תמונת מצב

בשער "הארץ" נטועה תמונה של בנימין נתניהו המזמינה ים פרשנויות באשר לכוונת העורכים שבחרו דווקא בה. בתמונה נראה ראש הממשלה מסוכך על עיניו בידו כשהוא עומד מעל במת איפא"ק בוושינגטון ומביט אל אופק דמיוני כלשהו. האם מדובר בקברניט מנוסה הממקד את מבטו בנתיב השיט הבטוח שבו הוא מנווט את הספינה, או אולי בניצוד המגן על עיניו מפנסי הציידים וזרקורי החקירות?

גם על שער "ישראל היום" מופיעה תמונתו של נתניהו, צנועה יותר בממדיה, במיקום יוקרתי פחות – אך המסר ברור יותר: במבט מהורהר אך נחוש חודרות עיניו של המנהיג את המרחב, כאילו אומרות "קשה, לא קל, אבל אני כאן כדי להישאר ולנצח". ממש מתחתיה משובצת תמונתו של הפרשן והאזרח המודאג ד"ר עו"ד חיים שיין כבבואה מוקטנת של נתניהו. הכותרת המפנה לטורו של שיין עוזרת אולי לפתור את חידת התמונה מבשער "הארץ": "הציבור מבין היטב: מדובר במסע ציד".

דווקא על שערו של "ידיעות אחרונות" נדפסת הבוקר התמונה המלבבת ביותר של ראש הממשלה. הוא ניצב מעונב ומחויך בצוותא עם זוגתו, לצד כותרת שלפיה ניר חפץ, מקורבם ויועצם של בני הזוג שהפך עד מדינה נגדם, הסכים לקיים איתם עימות. על-פי התמונה, הכותרת לא עושה רושם מיוחד על נתניהו. מבטו אומר, "אני לימדתי אותך את כל מה שאתה יודע, לכן אני יודע כמה אי-אפשר להאמין למה שאתה אומר". ובכלל, אל תאמינו לכל מה שכתוב – לפי "ידיעות אחרונות" עצמו, המשטרה טרם החליטה אם בכלל לקיים עימות.

משער "מעריב" ניבטת תמונה מורכבת יותר. ממש על הקפל נחים להם במדורג נתניהו, רעייתו וניר חפץ, כשהראשון מוגבה והאחרון בשפל ובתווך הגב' נתניהו תולה מבט ספק נוזף, ספק מחנך, ספק מעריץ בראש הממשלה האוחז במיקרופון משל היה מוט היגוי, אך עיניו מצועפות ועייפות ומבטו תועה במרחב. "אנחנו מותקפים, לא אשתוק", מצטטת הכותרת הנלווית מפיו של נתניהו, בעוד מבטו המהורהר של חפץ, מי שערך את "מעריב" בעבר והביא אותו אל עברי פי פחת, משדר לקורא: "גם אני לא אשתוק".

למה לי פוליטיקה עכשיו

כותרתו הראשית של "ישראל היום" מתגייסת גם היום למסע המסרים הפוליטי שמוביל נתניהו בימים האחרונים סביב "משבר חוק הגיוס" והבחירות האפשריות, כשהיא מחומשת בתוצאות סקר: "57% מהציבור: נגד חוק הגיוס – גם במחיר של בחירות". "המערכת הפוליטית מחכה לנתניהו: פתרון למשבר – או בחירות", קובעת כותרת הגג, ואם למישהו היה ספק עד כה שב"ישראל היום" סבורים שנתניהו יקבע, ינווט ויחליט הרי שבאה כותרת המשנה ומגלה לנו ש"בקואליציה מעריכים: אם נתניהו ישתכנע שאינו מעוניין בבחירות, המשבר ייפתר".

אווירת הקמפיין נמשכת גם בעמודים הפנימיים: בכפולה הפותחת אנחנו מתבשרים כי "הכדור בידי נתניהו", בעמוד 5 נמסר לנו מפיו של נתניהו כי "אנחנו כל הזמן מותקפים, אני לא אשתוק", ובעמוד 7 נלמד על דבריו של נתניהו לשגרירת ארצות-הברית באו"ם: "היחס שלכם – צונאמי של אוויר מרענן באו"ם" (ועל הצהרתו של נשיא צ'כיה שלפיה יש "להאיץ את העברת השגרירות לירושלים"). עמודים 9 ו-11 מוקדשים לחזית יחסי החוץ בקמפיין: נשיא פולין מתנצל בפני היהודים, והאמריקאים "מחויבים לבטחון ישראל גם במחיר נפגעים אמריקאים".

