איור: גיא מורד
במשך כמה ימים בלהט חודש אוגוסט היו בני משפחת חיימוביץ' משפחה אחת שמחה ומאושרת, וגם הסיפור החם של השבוע.
כתב "ידיעות אחרונות" בדרום, רונן טל, הוזמן על-ידי בני המשפחה למפגש האיחוד המרגש של חמשת האחים חיימוביץ' עם האח הצעיר, שלומי, שנמסר לאימוץ בילדותו. האיחוד המשפחתי התרחש בעקבות שידור ברדיו הפיראטי "קול המזרח" בצפון, שבו סיפרה האחות אורית את הסיפור הקשה של המשפחה וביקשה לאתר את אחיה. חברתו של שלומי האזינה במקרה לשידור ומיהרה להתקשר אליו כדי לספר לו כי הפרטים המעומעמים שהוא סיפר לה שהוא זוכר מילדותו תואמים בדיוק לתיאור של אורית. אחרי שיחת טלפון עם האחות, שבה שחזרו פרטים רבים מעברם ומילדותם, נפגשו בני המשפחה. להתרגשות ולשמחה לא היה גבול באותה עת. "החיים החדשים של שלומי", סיפרה הכותרת במוסף "24 שעות" של העיתון.
אחר-כך הגיעו אורית והאח מנחם אל אולפן חברת-החדשות, לתוכנית "חמש עם אושרת קוטלר" עם האח שנמצא מחדש, ויצאו בקריאה חדשה: הם עדיין מחפשים אחרי האח הצעיר ביותר, שנמסר אף הוא לאימוץ לפני כ-17 שנה. לא חלפו יומיים והאח הצעיר נמצא אף הוא. יהודה סולמי חי בקיבוץ בדרום, ולאחר שאמו המאמצת צפתה בשידור, היה ברור לה מיד כי המדובר בבנם המאומץ והיא מיהרה לספר לו ולסייע ביצירת הקשר.
ההתרגשות של בני המשפחה היתה בשיאה. האם הביולוגית מתה רק שלושים יום לפני כן, בשברון לב מוחלט משום שלא הצליחה לפגוש בחייה את שני ילדיה שנמסרו לאימוץ. הרשויות, הם סיפרו בכעס, דחו שוב ושוב את בקשתם לאתר את האחים הצעירים. כעת, כך סיפרו האחים ב"ידיעות אחרונות", הם נחושים שלא להיפרד. הם עלו ביחד עם שלומי לקברה של האם ביום השלושים ועם מציאת האח הצעיר הגיעו כולם לסעודת ליל שבת וקידוש בבית האחות באופקים וזכו לצילום קבוצתי מלא חיוכים ב"ידיעות אחרונות".
החגיגה התקשורתית הגיעה לסיומה בהופעה בתוכנית "לשפוך את הלב עם אבי ביטר" בערוץ הלוויין "בריזה". שם כבר החלו להסתמן הסדקים הראשונים באידיליה המשפחתית שטוו בני משפחת חיימוביץ' לעצמם ולכלי התקשורת, תוך התעלמות והפרה של חוק האימוץ, האוסר על חשיפתם של מאומצים ושל פרטים היכולים להביא לזיהויים. בתוכנית התארחו, בפורום חסר, אורית והאח הצעיר יהודה. האח שלומי הפסיק לשתף באותו שלב פעולה עם ההופעות בכלי התקשורת, עדות למשבר האישי שאליו נקלע בעקבות המפגש הבלתי צפוי.
עד לשידור ברדיו הפיראטי חי שלומי חיימוביץ' עם הוריו המאמצים באזור חיפה. הוא סיים לא מכבר את שירותו הצבאי, עבד כטכנאי והיתה לו חברה. האימוץ שלו נחשב לסיפור הצלחה, על אף שהגיע אל הוריו המאמצים רק בגיל שבע. הזוג חשוך הילדים, מטפלת ועובד מפעל, ראו בילד שאימצו את כל עולמם והעניקו לו כל מה שהיה ביכולתם לתת. הם נענו לבקשותיו בכל עניין, ולאחר השירות הצבאי דאגו לו לרכב ולמקום עבודה, ביודעם כי הוא זקוק לתמיכה יוצאת דופן בהשוואה לבני גילו.
