות הבסיסיים ביהדות". "הסיפור הוא די ישן, בן 40 שנה ויותר", כותב קרני, "חפירה ארכיאולוגית בכונתילת עג'רוד שבסיני העלתה כתובת חרס, בעברית, המקדשת את אלוהי שומרון, 'יהוה ואשרתו'. לשון אחר, לאלוהי ישראל היתה בת זוג, מה שכמובן אינו מתיישב עם יחידיותו ההכרחית".

"הטקסט, מאת ניר חסון, הוא דווקא ענייני ולא-מתלהם. 'ערעור על בסיס היהדות' אינו מופיע בו, לא במישרים ולא במשתמע. מה הביא אפוא את העורכים לניסוח כה דרמטי וכה מטעה? אני מעדיף להניח שביסוד הבחירה עמדה התרגשות לא-מלומדת, לא זדון, בהחלט לא זדון. אפשר שעורכים צעירים ולא בקיאים התוודעו בפעם הראשונה אל עובדות, והם אמרו מה שאמר דונלד טראמפ כאשר שמע בפעם הראשונה, בגיל 70, כיצד התחילה מלחמת האזרחים האמריקאית, לפני 167 שנה. 'איך אף אחד לא ידע!', התפקע נשיא ארצות-הברית מתדהמה.

"ערעור האמונה כמובן לא היה באתר כונתילה. החפירות, מרתקות כשלעצמן, רק הזכירו לנו שהתגבשות האמונה הישראלית היתה עניין הדרגתי, ובסביבת יהוה אלוהי צבאות שימש צבא של אלים בכירים וזוטרים. ידענו. כונתילה אינה המקום היחיד שבו דובר בבת זוגו. חפירות מפורסמות ממנה שפכו אור על יחסי הגומלין העשירים בין אלוהי ישראל ויהודה לאלוהים אחרים. ביקורת המקרא אינה איום על האמונה. כיוצא בזה, ארכיאולוגיה אינה איום. רבנים אינם צריכים לחסן את המאמינים, ועיתונאים אינם צריכים לקעקע את האמונה".

תעמולה

במוסף סוף השבוע של "מעריב" חולק אורי מילשטיין קטעים מתוך שיחות שקיים עם אורי לוברני, איש המודיעין ושגריר ישראל באיראן לשעבר שהלך לעולמו לפני חודש. "חלמתי פעם שישראל תהיה מספיק חזקה ומספיק עשירה כדי להקים ערוץ אל-ג'זירה ישראלי, בלי טביעת אצבעות ישראליות", אמר לוברני למילשטיין. "זה עולה הרבה כסף, אבל פרוטות לעומת תקציב הביטחון הכולל שלנו. המרכז לא צריך להיות בישראל, אלא בלונדון, או בקפריסין. אלא שאין שום פקיד במשרד האוצר של ישראל שיבין זאת ויאשר את התקציב. יחשבו שלוברני השתגע".

אורי לוברני, 1988 (צילום: משה שי)

ובכל זאת, לוברני הצליח לממש חלק מהחלום, גם אם בקנה מידה קטן. לפי כתבה שפרסם רונן ברגמן ב"7 ימים" לפני כעשור, כשכיהן לוברני כיועץ במשרד הביטחון הפרויקט המרכזי שלו היה תחנת קול-ישראל בפרסית, שנועדה להשפיע על הציבור באיראן והופעלה במימון חלקי של מערכת הביטחון הישראלית. כשקוצץ תקציב התחנה הצליח לוברני לגייס "יהודים פרסים שעזבו את המדינה ומתגוררים בארצות-הברית ובאירופה" שתרמו כסף ואיפשרו את המשך השידורים.

האיראנים אמנם ידעו שמדובר בכלי תקשורת ישראלי, אך אף על פי כן – ואולי דווקא בגלל זה – המשיכו להאזין בהמוניהם. "לתחנה היתה השפעה רבה, ועל-פי כמה מקורות חומייני נהג להקשיב אך ורק לשידוריה ולשידורי ה-BBC מטרנזיסטור שהיה תלוי על צווארו, אות לאמינות שייחס לה", כתב ברגמן. "הסימן המובהק להשפעה שלה היה כי השלטונות באיראן טרחו תמיד להילחם בפרסומים שם על כשלון המדיניות הכלכלית של המשטר, המשבר החברתי החריף והמעורבות בטרור, וטרחו לפרסם הודעות משלהם נגד הנאמר בידי התחנה. כמו תחנת קול-ישראל בפרסית פועלות ברחבי העולם כמה תחנות המופעלות בידי גולים איראנים מתנגדי השלטון, המשדרות בגלים קצרים לאיראן, וישראל מעורבת בפעילותן, ואשר לשכתו של לוברני הפעילה בשיתוף עם קול-ישראל בפרסית".