את הפרשנות המעניינת בקשר לצבר המסרים האלה ניתן לקרוא דווקא מתחת לכותרת של "הארץ", אצל יוסי ורטר. תחת הכותרת "משבר בהזמנה" מספר לנו ורטר את הדברים הבאים: "לפני חודש באחד החדרים בכנסת התקיימה שיחה בין כמה ח"כים בליכוד. אחד מהם היה יו"ר הקואליציה, דודי אמסלם. בפיו היו שתי תובנות: האחת שחוק הגיוס הוא מוקש של ממש. השנייה, שהליכוד חייב לפרוץ לבחירות לפני הכרעה של היועץ המשפטי לממשלה בתיקי נתניהו. אחד המשתתפים בשיחה זיהה בזמן אמת את המשוואה שנקשרה בדבריו של אמסלם. הוא הניח שיו"ר הקואליציה הסגיר, אולי בהיסח הדעת, את מאווייו של מי שמינה אותו".

"הצפי שנזרע באותה שיחה התגשם לנגד עינינו באורח פלאי בעשרת הימים האחרונים", ממשיך וכותב ורטר. "המשבר פרץ והסלים מדי רגע. השותפים התבצרו, איימו וסנדלו את עצמם בהצהרות. ונתניהו עמד מן הצד וצפה בהנאה מסוימת – הנאת עניים, לנוכח מצבו, באש המתפשטת. מבחינתו הכל התחבר לכדי הזדמנות חד-פעמית: לצאת לבחירות, להקים ממשלה – וכשיוגש כתב אישום, לטעון שהציבור עשה את בחירתו ביודעו מהם החשדות, ולכן הנאשם יכול להמשיך ולנהל את משפטו במקביל לניהול המדינה". "במלים אחרות", קובע ורטר, "כל החלטה שיקבל נתניהו בתחילת השבוע הבא ולא תוביל לבחירות ביוני תהיה בגדר הפתעה".

מדינת משטרה

כידוע, הרומן ארוך השנים של "ישראל היום" עם משטרת ישראל התחלף, עם התקדמות החקירות נגד נתניהו, באיבה גלויה. החשדנות כלפי המשטרה מתפוגגת רק כשהודעותיה תואמות את הקו המקובל על העיתון (כמו בידיעה על הצבת מצלמות אבטחה נגד "אלימות וונדליזם" שנגרמו בשל "מסתננים") או מנגחות אויב גדול אף ממנה – "ידיעות אחרונות". ידיעה של איציק סבן שמתפרסמת היום בתחתית עמוד 5 מוקדשת להפרכת פרסום של "ידיעות אחרונות" מאתמול, שלפיו ניר חפץ מסר מידע על בכירים בליכוד ובהם שני שרים מכהנים.

"המשטרה נגד 'ידיעות'", קובעת כותרת הדיווח, שעוסק ב"הודעה חריגה" של המשטרה שבה נמסר כי "מסיבות מובנות, משטרת ישראל לא נוהגת להכחיש באופן שוטף דיסאינפורמציה המופצת בתקשורת או ברשתות החברתיות. במקרה רגיש זה ובשל משמעויותיו הציבוריות בחרנו להודיע לציבור כי עד כה לא נמסר למשטרת ישראל שום מידע כזה או דומה לו'". נותר רק לתהות האם אותה הבהרה אינה תקפה גם באשר לפרסומים שונים של "ישראל היום" על המשטרה, החקירות ובכלל.

ב"ידיעות אחרונות", כרגיל וכצפוי, לא חוזרים בהם אלא מעדכנים גרסה: "אף שאחר-הצהריים הודיעה המשטרה כי חפץ עדיין לא מסר עדות מפלילה נגד אחרים, גורמים המעורים בפרטי החקירה טוענים כי חפץ אכן יודע על אירועים לא תקינים שבהם מעורבים השניים", כותב אלי סניור.