שלומי אכן סחב מאחוריו סיפור קשה. שבעה ילדים נולדו למשפחת חיימוביץ', ובנסיבות קשות של הזנחה, על רקע פרידת ההורים, מצוקה וחוסר תפקוד של האם, הוחלט בהוראת בית-משפט להוציא את כל השבעה מהבית. חמשת האחים הגדולים נשלחו למשפחות אומנות והמשיכו לשמור על קשר עם אמם. שני הקטנים התגלגלו בין מוסדות למשפחות אומנות עד שנמצאה לכל אחד מהם משפחה מאמצת. שלומי, כך אומרים הוריו המאמצים, ידע כל השנים כי הוא מאומץ. העובדה הזו מעולם לא הוסתרה ממנו, וגם אי-אפשר היה להסתירה מאחר שהגיע אליהם כשהיה בן שבע וזכר פרטים מעברו. למרות זאת, הבחירה שלו עד כה היתה להניח את עברו מאחוריו. לטענתם, הציעו לו בגיל 18 לפתוח את תיק האימוץ, אלא שהוא העדיף לדחות את ההחלטה לפי שעה.
קריאתה של אורית ברדיו הלמה בו וחוללה אצלו סערה קשה. תוך ימים אחדים מצא את עצמו שלומי עובר לגור בדרום אצל אחיו, נוסע הלוך וחזור בין צפון הארץ לדרומה כדי להעביר את חפציו לבית אחיו, משנה את השם שהעניקו לו הוריו המאמצים לשם הולדתו, ונוטש את מקום עבודתו וביתו לטובת "חיים חדשים" שנראו בתחילה מבטיחים מאוד. הוא הותיר מאחוריו את הוריו המאמצים המומים ופגועים. הם חשו שהילד שבו השקיעו כל חייהם נשמט להם מבין הידיים. יותר מכל נפגעו מן ההאשמה שהסתירו ממנו את דבר היותו מאומץ במשך 17 שנה. הם הרגישו כי אחיו הביולוגיים משפיעים עליו להשמיע גרסה זו של הדברים בכל מקום שבו התראיינו, כהסבר לשאלה מדוע לא פתח את תיק האימוץ. בין הוריו הפגועים, שסירבו לשתף פעולה עם חגיגת האיחוד והגיבו בחוסר שמחה לטלפונים ולביקורי הפתע של חמשת האחים, לבין האחים שהציפו אותו בחום ובהבטחות מצא את עצמו שלומי מבולבל.
"ילדים שמגיעים מרקע כזה הם פעמים רבות לא חזקים ונוחים להשפעה", אומרת יונה רודיך, העובדת הסוציאלית מן "השירות למען הילד" שליוותה את ההורים המאמצים, "וזה מה שקרה במקרה הזה. שלומי נסחף אחרי ההבטחות של האחים ולא ידע לשים גבולות לחדירה אל חייו". למשך כשישה שבועות, מספרים הוריו, עזב שלומי את הבית וכמעט ניתק עמם קשר. הוא הפסיק להגיע למקום עבודתו הקבוע ונתלה בהבטחה של אחיו שימצאו לו מקום עבודה בביתו החדש, בדרום. האשליה על מציאת משפחה מאושרת ותומכת, האופיינית ומובנת כל-כך אצל ילדים מאומצים, התנפצה עד מהרה. במקום לקבל את התמיכה שלה ציפה, הוא מצא אחים עם סיפורי חיים לא קלים המתמודדים, כל אחד בביתו, עם מצוקות שונות, כלכליות ונפשיות. תוך זמן קצר איבד את מקום עבודתו ואחר-כך גם את חברתו ש"מצאה חן" בעיני אחד האחים, ולבסוף נחתה בזרועות האח הצעיר שחי בקיבוץ. הוא מצא את עצמו נענה לבקשות העזרה של אחיו, "מגויס" עם רכבו לשליחויות מסוגים שונים, עד שרכבו שבת ולו לא נותר כסף לתקנו. ההבטחה למציאת עבודה לא מומשה ואז יצר קשר עם הוריו, על אף חששו מכעסם.