סינדרום ציפורי

ב"גלובס" כותב אלי ציפורי על זיכויו המפתיע של אלון חסן, האיש החזק של נמל אשדוד, ונדרש גם לתפקיד שמילאה התקשורת לאורך המשפט והחקירה שקדמה לו. "יש גורמים בתקשורת שנוטים לאמץ את תפקיד המשטרה, הפרקליטות והשופטים. הם מתנהגים כתליינים עוד במהלך החקירה, לפני הגשת כתב אישום ובוודאי אם נקבעה זכאותו או אשמתו של הנאשם. זו תופעה פסולה, אנטי-דמוקרטית, שבה עיתונאים קובעים מי מושחת ולא להם. זה קרה בפרשת חסן, ולמרבה הצער קורה בתיקים רבים אחרים", הוא כותב, ומכוון לתיקי נתניהו.

אלי ציפורי (צילום: "העין השביעית")

ציפורי כמובן שוגה. עיתונאים רשאים, ואף אמורים, להביא עובדות ולהשתמש בהן כדי להסביר לציבור מי לדעתם מושחת ומי לא – בין אם מדובר בשחיתות פלילית, עם פלומבה של בית-משפט, ובין אם לא. מי שלא מסכים עם הקביעה הזאת מוזמן לעיין בטוריו של העיתונאי אלי ציפורי, למשל, שבשנים האחרונות כתב על השחיתות של עיתונאים מושחתים שמתנגדים למתווה הגז, וגם על השחיתות של "מבקרי תקשורת" (המרכאות במקור) שמותחים עליו ביקורת מושחתת ומתעלמים במפגיע מהעובדות שהוא מביא בטוריו.

ציפורי לא התכוון לטעון שכל אותם מושחתים (קומץ קבוע שכולל את הח"מ) ביצעו עבירות פליליות וצריכים להישפט ולהיזרק לקלבוש. הוא בסך הכל ביקש להסביר לקוראיו שהוא לא מסכים עם הגישות שהוא מייחס להם, ושלדידו מדובר בגישות פסולות ולא כשרות. מותר לו לומר את זה. גם אם הוא טועה, כל עוד הוא באמת מאמין בכך – זו אפילו חובתו לומר זאת. אבל אם הוא מרשה לעצמו להגיד את זה, מן הראוי שיתיר גם לאחרים.

ענייני תקשורת

"פייסבוק הודיעה אמש כי מידע על 87 מיליון משתמשים דלף לחברת קיימברידג'-אנליטיקה – 37 מיליון יותר מכפי שהוערך תחילה", מדווח עודד ירון בעמודי החדשות של "הארץ". במדור הדעות של העיתון כותבת אמילי מואטי על נוהג שהשתרש בשנים האחרונות בתוכניות הרדיו: הקראת פוסטים מהרשתות החברתיות (או כפי שהיא מכנה את זה – טוקבקים).

"בתוכניות מסוימות אי-אפשר להבחין בין תוכן חדשותי לטוקבקים, משום שהכל ראוי לפרסום", היא כותבת. "ובינתיים צרכני האקטואליה נחשפים לזן נוסף של חדשות: 'הפושים'. אלה מבזקונים שעשויים מכותרת בלבד, שלעתים מורכבים מהודעות לעיתונות של פוליטיקאים שספק אם יש מי שבוחן את אמינותן. עורכים בתקשורת, רובם רציניים ומקצועיים, משתפים פעולה עם מערכת שלמה המפיצה שקרים ופייק ניוז.

"תמיד מוזר לגלות שאיכשהו הפייק ניוז מגיע מצד אחד של המפה הפוליטית. כך היה בימים האחרונים: הרי כל הדיוט מבין שאין סיכוי שבגלל הקרן החדשה נשיא רואנדה, פול קגאמה, שינה את דעתו בעניין קליטת מבקשי המקלט. ועדיין, ההודעה השקרית והמרושעת של ראש הממשלה בנימין נתניהו הידהדה בכל המערכות ובכל הפושים. כך פורסמו גם הודעות של ח"כים מהימין, שחלקם מאשימים את השמאל בעלילות מדומיינות לחלוטין. אני תוהה מה יקרה אם מחר בבוקר יפיץ ח"כ גנרי מהשמאל הודעה שלפיה אשתו של ח"כ מימין נתפסה בוגדת בו עם מחמוד עבאס. מישהו יפרסם את זה? ברור שלא".

במוסף החג של "ידיעות אחרונות" בעל הטור בן-דרור ימיני מכה על חטא. הסיבה: דברים שכתב לאחרונה על המהלכים לגירוש האפריקאים. "יורשה לי להודות שבסיפור הזה גם אני הוטעיתי והטעיתי", הוא כותב. "כתבתי שיש הסכם עם מדינות שלישיות, גם אם לא ניתן לפרסם אותו, בגין שיקולים מדיניים, ואילו עכשיו מסתבר שההסכם עם רואנדה, מדינת היעד העיקרית, קרס כבר לפני שבועות רבים".

מה עושה עיתונאי שמגלה שמקורותיו עבדו עליו? הוא יכול לנזוף בהם, לנתק איתם מגע, או לחשוף את זהותם ולהציג בפני קוראיו בהרחבה את מעשה הרמייה, כפי שעשו למשל בערוץ 10 לאדם שניסה למכור סיפור שקרי על קריירת זנות של אחת המתלוננות בפרשת קצב. האם ימיני נזף במקורותיו וניתק איתם מגע? אם עשה כך, בחר שלא לחשוף זאת בפני קוראיו. מה שבטוח – לפי שעה, הוא לא חשף אותם.