ב"מעריב" מספקים אלון חכמון ויניר קוזין הסבר להודעת המשטרה על כך שעדותו של חפץ נוגעת רק ל"תיק 4000": "ראוי לציין כי אין בדברים כדי לסתור את הטענה של גורמים נוספים, שלפיה בחומרים שהעביר חפץ יש גם ראיות לגבי עבירות נוספות, לכאורה, נגד ראש הממשלה ורעייתו. אלה, אם יוחלט, ייחקרו בשלב מאוחר יותר בעתיד. 'לגבי אותם חומרים יצטרך היועץ המשפטי לממשלה לקבל החלטות, וגם בשאלה אם להרחיב את היריעה בעוד פרשה נוספת', אומר גורם במערכת אכיפת החוק. צריך לזכור שכל פרשה מהווה שק אגרוף נגד גורמי האכיפה מצדו של ראש הממשלה ומקורביו, ולכן בשיחות סגורות הסברה היא שעדיף להתמקד בחומרים המשמעותיים יותר".

הערה על סקר

לא פעם דווח כאן על הסקרים המפלים שנוהג לבצע "ישראל היום", המדירים בשאלות רלבנטיות את האוכלוסייה הלא-יהודית (אני עצמי הגשתי בשמה של עמותת "הצלחה" תלונה לבית-הדין של מועצת העיתונות בנושא, שהערעור על פסק הדין שניתן בה עודו תלוי ועומד). היום, הסקר שמתפרסם במוסף "ישראל השבוע" אינו סקר מהסוג המפלה, אולי מכיוון שלא ניתן לעשות סקר כזה כשמדובר בסקר מנדטים.

השאלה שהעפילה לכותרת הראשית של "ישראל היום" מתוך סקר זה דווקא לא היתה קשורה לתמונת המנדטים או לאיש הראוי ביותר להיות ראש ממשלה (ספוילר: ביבי), אלא דווקא שאלת הבונוס, שהתשובה לה היא בונוס לראש הממשלה. 57% מן הציבור (הכולל הפעם את האוכלוסייה הלא-יהודית) מעניקים לו גיבוי להליכה לבחירות.

שאר חלקי הסקר גם הם משדרים – הפתעה! – מסרים ברורים לשותפות הקואליציוניות, וגם למפלגות האופוזיציה: הבחירות טובות רק לנתניהו (ולבנט, יקירו החדש של אדלסון). יחד הם מחזיקים לפי הסקר המעודכן 48 מנדטים, חלום שרק מעטים הרשו לעצמם לשגות בו בעשורים האחרונים.

אגב, בתשובה לשאלה על המועמד הראוי ביותר להיות ראש ממשלה בולט בסקר של "ישראל היום" המועמד שהגיע למקום השני עם 28% – אף אחד. אם יתמידו המועמדים האחרים בפועלם הנוכחי, ייתכן שבקרוב יזכה המועמד הזה לכבוש את הפסגה.

הפרשנים

יום שישי חזר, ואיתו, כמו פטריות אחרי גשמי השבועות האחרונים, גם הפרשנים והפרשנויות. בניגוד למסר שמעבירה הפרסומת הזכורה "הפטרייה שלי חזרה", דומה כי למרות אי-הנוחות הבולטת שמעוררות חלק מהפרשנויות האלה ואחיזתן הרופפת במציאות, שום משחה שירקחו בעתיד הקרוב לא תוכל להרגיע ולשכך אצל הקוראים את נזקי ומכאובי הפרשנויות האלו.

קחו לדוגמה את נחמיה שטרסלר. הוא פותח את טורו בקביעה כי הוא מאמין לבנימין נתניהו שלא תכנן את משבר הגיוס עם החרדים. "ככלכלן באופיו", כותב שטרסלר על נתניהו, "שמנתח סיכונים וחושש מהם, נתניהו לא ייקח סיכון כה גדול כל עוד יש לו ממשלה הומוגנית, הכי ימנית שיש, שמרכיביה מקבלים את מנהיגותו בלי ערעור. הרי בכל ממשלה חדשה שיקים, אם ינצח, החרדים יתבעו יותר. אז מה הרוויח? והכי חשוב: עדיף לו לנהל את הקרב נגד המשטרה, הפרקליטות והתקשורת מכסאו של ראש ממשלה לגיטימי ולא מעמדה של ראש ממשלת מעבר".