מאז מוצאים עצמם בני הזוג ובנם המאומץ מנסים לאחות את הקרעים של חייהם. שלומי שב הביתה והם סייעו לו למצוא עבודה חדשה. הם ביקשו ממנו להפסיק להתראיין לכלי התקשורת וכעת מנסים, בשקט ובזהירות, לשקם את היחסים במשפחה הקטנה.
הסיפור של בני משפחת חיימוביץ' מגלם, לדעת אנשי "השירות למען הילד", את תמצית הסכנה הקיימת בהתעלמות מן החוק המחמיר בכל הנוגע לפרסום וחשיפה של ילדים מאומצים. האיסור שקבע החוק הוא גורף, ונשמע, על פניו, כמעט מקומם: אסור לגלות ולפרסם שום פרט שעלול להביא לחשיפה ולזיהוי של ילד מאומץ, כולל הוריו המאמצים והוריו הביולוגיים, ללא היתר בית-המשפט. החוק הוא ייחודי בכך שניסוחו מושפע מגישה טיפולית. "ייעודו של החוק הוא להגן על הילד המאומץ ולהעניק לו את השליטה על חייו", מסבירה אלה בלאס, מנהלת "השירות למען הילד". "ילדים שנמסרו לאימוץ לא בחרו להיוולד אל סיפור החיים הקשה שאליו נולדו ופעמים רבות הם מוצאים את עצמם עוברים ממקום למקום, ואין להם שום יכולת להשפיע על גורלם. משום כך יש חשיבות גדולה מאוד להשבת השליטה לידיהם ולהשארת ההחלטה לגבי יצירת קשר עם המשפחה הביולוגית לרצונם ומוכנותם. אנחנו רואים בזאת זכות בסיסית שלהם שאסור להפר אותה". ההחלטה על פתיחת תיק האימוץ היא קשה ומורכבת ומלווה בייעוץ ובתמיכה של עובדי השירות לשני הצדדים.
לעתים ניגשים מאומצים לפתיחת התיק ואחר-כך מתחרטים ושבים אליו רק בגיל מאוחר יותר. יהודה, האח הצעיר ביותר, ניגש לפתיחת התיק בגיל 18, אבל נסוג בסופו של דבר משום שהתקשה להתמודד עם ההליך המורכב שמחייב "השירות למען הילד". הסיפור שלו מעיד על מורכבותה של הדילמה. הוא דווקא היה מעוניין לדעת מי הם בני משפחתו והגילוי דרך אמצעי התקשורת היה בעבורו קיצור דרך. אליס סולמי, אמו המאמצת: "כשהיה קטן כל המשחק שלו היה קשור למי אני ומה שמי, ואני הייתי מבטיחה לו שאעזור לו למצוא את משפחתו כשיגדל. הוא התחיל בגיל 18 ופחד והפסיק, וכשהתחיל שוב בגיל 21 הבנו שההליך יכול לקחת שנתיים. כאשר ראיתי את השידור בטלוויזיה הבנתי שזה נס. מצאתי אותו בחדר האוכל ואמרתי לו, 'מצאתי את המשפחה שלך'. הוא היה לבן כמו קיר". על אף הגישה החיובית של הוריו, גם יהודה נותר מבולבל בעקבות המפגש הפתאומי עם אחיו. הוא גדל אצל זוג הורים שלהם חמישה ילדים ביולוגיים, נשאר לעבוד בקיבוץ והפך לשחקן כדורגל ולחובב מחשבים. לאחר השידור בתוכניתה של אושרת קוטלר עזב את הקיבוץ למשך חודשיים ומצא את עצמו, בדומה לשלומי, נאלץ להדוף בקשות סיוע מהמשפחה. הוא הלווה 7,000 שקל לאחד האחים וכשאח אחר, שנוהג להמר, ביקש הלוואה של 10,000 שקל, סירב. "הסיפור הזה עשה לי בלגן", הוא אומר. "עדיין לוקח לי זמן לעכל את זה, שזו המשפחה שלי. זו בסופו של דבר חוויה מאכזבת, כי חשבתי שהם משפחה מושלמת וגיליתי שלא. הייתי בטח עושה את זה בדרך שלי, לא בפתאומיות כמו שנפל עלי כל הקטע הזה".