מעניין מה היה חושב שטרסלר לאחר קריאת הסקר שמתפרסם היום ב"ישראל היום", שתוצאותיו, כמו גם השימוש שעושה בו שופרו של נתניהו, מעידות על מה שאנחנו יודעים כבר על ראש הממשלה שלנו: הוא עושה שימוש בכלי המשבר והערפול לצורך קידום מטרותיו, הוא איש של טקטיקה ולא של אסטרטגיה, כשסוגרים לו דלת הוא מוצא חלון, אך תכנון ארוך טווח ומחושב אינו הדפוס שהורגלנו לראות אצלו; רק עוד יום, רק עוד דקה, הם הדברים שהוא שואף אליהם מבחינת ההתנהלות השוטפת. ובקיצור, הנחת הרציונליות הכלכלית ששטרסלר מנסה להיאחז בה אינה נראית רלבנטית במיוחד.

את טורו של חיים שיין, שהוזכר קודם לכן, קשה להגדיר כפרשנות אלא יותר ככתב אישום ותוכחה (נגד התקשורת והמשטרה, כמובן). הוא גם ממצב את עצמו הפעם כסוקר מטעם עצמו ומזהה מגמות ברורות בקרב הציבור הישראלי: "אזרחי ישראל אינם הולכים שולל אחרי מסע הציד המתמשך", קובעת כותרת הטור שלו.

"היעד העכשווי בתקשורת הביביפובית", הוא כותב בטור עצמו, "הוא לפתוח חזית עימות בין ראש הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה, באמצעות הדלפת ידיעות חסרות בסיס. מתקיים ניסיון ציני לנצל את ההצלחה שהיתה להם עם המפכ"ל, שאותו הצליחו לגייס לעזרתם באמצעות מניפולציות תקשורתיות. אין לי ספק שראש הממשלה וגם היועץ ערים לאחריות הכבדה המונחת על כתפי שניהם בהגנה על שלטון החוק". ועל זה נאמר – כנראה שראש הממשלה פחות.

בוקר טוב יותר?

אפרופו נגעים שחוזרים וגורמים לאי-נוחות, מודיע הבוקר "ידיעות אחרונות" על שובו של פרויקט התוכן השיווקי של תלמה, "ידיעות אחרונות" ו-ynet, ובמתכונת חדשה. "במסגרת פרויקט 'בוקר טוב יותר' יגיעו מומחים לביתכם, ייתנו לכם עצות וגם יקבלו מכם טיפים – שאותם נפרסם".

אין דרך נחמדה יותר להגיד את זה: הבוקר שלנו יהיה בוקר טוב יותר אם לא ינסו להעמיס עלינו ב"ידיעות" את התוכן השיווקי שלהם במסווה של עיתונות. גם הגילוי הנאות המכובס "בשיתוף" הניתן לפרויקט הזה אינו נאות. כל גילוי נאות שאינו מצהיר במפורש על תנאי העסקה בין הגוף העיתונאי לגופים המסחריים הוא גילוי לא נאות. רוצים עצה או טיפ? די כבר (גילוי נאות: "הצלחה" שאני יועצה המשפטי ביקשה להצטרף לבקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד "ידיעות אחרונות" ו-ynet בענייני תוכן שיווקי המתנהלת בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב).

גם מוסף "פירמה" שצורף השבוע ל"גלובס" הוא שיתוף פעולה מסחרי – של קשת (ערוץ 12) ושל מערכת העיתון. זאת לכבוד כנס הטלוויזיה הבינלאומי, ולא בפעם הראשונה. במוסף הזה משתתפים ככותבים פעילים עיתונאים של "גלובס". אם יש שינוי שיצטרכו להשלים ב"גלובס" החדש, לאחר הטיפול המקיף בנושאי אתיקה וגילוי שלם, הוא נוגע לענייני התוכן השיווקי ושילובם במוצר העיתונאי שהם מספקים.

נסיכת המוסף

כתבת השער של מוסף הדגל של "ידיעות אחרונות", "7 ימים", זה שפעם ערך ניר חפץ, מוקדשת לנסיכת השמאל החדשה, תמר זנדברג. הראיון שערכה אמירה לם לא מנסה לאתגר את המועמדת המובילה (כקביעת העיתון) לרשת את ראשות המפלגה (שבסקר "ישראל היום" מנבאים לה ירידה בסקרים), אלא יותר להרים לה להנחתה.

וזנדברג יודעת להנחית, למשל בפרגון למלכי הטראש הטלוויזיוני הנוכחיים, אופירה אסייג ואייל ברקוביץ' ("אני אוהבת את הסגנון. הם מביאים משהו מאוד אמיתי, מאוד שלהם, ואני לא מתפלאת איך הם הפכו להיות מגנט רייטינג וצפייה למרות הבוטות"), או בהצהרה מלאת הענווה שלפיה "אני רואה את עצמי חלק מממשלת שמאל-מרכז. אני רואה את עצמי שרה. אני עובדת קשה. יש ימים שאני שוכחת לאכול, כולם אמרו לי שרזיתי, זה מאמץ פיזי גדול מאוד. אבל אין ברירה, אני יודעת שלשמאלן בישראל של היום יש אפס מקום לשגיאות". ובכל זאת, לא מעט מאנשי השמאל לא מפספסים אף הזדמנות לשגות.

לא נסיכה

עניין מעניין בסיקור של "ישראל היום" את הזירה הפוליטית עולה דווקא מידיעה צדדית בעמוד 3. מתי טוכפלד מעדכן כי לטענת ח"כ מיקי רוזנטל (גילוי נאות: המיוצג על-ידי בבג"צ בהליכים שונים) שרת התרבות מירי רגב טירפדה הצעת חוק שיזם לאיסור גביית עמלה ברכישת כרטיסי קולנוע אלקטרוניים בשל קשריה וקרבתה לאחים אדרי, בעלי סינמה-סיטי "ומבכירי ענף הקולנוע בארץ ופעילי ליכוד ידועים".

דבריו של רוזנטל מובאים בהרחבה בידיעה, וחרף תגובתה של רגב והסיום הפיוטי שלה ("טוב יעשה ח"כ מיקי רוזנטל שילמד את העובדות ולא יעשה 'שקשוקה' כהרגלו"), הסנטימנט שלה אינו מיטיב בהכרח עם רגב, מהפוליטיקאים המקורבים ביותר לראש הממשלה.

מליצי יושר

אם צריכים היינו לנחש היכן תתפרסם בשישי הזה תעודת יושר עמוסת דברי שבח לאביחי מנדלבליט, ספק אם "הארץ" היה מוביל את טבלאות ההימורים. אך כך קורה – אולי מפני שלא מדובר בסיקור המשפטי הרגיל אלא בזווית אחרת, פחות מוכרת, של היועץ המשפטי.

תחת הכותרת "האדמו"ר של היועץ" כותב אהרון רבינוביץ' על לימודי הקבלה של מנדלבליט, בשיטתו של הרב ברוך אשלג. "אל תסתכל על החיצוניות של אביחי, מבחינתו הוא אותו דבר כמוני. הוא חסיד בכל רמ"ח איבריו, אפילו שהוא רק עם כיפה שחורה. אילולא סבא אמר לחברי הקבוצה שלא להחליף את הלבוש, הוא היה היום עם שטריימל וקפוטה", מעיד עליו נכדו של אשלג.

התלמיד שגיא קרפ מוסיף גם הוא רשמים על היועמ"ש שיכולים אולי להסביר את דברי הביקורת והשבח שנשמעים עליו גם כיום. "הוא מאוד עניו, לא מחשיב את עצמו. הוא לא הוביל שיעור. לא ישב בראש השולחן. כשהוא היה בפרקליטות הצבאית, הבן של אחד החברים התגייס והוא בא לבקש ממנו שישים עליו עין. אביחי מיד עצר אותו ואמר לו 'אל תביך אותי'. הוא ישר בצורה בלתי רגילה, סרגל. שכן שלי בא אלי פעם בטרוניה על אביחי, שלא עצר פינוי של איזה יישוב. אמרתי לו בלב שלם שאם אביחי החליט מה שהחליט, זה הכי טוב שאפשר לכל הצדדים".