רותי ברוך, יועצת ומדריכה להורים מאמצים וילדים מאומצים, עמדה בקשר עם הוריו המאמצים של יהודה ועקבה אחרי השתלשלות העניינים. "תהליך השיבה מנחיל אכזבה, כי בעולם שלו היום הוא לא עם השם הקודם. הוא אדם אחר. הילד של פעם לא היה פריק מחשבים ולא עשה את כל מה שהוא עושה היום. זה חיבוקים ונשיקות ו'מצאתי את אחי האובד', אבל זה רק על פניו, בדרך-כלל סיפורים של מצוקה, אלימות ופשע הפרידו בין האחים. ההורים של יהודה עשו טעות חמורה שחשפו אותו כאשר לא היו להם כלים לעזור לו".
הנסיונות של השירות למען הילד לעצור את סחרחרת הפרסום לא צלחו. החשיפה הראשונה ברדיו הפיראטי, שאינו חוקי ממילא, היתה בלתי נשלטת וכלי התקשורת המרכזיים ראו בכך הכשר להמשיך לעבור על החוק. פנייתה של עו"ד מיכל ברגר מהמחלקה המשפטית במשרד העבודה והרווחה לעו"ד פז מוזר ממשרד ליבליך-מוזר, המייעץ ל"ידיעות אחרונות", נענתה במלות הסכמה, אך לא השפיעה בדבר על החשיפה המלאה בעיתון (ממשרדו של עו"ד מוזר סירבו להגיב לעניין זה). גם פנייתו של יורם מלכה, דובר משרד העבודה והרווחה, אל עורך "ידיעות אחרונות", משה ורדי, לא מנעה את החשיפה. בעיתון העדיפו לראות בסיפור "דרמה אנושית מרגשת" ולהתעלם מכך שמדובר במקרה שהחוק מגביל את פרסומו.
הפנייה אל חברת-החדשות ומערכת התוכנית "חמש עם..." הביאה לכך שפניו של שלומי טושטשו והוא כונה בשם בדוי, אך בשידור החי לא היה ניתן להקפיד על הכללים האלה. האחים התבלבלו בשמות, ציינו שמות של בני משפחה וקראו לאח הצעיר ליצור עמם קשר, כפי שאכן קרה בסופו של דבר. מחברת-החדשות סירבו להגיב ל"העין השביעית" על הפרשה.
בעקבות המקרה הגישה היועצת המשפטית של "השירות למען הילד", בתיה ארטמן, תלונה למשטרה נגד "ידיעות אחרונות" וחברת-החדשות. מעבר לפגיעה בחייהם של שני האחים המאומצים, כועסים בשירות על ההאשמות שפורסמו נגדו מפי בני המשפחה, ללא קבלת תגובה ותוך אימוץ מלא של גרסתם. אנשי "השירות למען הילד" מוצגים בכתבות שפורסמו ב"ידיעות אחרונות" כ"אנשים הרעים" שגזלו את הילדים מהאם, ללא שום התייחסות לנסיבות שבהן נמסרים ילדים לאימוץ וללא פירוט ההליך החוקי המורכב הכרוך בכך. "...אבא שלי טען שהילדים מוזנחים", סיפרה האחות אורית לרונן טל, "הוא חתם על מסירתם לאימוץ בלי להבין על מה הוא חותם. וכך, יום אחד, באו עובדת סוציאלית ושני שוטרים. כל שוטר אחז בילד אחר: אחד החזיק את יהודה והשני את שלומי. ואיזה צרחות היו. אמא שלי ממש השתגעה".