ג'רמי לנגפורד, מייסד מכון "אור הסולם" ומבאי בית-הכנסת בבני-ברק בו התקיימו הלימודים, הוסיף כי "אביחי לא היה מהדמויות הדומיננטיות בקבוצה, אבל נודע כאדם מיוחד וישר. הוא בן אדם אינטליגנטי מאוד, מבריק, עם שכל עמוק, היקף אדיר של ידע ומוח שיכול לנתח דברים לפרטי פרטים. ממש עילוי. הכרתי אדם שחותך דברים לפי עניינם. קשה מאוד להטות אותו בכיוון מסוים. הוא יקח בחשבון דברים מסביב, אבל רק כאלה שנוגעים לעניין. הוא מאוד ענייני, אבל עם לב גדול".

האם יש בדברים הללו כדי לנבא את החלטותיו של היועמ"ש בפרשות נתניהו השונות? האם יש בהם כדי להסביר את דברי הביקורת שהורעפו עליו, גם בפרסומים בעיתון "הארץ"? ייתכן בהחלט.

רכבת שדים

בטורו השבועי ב"מעריב" מביא בן כספית (גילוי נאות: ייצגתי אותו בעתירת חופש מידע בעניין תנאי העסקת שרה נתניהו בעיריית ירושלים) סיפור על ניר חפץ שטרם פורסם עד כה, כדי להסביר אולי כיצד הפך חפץ לאיש שהוא היום: "זה היה בקורס קצינים, כשחפץ וצוער נוסף יצאו לניווט לילה בנגב. מתישהו במהלך המשמרת של חפץ, כשהפיקוד על הניווט היה בידיו, הם התעייפו. הוא והצוער השני החליטו ללכת לישון. מה שאסור על-פי פקודות הצבא בתכלית האיסור. לא רק שהלכו לישון, עשו את זה על פסי הרכבת.

"הדבר הבא שקרה זה שחפץ התעורר מקול רעש עצום. הרכבת הגיעה באשמורת השלישית ופשוט חצתה לשניים את חברו הצוער, שנרדם לרוע המזל על הפסים. חפץ נקלע להלם. הוא הודח מהקורס. מפקד בה"ד 1 היה אז שאול מופז. חפץ ניסה להתאושש. הוא חזר אחרי מחזור או שניים לקורס חדש (הפעם קורס בסיסי ולא אג"מי) והצליח איכשהו לעבור. כמה מהאנשים שהכירו אותו אז אמרו שהוא כבר לא היה אותו בן אדם".

ככל שהסיפור הזה נכון, הוא יכול להעיד לא רק על מה שצילק את חפץ ואת אישיותו אליבא דכספית, אלא גם על דפוס התנהגות חוזר ונשנה אצל חפץ. רשלנות רבתי תוך כדי מילוי תפקיד שאמור להיעשות ברצינות ובאחריות, כשהתוצאה היא פגיעה משמעותית באחרים. רוצה לומר, תאונות רכבת מטאפוריות כאלה ראינו גם במקומות אחרים שבהם מילא חפץ תפקיד.

עוד ב"מעריב": נדמה שעורכיו של יורם שפטל קוראים את הלך הרוח שלו באופן מזוקק יותר ממנו. כך אפשר להסביר את הבחירה בכותרת "הסכנה הדמוקרטית" לטורו, העוסק השבוע במגמת גלישה של המפלגה הדמוקרטית בארצות-הברית לעבר השמאל הקיצוני. האם בסופו של דבר מתחת לכל המתקפות נגד השמאל, האסלאם, הפאשיזם והקומוניזם, שפטל חושש מהדמוקרטיה לא פחות, ואולי אפילו יותר?

לא תרבותי

תחת הלוגו המוכר של מוסף התרבות הנחשב והיוקרתי של "הארץ", "גלריה שישי", נדפסת היום תמונה של אשה צעירה מצולקת, מעוטרת בנזם ובעגילים ותחתיה הכיתוב "?yes? no". האם מדובר בקדימון לכתבה מסקרנת בעומקו של המוסף? טיזר מתוחכם לסקירה תרבותית נרחבת? הנמיכו את הציפיות. כמו בשבועות האחרונים, גם בפעם הזו מופקע שער המוסף באופן בוטה וסר טעם לטובת פרסומת.

האם ראוי לשבץ שבוע אחר שבוע פרסומות בשער בת רבים באופן כזה, במיוחד נוכח העובדה שלא צוין כי מדובר כלל בפרסומת? אמנם הטרחנות שבאזכור העניין הזה גדולה, אך המעיינים בחוק הגנת הצרכן יכולים להתרשם כי מדובר חלילה במה שמגדיר החוק כהטעיה בפרסומת, לא עניין של מה בכך שעלול לגרור איתו קנסות ואף משמעויות פליליות בנסיבות מסוימות.

מעבר למשמעויות החוקיות, שאין להקל בהן ראש, מדובר גם בנוהג בזוי מבחינת הסטנדרט העיתונאי. מי שמחפש אגב את השער האמיתי של מוסף "גלריה שישי", ימצא אותו בעמוד השלישי של המוסף. כותרתו, עם או בלי קשר מטאפורי לרצח אמות המידה העיתונאיות שקדם לו, היא "דם על הידיים", המתייחסת לכתבתו המסקרנת של עומר שוברט, שעוסק בתשובה האלטרנטיבית לטבעונות בדמותן של קבוצות "החוגגות את הקרניבוריות במשתים מושחתים, הילולות בשר ציד, סדנאות פירוק בהמות ושאר אירועים שיגרמו לפעילי זכויות בעלי החיים להתחלחל".

נחישות

ב"דה-מרקר" בוחר בכיר הכותבים של המוסף, גיא רולניק, לעסוק בנושא חדש, טרי ומרענן: ריכוזיות.

יום האשה

עוד ב"דה-מרקר", במדורו של רותם שטרקמן, "שיחת פנים", חושפת כלת פרס ישראל הטרייה, אשת העסקים דיתה ברוניצקי (שזכתה בו במשותף עם בעלה יהודה ברוניצקי), את המהפך בתפקידה – שאולי יש בו להסביר הרבה ממה שנטען נגד האפליה המגדרית שבחלוקת פרס ישראל.

"מה היה תפקידך", שואל שטרקמן את ברוניצקי. "לא הייתי ממש מזכירה, אבל עשיתי את כל עבודות המשרד, הנהלת חשבונות, משכורות, ולאט-לאט קיבלתי עוד תפקידים כשהמפעל גדל. אני חושבת שלהיות מנהלת באופן פורמלי, כלומר לא כיועצת, לקח לי בטח 20 שנה יותר". "מתי הרגשת שאת כבר מובילה?", "היה איזשהו סוויץ' במלחמת יום הכיפורים, כשכולם היו מגויסים. היינו חברה צעירה וכל העובדים היו צעירים, ואני נשארתי לבד עם כמה פנסיונרים. זה מה שעשה את השינוי, מעוזרת למובילה".

אמת מטלטלת

ב"מוסף הארץ", במדורו "על הקו", מגלה ניר גונטז' לחברת-הכנסת מיכל בירן את המציאות העגומה כשהיא קובלת בפניו ש"מתסכל שהסקרים כרגע לא מתרוממים". "זה לא שהסקרים לא מתרוממים", מסביר לה גונטז' בצדק. "זה אתם שלא מתרוממים".

עוד ב"מוסף הארץ" מביא חיים לוינסון סיפורון על מנכ"ל האוצר שי באב"ד, שפנה למנכ"ל אל-על כדי לקבל "מחיר" על טיסה ישירה למיאמי. את הפרפראות שמסביב לאותו אייטם צבעוני ניתן לקבל במרוכז בטוויטר (כולל תכתובת מסרונים בין לוינסון לבאב"ד).

עצה לחיים

במדור היהדות של "ישראל היום" מוקדש השבוע טור השאלות והתשובות "שאל את הרב" לסוגיות אקטואליות בוערות. לצד שאלה על כסיסת ציפורניים בשבת (אולי מתוך לחץ וחשש מי יהיה עד המדינה הבא) מופיעה גם שאלה באשר לדעת ההלכה על עדי מדינה. שלא במפתיע, תשובת הרב שלמה משה עמר היא כי "עד מדינה זה העד הפסול הקלאסי שיש בהלכה. אדם שיש לו נגיעה, זה כבר פסול הכי גדול". "המלחמה בשחיתות חשובה מאוד, אבל אסור לה ללכת בדרך לא נכונה" קובע הרב.