בני המשפחה משוכנעים כי השירות נהג בהם בשרירות לב וגרם להם עוול עמוק, וכלל אינם מודעים למדיניות הקיימת בתחום האימוץ, ולפיה ילד שנמסר לאימוץ מופרד ממשפחתו באופן מוחלט והקשר יכול להתחדש רק ביוזמתו, לאחר שהגיע לגיל 18. האחות, אורית: "פנינו לכלי התקשורת כי רצינו לספר על העוול שעשו לנו כל השנים, לאמא שלי. יש הרבה זלזול, אנחנו מאשימים את הרווחה, את 'השירות למען הילד' שמנעו מהאחים שלנו לדעת את האמת ולא זכו לראות את ההורים שלנו. אסור שיעשו דבר כזה לעוד ילדים". בני המשפחה, אגב, קיוו גם להגיע לרווח כספי באותה הזדמנות. הם פנו ל"ידיעות אחרונות" בבקשה לסיוע תמורת סיפורם אך לא נענו. אחר-כך פנו ל"מעריב" וניסו למכור להם את הסיפור שוב, אבל נדחו.
הסיפור של משפחת חיימוביץ' מאיר רק חלק מהדילמות הקשורות לסוגיית חשיפתם של ילדים מאומצים וסיפורי אימוץ בכלי התקשורת. הוצאת ילדים מביתם ומידי הוריהם הביולוגיים היא התערבות חריפה של המדינה בחייו של הפרט, ואכן נעשית רק במקרים קיצוניים, לאחר שנקבע כי הילד נמצא בסיכון על-פי חוק הנוער, בשל הזנחה, הפקרות או התעללות. ההחלטה מתקבלת לאחר בדיקה קפדנית של גורמי הסעד והחלטה של בית-המשפט. אבל באיזו מידה יכולה המדינה לתבוע שליטה על גורלו של אדם ועל יכולתו להציג את סיפור חייו? אמם של שני הילדים לא השלימה מעולם עם מסירתם לאימוץ וחיה כל חייה בתקווה לראותם. האם יש למדינה זכות למנוע ממנה לחפש את ילדיה בבגרותם משום שלדעת הרשויות נמצאה בלתי מתפקדת בילדותם? גישת החוק כיום קובעת שכן, כחלק מהדאגה לטובת הילד והרצון להעניק לו שליטה על חייו. בני משפחה יכולים להשאיר מכתבים בתיק האימוץ של הילד, אבל הוא לא יידע על כך אלא אם יחליט לגשת להליך פתיחת התיק שלו. גישת החוק מתנגשת לעתים עם הדחף החזק של חלק מהאמהות הביולוגיות ליצור קשר עם ילדיהן. רק לאחרונה קיבלה אם חודשיים מאסר על-תנאי משום שגילתה היכן גרים שני ילדיה שנמסרו לאימוץ והחלה להופיע ליד ביתם ולעקוב אחריהם.
מעבר לכך ראוי לשאול אם גישה זו היא בכלל אפשרית בעידן של ריבוי ערוצי התקשורת. בני משפחת חיימוביץ' פנו לתחנת רדיו פיראטית. בקהילת האימוץ בפורטל "תפוז" ניתנת אפשרות למשתתפים בגירים בפורום, הורים ביולוגיים ומאומצים, להשאיר הודעות חיפוש שיש בהן סימנים מזהים. מפגש אחד בין הורה ביולוגי לבתו כבר התרחש שם.
אלה בלאס מאמינה כי החוק הוא נכון וטוב, על אף ההגבלות החמורות שהוא מטיל על פרסום כל פרט הנוגע למאומץ. "מפגש כזה צריך להיעשות באופן אחראי ומסודר. זה לא תהליך לעיתונות, אלא תהליך טיפולי שנעשה דרך מטפלים. הפרסום שנעשה כאן גרם נזק להורים המאמצים ולבנם". השינוי היחיד שהיא מוכנה לשקול תמיכה בו הוא מתן אפשרות לפרסום וחשיפה, לאחר שהושלם תהליך פתיחת התיק ויש הסכמה מפורשת של כל הצדדים הנוגעים בעניין. "ייתכן שכאן ניתן להקל ולעשות את החשיפה רק עם מתן הסכמה בכתב וללא דיון בבית-משפט, אבל אני חוששת מ"המדרון החלקלק". לא כל העיתונאים הם הגונים וישרים ולכן אני חוששת משינוי החוק. גם כך אנחנו נאבקים במקרים של פרסומים לא אחראיים, אפילו על- ידי רשות-השידור שהיא רשות ממלכתית".
במקרה של משפחת חיימוביץ' בחרו "ידיעות אחרונות" וחברת-החדשות להסיר מעצמם את כבלי החוק וללכת שבי אחרי רגעי הדרמה האנושית שהתנדבו בני משפחת חיימוביץ' לספק להם. הם עשו זאת תוך עצימת עיניים לנזק האפשרי שהפרסומים יכולים לגרום למאומצים. רונן טל, שליווה את המשפחה, היה מודע למורכבותו של המצב שהתפתח מול עיניו. הוא לא הכיר את חוק האימוץ, אבל הרגיש ב"דינמיקות השליליות", כפי שהגדיר זאת, שהיו במפגש, אך חש שבעיתונו יוכל להביא את הסיפור רק מהיבט מסוים, זה האנושי, המרגש והחיובי. ההחלטה שהתקבלה בעיתון, בסופו של דבר, היא להפר את החוק לטובת הסיפור, על אף הפנייה שהגיעה אל היועץ המשפטי של העיתון ואל עורכו. בחברת-החדשות חשבו כנראה שאפשר ללכת בלי ולהרגיש עם. הם נענו, כביכול, להנחיות "השירות למען הילד" והסתירו את פני המרואיינים, אלא שההסוואה היתה רשלנית, נעשתה בחופזה בשידור חי, והביאה בסופו של דבר לחשיפתו של האח הצעיר.
הסיפור של משפחת חיימוביץ' הסתיים לגבי כלי התקשורת, אבל ההתאוששות ממנו רק החלה לגבי שני הילדים, כיום בוגרים, שנמסרו לאימוץ. על המשיבון בחדרו של יהודה בקיבוץ הוא כבר מציג את עצמו בשם שנתנו לו הוריו הביולוגיים. שני האחים החליטו להחליף את שמותיהם לשמות המקוריים, אך שבו אל בתי המאמצים שלהם. הם שומרים על קשר עם האחים שחיים כולם בדרום, אך מנסים לשוב אל שגרת חייהם הקודמת. הוריו של שלומי מסרבים לקיים כל קשר עם התקשורת ומנסים להכניס סדר בביקורי הפתע של האחים בביתם. יהודה מתקשה לענות לציפיות האחים לקיים עם כל אחד מהם קשר טלפוני קבוע. הוא ניתק קשר עם החברה החדשה שהיתה קודם של אחיו, ומרגיש עדיין מבולבל. "הייתי בבית של אורית, לא הייתי בקיבוץ חודשיים-שלושה", הוא אומר. "עכשיו חזרתי וגיליתי שאני כבר לא שייך לקיבוץ פה. אני לא מוצא את עצמי, קשה לי".
רותי ברוך ראתה את התסריט הזה כבר כמה פעמים בעבר: "הסיפורים האלה נגמרים בקול דממה דקה. כל אחד חוזר למקומו פצוע וחבול ומנסה להתחיל לאסוף את השברים של חייו. ככה זה".
בני המשפחות מופיעים בכתבה זו בשמות בדויים, למרות שבכלי התקשורת המוזכרים בה הם הופיעו בשמותיהם האמיתיים וגם תמונותיהם פורסמו. החוק אינו מתיר לנקוב בשמותיהם גם אם זהותם כבר נחשפה בכלי תקשורת אחרים.
ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה חברתית ועיתונאית
תגובות
▪ מ"ידיעות אחרונות" נמסר: בשני המקרים הפנייה לעיתון היתה מצד המשפחה שרצתה בפרסום והזמינה את כתב וצלם "ידיעות אחרונות" למפגשים.
▪ בחברת החדשות סירבו להגיב על הכתבה.
▪ תמי פינטו-אמסלם, עורכת התוכנית "לשפוך את הלב עם אבי ביטר", מסרה כי הקשר בין האחים נעשה דרך הרדיו הפיראטי וערוץ 2, ואילו לתוכניתם הגיעו שניים מן האחים רק אחר-כך, דרך פנייה לטלמסר. עוד ציינה כי השניים הם בגירים ולכן איסור הפרסום החל על קטינים אינו תקף לגביהם.
גיליון 36, ינואר 2002