כבר לפני מספר ימים, בגל כתבות שעסקו בעניין הזה, הובאו באתר "כיכר השבת" דעותיהם של רבנים שונים הפוסלות שימוש בעדי מדינה. בינתיים, ההלכה שיצאה מאת בתי-המשפט בישראל ומערכת אכיפת החוק היא שעד מדינה הוא "הכרח בל יגונה". אמנם הסדרי עד מדינה צריכים להיות סבירים ומידתיים בנסיבות העניין, אך מדינת ישראל היא (עדיין) מדינת הלכה משפטית ולא מדינת הלכה דתית.

כלום

"תוכנית השלום של טראמפ: אין כלום כי לא היה כלום!", נכתב במודעה השבועית של גוש-שלום הנדפסת בעיתון "הארץ".

יחי ההבדל

בטור אורח שהוא מפרסם ב"מעריב" מסביר סגן השר במשרד ראש הממשלה מייקל אורן את ההבדל בין שמאל קיצוני וימין קיצוני. "בניגוד לשמאל הקיצוני, שתמיד העדיף יהודים חלשים ומתים על פני יהודים חיים ומזוינים, הימין הקיצוני נוטה לסלוד מהחלש ולהעריך את החזק". אכן בחירה בין גישות נשגבות.

נבואה

בשער האחורי של "ידיעות אחרונות", במסגרת חגיגות הקדימון לגליון השבוע הבא ותחת הסטמפה "הותר לפרסום", מופיעה צלליתו של אדם בליווי סימן שאלה המרחף כביכול מעל זהותו. "יוצא לאור" נכתב שם על גבי הצללית: "הספר שכתב עמד במרכז סערה ענקית ונפסל לפרסום. בשבוע הבא נחשוף סוף-סוף פרקים מרתקים ממנו, ומומלץ לכמה אישים כבר להיכנס לכוננות ספיגה".

אנחנו מניחים שלקורא אהוד אולמרט לא צפויות שום הפתעות בנוגע לזהות האדם המסתורי או לגבי תוכן דבריו. יהיו קרוב לוודאי מי שימהרו להעיד ולהסיק מסקנות על אמינות התוכן נוכח קביעות שיפוטיות מהשנים האחרונות בנוגע למעשיו של אותו איש מסתורין.

פוסט-אמת

קובץ המסות של יצחק לאור, שסביב הלגיטימיות של העסקתו וכתיבתו ב"הארץ" מתנהל ויכוח לאור הטענות נגדו על הטרדה מינית, מככב בשער מוסף הספרים של העיתון. עם זאת, הביקורת מפרגנת הפעם פחות: "הספר גדוש בסילופים פרשניים ואף שהוא מתבסס על תיאוריות מיושנות, הוא משתלב היטב בעידן הפוסט-אמת" קובעת כותרת המשנה של הביקורת שכתב אורין מוריס.

המלצת קריאה לעצורים ולשוהים במעצר בית

עודד שלום מביא במוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" כתבה נרחבת על תנאי הכליאה והשהייה של עצורים. וכן – גם הפשפשים זוכים לאזכור. מומלץ לקרוא בחושך בחדר שנשטף בליזול לאחרונה.

סימנייה

כתבה שמתפרסמת ב"מוסף כלכליסט" תחת הכותרת "מדרגות לגיהינום: בסין, ולא רק שם, מעניקים לאנשים ציונים שמכתיבים את חייהם" עוסקת במערכת המעניקה לאזרחים ציון לפי מצבם הכלכלי, הקניות שהם עושים, חבריהם ומידת הציות שלהם לחוק (אופיר דור). כתבה נוספת ב"כלכליסט" היא ראיון שקיימה ציפי שמילוביץ' עם פרופ' ג'רמי דאובר, החוקר כבר 20 שנה את ההומור היהודי, מהתנ"ך עד איימי שומר, לרגל ספרו החדש.